שימוש בסולם הבלוז בגיטרה בס: המפתח לגרוב עשיר

שמעו סיפור. פעם, הייתי בטוח שבס זה רק כלי לנגן שורשי בס משעממים. משהו כזה, נו, לסתום חורים בלהקה. להחזיק את הקצב. כאילו, המלח של האוכל המוזיקלי – אף אחד לא שם לב אליו אלא אם חסר ממנו, ואז כולם מקטרים. הייתי טועה. ובגדול. גיליתי עולם שלם של עומק, של גרוב, של נפש. כל זה הסתתר לו שם, מתחת לאף שלי, בתוך משהו שנקרא "סולם הבלוז".

ואתם? אתם בטח חושבים שמוזיקה זה עניין מסובך. עניין של גאונים. משהו שדורש שעות אינסופיות של תרגול מפרך. ושאתם, עם שתי הידיים השמאליות שלכם, בחיים לא תצליחו לגרום לבס להישמע יותר מאשר חמור נושף לתוך דלי. תנו לי לחדש לכם. זה לא נכון. ובטח לא כשמדובר בסולם הבלוז.

המדריך הזה הוא כרטיס הזהב שלכם לעולם שבו הבס לא רק מחזיקה את הקצב, אלא הופכת את השיר למסיבה שלמה. הוא יראה לכם איך להפוך את ארבעת המיתרים האלה למכונה משומנת של גרוב. איך לגרום לאנשים לרקוד, וגם סתם להנהן בהסכמה עמוקה. בלי דיאגרמות מסובכות שיגרמו לכם להרגיש מטומטמים. בלי מונחים אקדמיים שצריך מילון כדי להבין. רק אתם, אני, וכמה סודות שהולכים לשנות לכם את החיים (המוזיקליים, כמובן). אז קחו נשימה עמוקה, אולי איזה כריך, ובואו נצלול פנימה. זה הולך להיות כיף. מבטיח. או לפחות פחות כואב מביקור אצל רופא שיניים.

סודות הבלוז לבסיסט המתחיל (והמנוסה): איך להפוך את הבס שלכם למכונת גרוב משומנת

למה דווקא סולם הבלוז? ומה לעזאזל זה גרוב בכלל?

בואו נדבר רגע על סולמות. יש מיליון סולמות שם בחוץ, חלקם נשמעים כאילו הם יצאו היישר מסרט אימה יפני, חלקם כמו שיעור מתמטיקה משעמם. אבל סולם הבלוז? זה סולם עם אופי. זה לא סתם כמה צלילים ברצף. זה הדי.אן.איי של הגרוב. זו השפה הסודית של כל מי שרוצה לגרום לאנשים להזיז את התחת. בין אם הם רוצים ובין אם לא. זה הדבק שמחזיק את כל המוזיקה ביחד. זה הסוד הקטן שגורם לשיר להישמע "נכון", "מרגיש", "וואו!".

אז למה אתם צריכים אותו? כי הוא פשוט קסם. באמת. הוא מאפשר לכם, גם אם אתם מתחילים שרק אתמול למדתם איפה זה דו ואיפה זה רה, להישמע כאילו אתם מנגנים כבר עשרים שנה. הוא נותן לכם את הכלים להוסיף צבע, טעם, ונשמה לבס ליין שלכם. הוא הופך אתכם מעוד בסיסט שמנגן את התווים הנכונים, לבסיסט שמרגיש את המוזיקה. והרי זה מה שחשוב, לא?

מהו גרוב? המרכיב הסודי של נהג האוטובוס המוזיקלי

אבל רגע, מה זה בכלל "גרוב"? זו מילה שזורקים אותה בלי סוף, אבל מעט מאוד באמת יודעים להגדיר אותה. תארו לעצמכם שאתם בטיול אוטובוס. הנהג שלכם? הוא הגרוב. הוא לא רק דוחף את האוטו קדימה. הוא קולט את הכביש, הוא מרגיש את הנוסעים, הוא משלב הילוכים בצורה חלקה, הוא נותן לכם נסיעה קלילה, נוחה, כיפית. אתם לא חושבים על זה, אתם פשוט נהנים. גרוב במוזיקה זה בדיוק זה. זה כשכל הכלים מנגנים ביחד, אבל בצורה כזו שזה מרגיש טבעי. שזה זורם. שזה גורם לכם להנהן, לרקוע ברגל, או אפילו סתם לחייך בשקט. זה ה"כימיה" של הלהקה. זו תחושה, לא רק צליל. והסולם בלוז? הוא אחד הכלים הכי חזקים בארגז הכלים שלכם ליצור את התחושה הזו.

פעם, בשיעור בס ראשון שלי, המורה אמר לי: "גיא, תנגן כאילו אתה נותן פליק קטן לתחת של הקצב." הייתי בשוק. אבל הוא צדק. זו ההרגשה. זה לדחוף את המוזיקה קדימה, בעדינות, אבל בנחישות. עם כיף. עם סולם הבלוז, הפליקים האלה הופכים להיות מעדן של ממש. אז בואו נפליק יחד.

השער לשיקספיר של הבס: פיצוח סולם הבלוז ב-5 דקות (בלי להזיע)

אוקיי, הגיע רגע האמת. אתם רוצים לדעת איך נשמע הדבר הזה? איך הוא נראה על הפריטבורד? תתכוננו להתאכזב (לחיוב!): זה פשוט. כל כך פשוט, שזה כמעט מרגיז. אין פה איזה נוסחת קסם מסובכת, אין צורך בידיים של שמונה אצבעות. רק שישה צלילים. כן, שישה בלבד! זה פחות משישה כדורים של גלידה ביום חם. וזה לא מכביד כמו שיעור היסטוריה.

אקורד מינור פנטטוני פלוס מי זה בכלל?

בטח שמעתם על סולם הפנטטוני מינור. זה כמו השכן הטוב והאמין שאתה תמיד יכול לסמוך עליו. הוא עובד כמעט בכל סיטואציה. סולם הבלוז הוא בעצם אותו שכן, רק עם קעקוע ושיער ארוך יותר. הוא ה"פנטטוני מינור פלוס משהו". ה"משהו" הזה הוא תו אחד, קטן וחצוף, שמשנה את כל התמונה. הוא הופך את השכן הנחמד לרוקר מגניב. והוא נקרא התו הכחול.

אז הנה הנוסחה, וגם אם אתם אלרגיים למספרים, זה קל לעיכול:

קחו סולם מינור פנטטוני:

• 1 (שורש)
• b3 (טרצה קטנה – התו השלישי מונמך בחצי טון)
• 4 (קוורטה)
• 5 (קווינטה)
• b7 (ספטימה קטנה – התו השביעי מונמך בחצי טון)

ועכשיו, תוסיפו את הדובדבן שבקצפת, את הטוויסט בעלילה:

• b5 (קווינטה מונמכת בחצי טון, הידוע גם כ"טריטון")

בום! יש לכם סולם בלוז.

אז בסך הכל: 1, b3, 4, b5, 5, b7.

נסו את זה בלה מינור (A): A, C, D, Eb, E, G.

זה נשמע כמו בלוז. זה מרגיש כמו בלוז. זה מדבר בשפת הבלוז.

טיפ של אלופים: אל תנסו לשנן את זה כמו טבלה מחזורית. תנגנו את זה שוב ושוב, לאט, עד שזה ייכנס לכם לאוזניים ולידיים. תנו לשרירים שלכם לזכור, לא רק למוח.

"אבל איפה אני מנגן את זה?!" – מפות דרכים ידידותיות לפריטבורד

יודע מה? אני לא הולך לתת לכם דיאגרמות מורכבות שמצריכות זום כדי להבין. במקום זה, תחשבו פשוט. יש לכם נקודת התחלה (השורש), ואתם פשוט בונים את הסולם ממנה.

מצאו את תו השורש של האקורד או של השיר שאתם מנגנים. נניח, A. עכשיו, תדמיינו את הצורות הבאות סביבו.

הדפוס הנפוץ ביותר על הבס נראה בערך כך (דמיינו את השורש בנקודה הראשונה):

- - - - - (מיתר G)

- b7 - - - (מיתר D)

- 4 - b5 - 5 (מיתר A)

1 - b3 - - - (מיתר E)

זה נראה כמו משהו קטן, נכון? זה כי זה קטן! זה כל היופי. תוכלו להזיז את הצורה הזו לאורך כל הצוואר, והיא תמיד תהיה סולם בלוז. נניח, אם השורש הוא על סריג 3 במיתר A (שזה C), אז כל הצורה הזו תהיה סולם בלוז ב-C.

טעות נפוצה: לנסות לנגן את זה במהירות מטורפת. זה לא מרוץ. זה ריקוד איטי. תתחילו בקצב של צב עייף. תנו לכל תו לנשום. תרגישו אותו. המהירות תגיע לבד, אל תדאגו. אבל קודם, דיוק, ובעיקר, תחושה.

3 טעויות של מתחילים שיגרמו לכם להישמע כמו חתול עצבני (ואיך להימנע מהן)

כולנו היינו שם. הרגע הזה שבו אנחנו חושבים "וואו, אני אנגן סולו בלוז הורס!" ואז זה יוצא כמו מישהו שמנסה לכוון רדיו תקוע עם כפפות צמר. יש כמה מלכודות קלאסיות שכל בסיסט עובר בדרך. הנה איך לזהות אותן, לצחוק עליהן, ולברוח מהן כל עוד נפשכם בבס:

טעות #1: לנגן את הכל, כל הזמן!

ברגע שאתם מגלים את סולם הבלוז, יש נטייה טבעית לרצות לרוץ איתו על כל הפריטבורד. מהר. חזק. הרבה. קצת כמו ילד שמגלה את כל כפתורי הפסנתר בבת אחת. זה מובן, זה מרגש, וזה נשמע… רע. רוב הסיכויים שזה יישמע כאילו אתם מנסים להפיל את המגדל אייפל עם צלילים.

הבלוז הוא לא עניין של כמות, אלא של איכות. של רגש. של פאוזות.

הסוד הגדול: לפעמים, התו החשוב ביותר הוא התו שלא מנגנים. השקט. הפאוזה. זה נותן לצלילים שלכם מקום לנשום, מקום להדהד, ומקום לקהל להבין מה לעזאזל אתם מנסים להגיד.

טיפ: תחשבו על "קריאה ותגובה". נגנו ביטוי קצר, ואז תנו לו להדהד. תחשבו על דיאלוג. אתם לא רוצים לדבר בלי הפסקה, נכון? גם הבס שלכם לא.

טעות #2: להתעלם מ"התו הכחול" – הסוד הסקסי של הסולם

דיברנו עליו קודם, על ה-b5, הטריטון, התו הכחול. הוא קטן, הוא חצוף, והוא כל כך חשוב. הרבה מתחילים מפחדים ממנו. הוא נשמע "מלוכלך" או "לא נעים" כשמנגנים אותו לבד. ובכן, זה בדיוק הקטע שלו! הוא נועד להיות התבלין. המלחייה הזו שמוסיפה טעם.

אם תתעלמו ממנו, אתם מנגנים פנטטוני מינור. וזה אחלה, אבל זה לא בלוז אמיתי. הבלוז צריך את החספוס הזה. את הקצת "אני לא בטוח אם אני אוהב את זה אבל אני לא יכול להפסיק להקשיב".

איך להשתמש בו? תנגנו אותו כתו חולף. תו אחד מבין כמה. תנגנו אותו ברגעים מסוימים, כדי ליצור מתח ואז לשחרר אותו לתו "רגיל". תחשבו עליו כמו על ניחוח של בושם יקר – טיפה אחת מספיקה כדי להשאיר רושם, אבל אם תשפריצו בקבוק שלם, זה יהפוך לריח מחניק.

תנסו לנגן סולם בלוז ולתת ל-b5 טיפה יותר אורך. תקשיבו איך הוא צובע את הכל. הוא ה"וואו" הקטן שבסולם.

טעות #3: לשכוח את הקצב – הלב הפועם של הבלוז

סולם הבלוז הוא כלי מדהים, אבל הוא רק כלי. אם אתם לא משתמשים בו עם קצב טוב, הוא יישמע כמו רשימת מכולת. הבלוז הוא קודם כל קצב. זו תחושה. זו דחיפה. זו רעידת אדמה קטנה בכל תיבה.

הרבה בסיסטים מתמקדים בתווים. "אני מנגן את התו הנכון? האם זה בסולם?" וזה חשוב. אבל חשוב יותר הוא: "האם זה מרגיש נכון? האם זה גורם לי לרצות לרקוע ברגל?"

הטיפ הכי חשוב אולי: תרגלו עם מטרונום. כן, אני יודע, זה נשמע משעמם כמו שיעורי נהיגה. אבל המטרונום הוא החבר הכי טוב שלכם (אחרי סולם הבלוז, כמובן). הוא זה שידחוף אתכם להיות מדויקים. הוא זה שיגרום לכם להרגיש את ה"כיס" של הקצב.

תתחילו לאט. תנגנו תווים ארוכים על כל קצב. אחר כך תתחילו לשחק עם המקצבים, עם הסווינג. תרגישו את ה"אחריות" של הבס להחזיק את כל השיר ביחד. זה לא רק לנגן תווים, זה לגרום לתווים האלה לחיות בתוך מסגרת קצבית. בלעדיה, אתם סתם מנגנים צלילים. איתה, אתם יוצרים מוזיקה.

מפריטות אצבעות ועד "סלאפ": איך להפוך את הבלוז לסולו הורס (ולא רק לליווי)

אז למדתם את הסולם. אתם מזהים את המלכודות. עכשיו, איך הופכים את זה למשהו באמת מגניב? איך גורמים לבס לצעוק, ללחוש, לדבר, לרקוד? התשובה היא – טכניקה. אבל אל תדאגו, לא מדובר פה על משהו מסובך שדורש תואר שני. אלו כלים שיגרמו לסולם הבלוז שלכם להישמע פשוט… יותר טוב.

הקסם שבפריטה: מתי להשתמש באצבעות ומתי במפרט?

הוויכוח הנצחי: אצבעות או מפרט? זו שאלה עתיקת יומין כמו "שווארמה או פלאפל?". אין תשובה אחת נכונה. יש רק העדפות, ואיך אתם רוצים שהמוזיקה שלכם תישמע.

פריטה באצבעות (Fingerstyle): זה הסאונד הקלאסי של הבלוז והג'אז. הוא עגול, חם, עשיר. אתם מקבלים שליטה מדהימה על הדינמיקה של כל תו. אתם יכולים לנגן רך או אגרסיבי, עמוק או בהיר, רק על ידי שינוי זווית האצבעות.

אנקדוטה אישית: שנים נשבעתי למפרט, כי פחדתי שאצבעות לא מספיק מהירות. יום אחד ניסיתי לנגן קלאסיקת בלוז באצבעות, ובום! זה פשוט נשמע נכון. פתאום הרגשתי את הרטט של המיתר עובר דרך קצות האצבעות אל תוך הנשמה.

פריטה במפרט (Pick): המפרט נותן לכם מתקפה חדה יותר, פאנצ'י יותר, וקצת יותר פריכות (קראנצ'יות). הוא מעולה לרוק בלוז, לפאנק, או לכל מקום שאתם רוצים שהבס תבלוט קצת יותר במיקס. הוא מאפשר מהירויות גבוהות יותר ודיוק מסוים, אם כי לפעמים על חשבון החום של הצליל.

המלצה: אל תבחרו צד. תנסו את שניהם! תלמדו לנגן עם אצבעות, תלמדו לנגן עם מפרט. תנו לעצמכם את האפשרויות. לפעמים שיר אחד יבקש אצבעות, ושיר אחר יצעק למפרט.

סלאפ: כשהבס מתחילה לדבר (ולפעמים גם לצעוק)

סלאפ (Slap) זה כמו הפעלולן של הבס. זה לא רק לנגן, זה להרביץ לבס. בעדינות, כמובן. אבל המטרה היא לגרום למיתרים להתרסק על השריגים (Slap) וגם לקפוץ (Pop). זה יוצר צליל פרקסיבי, קצבי, ומאוד אנרגטי. בבלוז, זה יכול לקחת את הליין שלכם למקומות מפתיעים ומרגשים.

בסיס הסלאפ:

• Slap: מכה עם האגודל על המיתר (לרוב E או A) כדי ליצור צליל עמוק וקצר. תחשבו על זה כעל מכה קטנה של תוף בס.
• Pop: משיכה של מיתר דק יותר (G או D) עם אחת מהאצבעות האחרות, ואז שחרור מהיר, כך שהמיתר "קופץ" ויוצר צליל גבוה ופריך יותר. תחשבו על זה כעל מכה של סנר.

השילוב של סלאפ ופופ, ביחד עם סולם הבלוז, יכול ליצור ליין בס שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו. זה הופך אתכם מ"סתם בסיסט" ל"בסיסט עם סטייל".

אזהרה: תרגול סלאפ עשוי לגרום לשכנים שלכם להתלונן. או לחשוב שאתם מנסים לשבור את הבס. תתחילו בשקט. תתחילו לאט. ובעיקר, תיהנו מכל רעש מוזר שיוצא מהבס שלכם.

אז מה הלאה? 7 דרכים להפוך למכונת גרוב בלתי ניתנת לעצירה!

יופי! עכשיו אתם מבינים את סולם הבלוז, אתם מודעים למלכודות, ואתם אפילו חושבים על סלאפ. זה אומר שאתם בדרך הנכונה. אבל הדרך לא נגמרת כאן. היא רק מתחילה! אז איך ממשיכים לשפר, ללמוד, ולבעוט בתחת של השעמום המוזיקלי? הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להפוך למכונת גרוב אמיתית:

טיפ #1: לנגן עם ה"גדולים" (לא באמת, רק בהקלטות)

הדרך הטובה ביותר ללמוד שפה חדשה היא לדבר עם מי שדובר אותה כשפת אם. במוזיקה, זה אומר לנגן יחד עם אגדות הבלוז. ג'יימס ג'יימרסון, ג'ון פול ג'ונס, ביי.בי קינג, אלברט קינג. תמצאו שירי בלוז קלאסיים, תורידו את הקצב (יש אפליקציות שיכולות לעשות את זה), ופשוט תנגנו איתם. אל תדאגו לנגן את כל התווים בדיוק. תנסו להרגיש את הוויב. את הגרוב. את ה"למה" שמאחורי כל תו שהם ניגנו. אתם תופתעו כמה תלמדו רק מלהיות חלק מהמוזיקה שלהם.

טיפ #2: לאלתר! גם אם זה נשמע כמו פיל בפארק שעשועים

אלתור זה הדבר הכי מפחיד והכי משחרר במוזיקה. בהתחלה זה יישמע רע. זה בסדר. זה חלק מהעניין. תמצאו לופ בלוז פשוט (יש המון ביוטיוב), ותתחילו פשוט לשחק עם סולם הבלוז שלכם מעליו. בלי לחשוב יותר מדי. תנו לידיים שלכם לנוע. תנו לאוזניים שלכם להקשיב. תתחילו עם 3-4 תווים. אחר כך תוסיפו עוד. המטרה היא לא לנגן משהו מושלם, אלא למצוא את הקול שלכם בתוך הסולם. הפילים בפארק השעשועים בסוף ילמדו לרקוד בלט.

טיפ #3: להקשיב, להקשיב, להקשיב!

פסיביות היא האויב של בסיסט. אל תקשיבו למוזיקה ברקע. תקשיבו למוזיקה. מה הבסיסט מנגן? איך הוא מנגן? איפה הוא שם את התווים שלו? האם הוא משתמש ב-b5? מתי? תנסו לבודד את הבס בראש שלכם. תנתחו אותה. ככל שתקשיבו יותר באופן פעיל, כך תפתחו אוזן טובה יותר, והידיים שלכם פשוט ידעו מה לעשות.

טיפ #4: למצוא חברים לנגן איתם (ואולי אפילו להקים להקה)

מוזיקה היא חברתית. לנגן לבד זה אחלה, אבל לנגן עם אנשים אחרים? זה עולם אחר לגמרי. זה המקום שבו הגרוב באמת מתגלה. אתם לומדים להקשיב אחד לשני, להגיב אחד לשני, ליצור משהו גדול מסך חלקיו. תתחילו עם ג'אם סשנים פשוטים. לא משנה אם זה עם חבר, עם קרובי משפחה, או עם חברים שרק למדו לנגן שני אקורדים בגיטרה. כל נגינה משותפת היא שיעור.

טיפ #5: אל תפחדו לטעות, תפחדו לא לנסות!

טעויות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. כל נגן גדול שעושה היום סולואים הורסים התחיל מטעויות. מיליון טעויות. אנחנו בני אדם, לא רובוטים. לפעמים תו מלוכלך יכול להישמע אפילו מגניב, אם זה בא עם כוונה. העיקר הוא לא לוותר. לא להתייאש. כל טעות היא הזדמנות ללמוד משהו חדש על הבס שלכם, ועל עצמכם.

טיפ #6: למצוא את ה"קול" הייחודי שלכם בבלוז

סולם הבלוז הוא מפה. אבל המסע הוא שלכם. כל בסיסט שמנגן בלוז ישמע שונה. תנסו לחקות את הנגנים שאתם אוהבים, אבל אל תישארו שם. תנסו לשלב את ההשפעות שלכם, את הרגשות שלכם, את האישיות שלכם בנגינה. בסופו של דבר, אתם רוצים שהקהל יגיד: "וואו, זה נשמע כמו X (השם שלכם) מנגן!"

טיפ #7: פשוט ליהנות מהמסע המוזיקלי המשוגע הזה!

הדבר הכי חשוב בכל העניין הזה הוא ליהנות. אם אתם לא נהנים, מה הטעם? מוזיקה היא לא רק טכניקה או תיאוריה. היא קודם כל תשוקה, הנאה, ושמחה. תצחקו על הטעויות שלכם, תהיו גאים בהתקדמות הקטנה ביותר, ותמיד תזכרו למה התחלתם לנגן בס מלכתחילה. בשביל הכיף. בשביל הגרוב. בשביל הנשמה.

---

שאלות ותשובות (שלא ידעתם שאתם רוצים לשאול, אבל הנה הן!)

שאלה 1: מהו בעצם סולם הבלוז בגיטרה בס?
תשובה: זהו סולם פנטטוני מינור עם תוספת קסומה אחת – ה"תו הכחול" (קווינטה מונמכת, או b5). הוא מכיל שישה צלילים בלבד והוא המפתח לגרוב בלוזי עסיסי.

שאלה 2: למה הוא כל כך חשוב לבסיסטים?
תשובה: כי הוא נותן לכם את השפה והרגש של הבלוז בכלי אחד פשוט. הוא מאפשר לכם להוסיף צבע, עומק ומתח לנגינה, גם אם אתם לא מוזיקאים מנוסים, והוא לב ליבו של כל גרוב בלוזי טוב.

שאלה 3: האם אפשר להשתמש בסולם הבלוז גם מחוץ לבלוז?
תשובה: בהחלט! הוא משתלב נהדר גם ברוק, פאנק, R&B, סול, ואפילו קצת בג'אז. הוא תבלין מגוון שיכול להוסיף "בלוזיות" לכל ז'אנר שתבחרו.

שאלה 4: כמה זמן לוקח ללמוד אותו?
תשובה: את הצורה הבסיסית אפשר ללמוד בדקות. אבל לשלוט בו, להרגיש אותו, ולהשתמש בו בצורה מוזיקלית, זה מסע שלוקח חיים שלמים. תיהנו מהדרך!

שאלה 5: מה זה "התו הכחול" ולמה הוא כל כך מיוחד?
תשובה: ה"תו הכחול" הוא הקווינטה המונמכת (b5). הוא מיוחד כי הוא יוצר דיסוננס עדין וטעים שנותן לבלוז את הטעם המריר-מתוק הייחודי שלו. השתמשו בו בחוכמה, והוא יהפוך את הנגינה שלכם לבלתי נשכחת.

שאלה 6: איך אני יודע איזה סולם בלוז לנגן?
תשובה: אתם מנגנים את סולם הבלוז שבנוי על שורש האקורד (או המפתח) שבו השיר נמצא. לדוגמה, אם השיר ב-C מינור, תנגנו סולם בלוז ב-C. זה פשוט!

שאלה 7: איך אני יכול לתרגל אותו ביעילות כדי להפוך למכונת גרוב?
תשובה: תרגלו עם מטרונום, נגנו עם הקלטות של אמנים אהובים, אלתרו על לופים של בלוז, והכי חשוב – נגנו עם אנשים אחרים! ככל שתנגנו יותר, תקשיבו יותר ותהנו יותר, כך תשתפרו.

---

אז הנה זה, חברים ובסיסטים יקרים. הדרכה מלאה לסולם הבלוז, הכלי הסודי שהופך את הבס שלכם ממכשיר להפקת רעש למכונת גרוב משומנת. אתם כבר לא "סתם מנגנים תווים". אתם יוצרים תחושה. אתם גורמים לאנשים לרקוע, לנענע, ולהרגיש את המוזיקה עמוק בפנים.

זה לא קסם שקורה ביום אחד, זה מסע. מסע מהנה, מלא גילויים, וקצת כאבי אצבעות. אבל תאמינו לי, זה שווה כל שנייה. אז תמשיכו לתרגל. תמשיכו להקשיב. תמשיכו ליהנות. ואל תשכחו את סולם הבלוז שלכם. הוא החבר הכי טוב שלכם על הפריטבורד.

ועכשיו, לכו! צאו לנגן! תפליקו! תעשו קצת רעש! ואם יום אחד תקימו להקה ותהפכו לכוכבי רוק (או בלוז, או פאנק), אל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה. אני אביא את אטמי האוזניים שלי. ליתר ביטחון. ואולי גם איזה חטיף. בהצלחה, מפלצות גרוב!