שימוש נכון במפרט: עובי, חומר וצורת אחיזה – מדריך לנגינה טובה יותר

רגע, לפני שאתם רצים לנסות לחקות את סולו הגיטרה ההוא שהפיל אתכם מהכיסא.
יש לנו שיחה קצרה.
קצרה אבל חשובה.
מאוד חשובה.
היא קשורה לחבר קטן.
חבר קטן ומזולזל.
חתיכת פלסטיק קטנה.
או לפעמים עצם, או עץ, או חיה אקזוטית כלשהי שהחליטו לגלף ממנה כלי נגינה (צוחק).
אני מדבר על המפרט.
כן כן, הדבר הזעיר הזה שרובכם כנראה מאבדים בקצב של גרביים במכונה כביסה.
נראה קטנטן, חסר חשיבות, נכון?
טעות!
הטעות הכי גדולה שתעשו בדרך לנגינה נשמעת סבירה.
או אפילו טובה.
המפרט הוא בעצם השלוחה שלכם.
הזרוע הקטנה והקשיחה שמחליטה איך, כמה חזק, ואיך בדיוק הצליל הזה יוצא החוצה מהגיטרה המסכנה שלכם.
אז בואו נצלול פנימה.
לעולם הקסום (והקצת פסיכי) של המפרטים.
נלמד איך להחזיק אותו כאילו החיים שלכם (והצליל שלכם) תלויים בזה.
נבין למה עובי שונה יכול לשנות אתכם מ”מאלתר מתחיל” ל”אלוהי הריפים” (או לפחות בדרך לשם).
ונגלה אילו חומרים הופכים חתיכת פלסטיק לכלי ביטוי.
מוכנים?
קחו מפרט.
אם אתם מוצאים אחד.
אני אמתין. (עכשיו באמת חפשו, זה חלק מההומור).

למה הדבר הזעיר הזה חשוב כמו החמצן לנגינה שלכם? (הסבר למה לא לזלזל)

אתם מכירים את זה שהשף הטוב בעולם לא יכין לכם ארוחת גורמה עם כפית פלסטיק חד פעמית?
או שהצייר הכי מוכשר לא יצייר את המונה ליזה עם צבעי אצבעות מהגן?
אותו עיקרון.
המפרט הוא כלי העבודה שלכם.
הנקודה שמחברת ביניכם לבין המיתרים הרוטטים האלה.
דרך האחיזה, העובי, החומר – הכל משפיע.
זה לא רק “לפרוט”.
זה “לפרוט עם כוונה”.
“לפרוט עם סאונד”.
“לפרוט בלי שזה יישמע כאילו אתם מנסים להרוג זבוב עם הגיטרה”.
מפרט נכון ביד נכונה יכול להפוך צליל אנמי למלא חיים, ריף מקרטע למדויק, ואקורד חנוק לצלצול פעמונים (או לפחות לצלצול שאתם רוצים).
זה כמו לגלות שהאגוז ששברתם עם הפטיש בעצם נועד לשבירה עדינה עם מפצח אגוזים אלגנטי.
פתאום הכל עובד יותר חלק.

תופסים את המפרט כאילו הוא עומד לברוח? (המדריך המלא לאחיזה שלא תכווץ לכם את היד)

אוקיי, הודו באמת.
פעם ראשונה שהחזקתם מפרט הרגיש כאילו אתם מנסים לתפוס סבון חלקלק ביד לחה, נכון?
או כאילו אתם מחזיקים פתית שלג רגע לפני שהוא נמס.
ואז לחצתם. חזק. מאוד חזק.
עד שהאצבעות הפכו לבנות.
והמפרט? הוא פשוט עף לחלל המקביל יחד עם הגרביים.
בואו נדבר על זה.

איך מחזיקים את הדבר הקטן הזה בלי שיעלם?

האחיזה הקלאסית והמומלצת היא בין האגודל לצד האצבע המורה.
כמו שאתם מחזיקים עט… אבל הפוך.
או כמו שאתם מחזיקים מטבע קטן שאתם עומדים לזרוק לבאר משאלות.
לא חזק מדי, לא חלש מדי.
המפרט צריך להיות יציב.
שלא יסתובב לכם תוך כדי פריטה כאילו יש לו חיים משלו.
אבל גם לא כפוף או לחוץ עד שהוא משנה צורה.
חשבו על זה כעל לחיצת יד עדינה אך בוטחת.
לא לחיצת יד של פוליטיקאי מזיע שמנסה לשבור לכם את האצבעות, ולא לחיצת יד רפה של מישהו שמתבייש לפגוש אתכם.
פשוט בוטח.
הקצה המחודד של המפרט (אם הוא מחודד) צריך לפנות כלפי מטה, לכיוון המיתרים.
הרוב המכריע של השטח שלו צריך להיות מוחבא באחיזה שלכם.
רק קצה קטנטן, נניח מילימטר או שניים, אמור לגעת במיתר.
למה? כי אם יותר מדי שטח נוגע, זה מאט אתכם, נתקע במיתרים, ונשמע כמו… ובכן, כמו שזה נשמע.

טעויות אחיזה קלאסיות (ואיך לצחוק עליהן ואז לתקן):

• האחיזה החונקת: לוחצים כל כך חזק שהאצבעות מתות. זה כואב, מגביל את התנועה, והצליל יוצא צרוד ומכוער. תדמיינו שאתם מנסים לסחוט לימון עם שתי אצבעות. אין טעם, נכון? אז למה לעשות את זה למפרט? שחררו! הוא לא עומד לברוח… למרות שלפעמים זה מרגיש ככה.
• האחיזה הרפה: מחזיקים אותו כאילו אתם מפחדים שהוא ינשך. המפרט מסתובב, עף, נעלם. כל פריטה היא הימור אם המפרט יישאר איתכם או ייצא לסיבוב בחדר. זה כמו לשחק “חם-קר” עם כלי הנגינה שלכם. לא יעיל.
• האחיזה המוזרה: כל מיני אחיזות יצירתיות שלא קשורות לכלום. עם כל האצבעות, עם רק קצה האצבע, הפוך. נסו את האחיזה הקלאסית קודם. יש סיבה שהיא קלאסית. היא פשוט עובדת.

טיפ הזהב לאחיזה מושלמת:

הרפו. כן, פשוט שחררו את הלחץ. תנו ליד להיות רגועה. האחיזה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לשלוט במפרט, אבל מספיק רפויה כדי לאפשר לו לנוע בחופשיות קדימה ואחורה על המיתרים. תתאמנו להחזיק אותו רפוי בזמן שאתם פורטים. זה לוקח זמן, אבל זה משתלם כמו למצוא שטר כסף במכנסיים של החורף שעבר.

שאלה: תמיד אומרים לי שהאחיזה שלי לחוצה מדי, אבל איך אני יודע מה “נכון”?
תשובה: אם אחרי חמש דקות נגינה האצבעות שלכם כואבות כאילו עשיתם סלעית אגודלים אולימפית, או שהמפרט נשבר לשניים באחיזה, כנראה שאתם לוחצים חזק מדי. נסו לשחרר קצת. המפרט אמור להישמע “מצליף” במיתר, לא “נתקע” בו.

שאלה: יש לי ידיים גדולות/קטנות/שעירות במיוחד. האם זה משפיע על האחיזה?
תשובה: גודל היד פחות משפיע מצורת האצבעות והגמישות. המפתח הוא נוחות. האחיזה הקלאסית עובדת עבור רוב האנשים. אם לא, אפשר מעט לשנות, אבל העיקרון של “רפוי אך יציב” נשאר זהה. ואל תדאג, שעירות יתר לא תשפיע על הסאונד (אולי רק תאסוף קצת אבק על המפרט).

עבה, דק, או סתם באמצע? מדריך העובי שישנה את חייכם (או לפחות את הסאונד שלכם)

עובי המפרט, הידוע בכינויו “גייג'”, הוא אחד הדברים הכי חשובים שקובעים איך תישמעו.
זה לא רק מספר על האריזה.
זה פילוסופיה של סאונד.
(טוב, אולי הגזמתי, אבל זה ממש משפיע!).

ה”נוצה” (מפרטים דקים – ~0.4 מ”מ עד 0.6 מ”מ): לחובבי הגיטרה האקוסטית והסטראמינג העדין

תחשבו על מפרט דק כמו על לחישה.
הוא גמיש בטירוף.
כמעט שקוף כשתופסים אותו מול האור.
מה הוא עושה?
הוא גורם לסטראמינג (הפריטה על כל המיתרים יחד) להישמע מלא, קליל, ואוורירי.
הוא מחליק על המיתרים.
הוא לא נתקע.
הוא נהדר לגיטרות אקוסטיות.
יוצר סאונד רך וגלי.
חסרונות?
הוא נשבר בקלות.
כמו לב של זמר בלדות אחרי הופעה לא מוצלחת.
והוא פחות טוב לסולואים או ריפים מהירים ומדויקים.
הוא פשוט גמיש מדי בשביל זה.
זה כמו לנסות לנעוץ מסמר בקיר עם מקל סבא.
יכול להיות שתצליחו בסוף, אבל ייקח לכם נצח וזה לא יהיה מדויק.

ה”סטנדרט” (מפרטים בינוניים – ~0.7 מ”מ עד 0.8 מ”מ): הג’וקר שמתאים לרוב הדברים

המפרט הבינוני הוא החבר הכי טוב של כולם.
הוא לא דק מדי, לא עבה מדי.
הוא יודע לסטרומם יפה.
הוא יודע גם להתמודד עם סולואים וריפים בסיסיים.
אם אתם לא בטוחים מאיפה להתחיל, או אם אתם מנגנים סגנונות מגוונים ולא רוצים להחליף מפרט כל שיר – זה הבחירה שלכם.
הוא נותן איזון טוב בין גמישות לשליטה.
חשבו עליו כעל ה”אולר שוויצרי” של עולם המפרטים.
הוא לא הכלי הכי טוב לשום דבר ספציפי, אבל הוא מספיק טוב להרבה דברים.

ה”לבנה” (מפרטים עבים – ~1 מ”מ ומעלה): לריפים כבדים, סולואים מהירים ובסיסטים נועזים

ברוכים הבאים לליגה של הגדולים.
מפרטים עבים לא מתכופפים.
הם קשוחים.
הם נותנים לכם שליטה מקסימלית על המיתר.
כל תו שתפרטו יישמע ברור, פאנצ’י, ומדויק.
זה נהדר לסולואים מהירים, ריפים כבדים בגיטרות חשמליות (רוק, מטאל, בלוז עם דיסטורשן).
גם בסיסטים אוהבים אותם, כי הם נותנים צליל עבה ומודגש יותר.
החיסרון?
לסטרומם איתם עלול להרגיש כאילו אתם מנסים לגרד את המיתרים עם שפכטל.
זה פחות זורם, פחות אוורירי.
ואם האחיזה שלכם לא רפויה מספיק, זה יכול להיתקע במיתרים ולעשות קולות מעצבנים.
אבל כשהם עובדים, הם עובדים חזק.
זה כמו לנסות לשבור אגוז עם היד מול לשבור אותו עם פטיש קטן ומדויק.
התוצאה שונה לחלוטין.

שאלה: אני מנגן גם אקוסטית וגם חשמלית. צריך מפרטים שונים?
תשובה: רוב הסיכויים שכן. מפרט דק יותר יעבוד נפלא על אקוסטית (סטראמינג), ומפרט עבה יותר יהיה טוב יותר לריפים וסולואים בחשמלית. הרבה גיטריסטים מחזיקים כמה סוגים של מפרטים ופשוט מחליפים לפי השיר או הקטע.

שאלה: האם עובי המפרט משפיע על הווליום?
תשובה: כן, בעקיפין. מפרט עבה יותר מאפשר לכם “לדחוף” את המיתר חזק יותר ולגרום לו לרטוט בעוצמה רבה יותר, מה שיתן צליל חזק יותר עם יותר “התקפה”. מפרט דק יותר מגביל את העוצמה הזו.

פלסטיק זה רק התחלה: עולם החומרים המוזר והנפלא של המפרטים

פעם מזמן מזמן, השתמשו בקליפות צבים (ומכאן השם “פיק” או “מפרט” – Plectrum בלטינית, או Tortoise Shell). למרבה המזל, הפסקנו עם זה די מהר. היום רוב המפרטים עשויים מחומרים סינתטיים. אבל גם פלסטיק זה עולם ומלואו! כל חומר נותן תחושה וסאונד שונים.

צלולואיד: הנוסטלגיה שהריחה כמו… טוב, כמו צלולואיד

אחד החומרים הראשונים והכי קלאסיים.
מפרטי צלולואיד נראים וינטג’.
יש להם תחושה קצת שונה ביד.
הם נוטים להיות גמישים יחסית.
הסאונד שלהם בהיר וצלול.
אבל יש להם חיסרון: הם דליקים מאוד (כן, כמו סרט צילום ישן).
וגם… נו, יש להם ריח מוזר לפעמים.
היום פחות נפוצים מפלסטיקים מודרניים, אבל עדיין מייצרים אותם עבור אלה שרוצים את התחושה והסאונד של פעם.

ניילון: החבר הגמיש שלא עושה בעיות

מפרטי ניילון נפוצים מאוד.
הם לרוב די גמישים (דקים עד בינוניים).
הם עמידים יחסית.
ויש להם אחיזה טובה, לפעמים אפילו עם טקסטורה מחוספסת כדי שלא יחליקו מהיד המזיעה שלכם.
הסאונד שלהם לרוב עגול וחם יותר מצלולואיד.
בחירה טובה לסטראמינג ונגינה כללית.

דלרין (או אצטל): המלך הבלתי מעורער של המפרטים המודרניים

תסתכלו על רוב המפרטים שתראו בחנויות היום – סיכוי טוב שהם עשויים מדלרין או אצטל (שמות מסחריים שונים לאותו סוג פולימר).
למה הם כל כך פופולריים?
הם עמידים.
הם לא מתכופפים בקלות (במיוחד בעוביים גדולים).
יש להם משטח חלק שמחליק טוב על המיתרים.
הסאונד שלהם מאוזן – לא בהיר מדי, לא עגול מדי.
הם פשוט… טובים.
זה כמו שהרכב הממוצע היום הוא אמין ויעיל. אין לו את הקסם של רכב אספנות (צלולואיד) או את הגמישות של ניילון, אבל הוא עושה את העבודה מצוין.

חומרים אקזוטיים ומשונים: כשאתם רוצים לצאת מהקופסה (ולפעמים מהשכל)

יש מפרטים מ…
עץ (לסאונד חם ועגול, נהדרים לאוקוללה או גיטרה קלאסית).
מתכת (לסאונד מתכתי, חד ומאוד מודגש, לא לבעלי לב חלש או מיתרים רגישים).
אבן (לסאונד ייחודי ומשקל שונה).
לבָּד (Felt) (מפרטים רכים לבס או יוקוללה, נותנים צליל רך ושמן).
ועוד כל מיני יצירות מטורפות שהמציאו.
העניין פה הוא ניסוי וטעייה.
כל חומר נותן תחושה שונה ביד וצליל אחר לגמרי.
אם יש לכם זמן וכסף לבזבז (בקטנה, מפרטים לא עולים הון), שווה לנסות כמה מהם רק בשביל הכיף.
אולי תגלו את הקול הייחודי שלכם דווקא במפרט שעשוי משן של ממותה קפואה (לא באמת, אל תחפשו כזה).

שאלה: האם מפרטים יקרים יותר תמיד טובים יותר?
תשובה: לא בהכרח. מפרטים מיוחדים מחומרים יקרים (עץ, מתכת, אבן) או עם גימור מיוחד יכולים לתת סאונד או תחושה שונים, ואם זה מה שאתם מחפשים אז זה שווה את זה. אבל רוב המוזיקאים המקצועיים משתמשים במפרטים סטנדרטיים מדלרין או ניילון שעולים שקלים בודדים. העיקר זה איך אתם משתמשים בהם.

שאלה: המפרט שלי נשחק בקצוות די מהר. למה זה קורה?
תשובה: זה טבעי! המיתרים הם קשיחים והם שוחקים את המפרט. מפרטים דקים שוחקים מהר יותר כי הם עדינים יותר. גם טכניקת פריטה אגרסיבית יכולה לגרום לשחיקה מהירה. זה בסדר גמור, פשוט תחליפו כשזה מפריע לכם. זה סימן שאתם מנגנים!

מעבר לעובי וחומר: צורה, זוויות, ושטויות אחרות שאובססיבים אוהבים לדבר עליהן

רק כשחשבתם שזה נגמר, בואו נדבר על עוד כמה פרטים קטנים.
כי בעולם המוזיקה, כמו בחיים, לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל.
או סתם מספקים נושא שיחה לחנונים של גיטרות.

מחודד או עגול? איך צורת המפרט משפיעה על ה”התקפה” שלכם?

הצורה הסטנדרטית של מפרט היא “דמעה”.
עגול למעלה, מחודד למטה.
אבל יש עוד צורות!
מפרטי ג’אז למשל, הם לרוב קטנים יותר ומאוד מחודדים.
השפיץ הזה נותן “התקפה” (Attack) יותר ברורה ומדויקת.
נהדר לסולואים מהירים שבהם אתם רוצים שכל תו ייצא בום!
מפרטים משולשים (Triangle) נהדרים לנגני בס או למי שפשוט אוהב שיש לו יותר חומר לתפוס. שלושה פינות = שלוש פעמים סיכוי למצוא פינה שלא נשחקה. יעיל כלכלית!
ויש עוד צורות מוזרות – כריש, כוכב, לבבות… לרוב אלה גימיקים, אבל היי, אם זה גורם לכם לנגן יותר אז לכו על זה.
הצורה של הקצה שפוגש את המיתר משפיעה על הצליל. קצה עגול יותר ייתן סאונד רך יותר, קצה מחודד יותר ייתן סאונד חד וממוקד יותר.

הקסם של הזווית המשופעת (Bevel): כן, זה באמת משנה משהו

במפרטים עבים, לפעמים יש “Bevel” – זווית משופעת בקצה המפרט.
זה לא סתם קישוט.
זה עוזר למפרט “להחליק” מהמיתר בקלות רבה יותר אחרי הפריטה.
מה זה נותן?
נגינה מהירה וחלקה יותר.
פחות התנגדות.
סאונד שונה, לרוב קצת יותר עגול וחלק למרות העובי.
זה ההבדל בין לדחוף משהו ישר לבין לדחוף אותו בזווית שתגרום לו להתגלגל הלאה.
אם אתם מנגנים מהר או אוהבים מפרטים עבים, שווה לבדוק מפרטים עם Bevel.

שאלה: ראיתי מפרטים עם חורים או משטח מחוספס באמצע. למה זה?
תשובה: זה בשביל האחיזה! כדי שלא יחליק לכם מהיד. אם אתם מזיעים בקלות או פשוט מאבדים מפרטים בקצב שיא, חפשו מפרטים עם תכונות אחיזה משופרות. זה מציל חיים (של מפרטים).

בורות קלאסיות ליפול אליהן עם מפרטים (ואיך לצחוק על עצמכם ואז לטפס החוצה)

כולנו עשינו את זה.
טעויות טיפשיות שקשורות לחתיכת הפלסטיק הזו.
זה חלק מתהליך הלמידה.
ובעיקר, זה חומר מצוין לבדיחות על חשבוננו.

• לנצל מפרט אחד עד שהוא נראה כמו גרוטאה: מפרטים נשחקים! הם אמורים להישחק! אם המפרט שלכם נראה כאילו לעסו אותו במשך שבוע, הוא כנראה לא נשמע טוב. תהיו נדיבים עם עצמכם, קנו חבילה. הם לא עולים הון.
• להאשים את המפרט בנגינה רעה: “זה לא אני שלא מצליח לפרוט מהר, זה המפרט הדק הזה!” או “הסאונד שלי גרוע כי המפרט עשוי מחומר לא נכון!”. סטופ. המפרט הוא רק כלי. העיקר הוא ביד, בטכניקה, ובתרגול. מפרט נכון עוזר, אבל הוא לא עושה קסמים.
• לקנות את המפרט הכי עבה/דק רק כי “אמרו שזה טוב”: כמו שראינו, עובי וחומר משפיעים על הסאונד והתחושה. מה שטוב לגיטריסט מטאל מהיר לא בהכרח טוב לזמר-יוצר אקוסטי. תנסו דברים שונים! תרגישו מה נכון לכם.
• לאבד מפרטים בקצב שיא: אוקיי, זה באמת קורה לכולם. הם פשוט נעלמים! אולי יש להם פורטל סודי לממד אחר שבו כל המפרטים האבודים נפגשים. הטיפ היחיד כאן הוא פשוט… לקנות הרבה. ולהשאיר אותם במקומות אסטרטגיים (בתיק הגיטרה, בכיס המגבר, על הסטנד, בכיסים של המכנסיים, בנעליים… בעצם, בכל מקום).

שאלה: כמה מפרטים כדאי לי לקנות?
תשובה: הרבה. יותר ממה שאתם חושבים שתצטרכו. הם נעלמים. ברצינות. קנו חבילה של 10, 20, 50. זה משתלם ובטוח שתשתמשו בכולם בסוף (או תמצאו חצי מהם אחרי כמה חודשים במקומות הכי לא צפויים).

אז שולטים במפרט… מה עכשיו?! (רעיונות לניצול הכוח החדש)

כל הכבוד! עכשיו אתם מבינים את הסודות של המפרט.
אתם יודעים איך להחזיק אותו בלי שהוא יברח.
אתם יודעים למה עובי וחומר משנים.
מה עושים עם כל הידע הזה?

• לתרגל, לתרגל, לתרגל: אין תחליף לזמן נגינה. עכשיו שהבנתם את העקרונות, תתחילו לשים לב איך האחיזה מרגישה, איך עוביים שונים נשמעים. תתאמנו על סולמות, אקורדים, ושיטות פריטה שונות (Alternate Picking, Strumming, Tremolo Picking).
• לשחק עם מפרטים שונים: עכשיו שאתם “מודעים”, תלכו לחנות מוזיקה (או תזמינו אונליין) כמה מפרטים שונים לחלוטין. משהו דק מאוד, משהו עבה מאוד, מחומר שונה. תנסו אותם. תרגישו את ההבדל. זה פותח את האוזניים והידיים.
• להקליט את עצמכם: תנגנו קטע קצר עם מפרט אחד, ואז עם אחר. תקליטו את זה. תשמעו את ההבדל בסאונד. זה ההוכחה הכי טובה להשפעה של המפרט. וגם דרך טובה לגלות כמה אתם מנגנים לא מדויק לפעמים (אבל היי, זו גם התקדמות!).
• להתחיל לכתוב שירים (עם המפרט הנכון): אולי הסאונד החדש שתגלו עם מפרט אחר ייתן לכם השראה לריף או מלודיה חדשה. כלי העבודה משפיע על היצירה!
• לפתוח חנות מפרטים אבודים: אם אגרתם מספיק מפרטים שאבדו ואז נמצאו, תוכלו למכור אותם במחיר מופקע לאלה שאיבדו את שלהם. זו תוכנית פנסיה.

בסוף היום, זה רק אתם, הגיטרה… והחבר הקטן והפלסטיק הזה

אז הנה זה.
המדריך המקיף (וההומוריסטי, אני מקווה) לעולם המפרטים.
למדתם על אחיזה, עובי, חומרים, וצורות.
ועל טעויות קלאסיות שכולנו עושים.
הדבר הכי חשוב לזכור הוא זה:
אין מפרט “נכון” או “לא נכון” באופן מוחלט.
יש מפרט שנכון *לכם*.
לסגנון הנגינה *שלכם*.
לסאונד שאתם מנסים להשיג *כרגע*.
הדרך הטובה ביותר לגלות מה עובד היא פשוט לנסות.
לגוון.
להתנסות.
ולא לפחד לטעות (ולאבד מפרטים).
כי בסופו של דבר, המוזיקה היא מסע.
מסע של גילוי.
גילוי של צלילים.
גילוי של טכניקות.
וגילוי של כמה מפרטים יכולים להיעלם מתחת לספה שלכם.
אז קדימה.
קחו מפרט (אחרי שמצאתם אחד).
תחזיקו אותו נכון (בלי ללחוץ עד שהאצבעות משנות צבע).
תפרטו.
תקשיבו.
תהנו.
ואל תשכחו – אם זה נשמע עדיין כמו חתול שעלו עליו עם אופניים… לפחות עכשיו אתם יודעים שאולי הגיע הזמן להחליף מפרט (או לתרגל קצת יותר).
בהצלחה!
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם. אני אביא אטמי אוזניים. רק ליתר ביטחון.