המדריך השלם לסוגי עץ במערכות תופים והשפעתם על הצליל

ברוכים הבאים למסע המופלא אל תוך העולם הסודי של תופים. עולם שנשמע אולי כמו סתם מקלות שמכים בחתיכות עור מתוחות. אבל חכו רגע. יש פה עומק. יש פה ניואנסים. ויש פה… עץ! כן כן, אותו חומר שממנו עושים רהיטים וקיסמי שיניים. במערכות תופים, הוא הגיבור הבלתי מוכר. הוא הסוד לצליל שגורם לכם לרצות לקום ולרקוד. או סתם להזיז את הראש בצורה מוזרה במטבח. אנחנו הולכים לצלול היום לנושא אולי הכי מרתק (טוב נו, אולי השני אחרי ‘איך להחליף ראש בלי לבכות’). הנושא הוא: המדריך המלא והפרוע לסוגי עץ במערכות תופים והקשר המוזר שלהם לצליל. אל תבהלו. זה לא הולך להיות שיעור נגרות משעמם. זה הולך להיות כיף. מבטיח. או לפחות מבטיח שתבינו קצת יותר למה התופים שלכם נשמעים כמו שהם נשמעים. ולמה התופים של השכן נשמעים כמו קרטון שמקבל מכות. בואו נתחיל את המסע הצלילי המופרע הזה. מוכנים? יאללה, מתופפים בלב.

פרק א’: רגע, עץ? חשבתי שזה קשור רק לתוף עצמו ולמקלות?!?

אני יודע מה אתם חושבים. מה הקשר של עץ לצליל של תופים? הרי יש ראשים, יש סנר, יש מצילות. מה לכל הרוחות קשור העץ? אז תתפלאו. מאוד קשור. תחשבו על זה כמו על הגוף שלכם בזמן שאתם שרים קריוקי. אם אתם שרים בחדר אקוסטי מעולה, נשמעים כמו ביונסה (בחלומות הכי פרועים). אם אתם שרים בחדר אמבטיה, נשמעים… נו, בחדר אמבטיה. גוף התוף, העשוי בדרך כלל מעץ, הוא ה”חדר האמבטיה” או ה”אולם הקונצרטים” של הצליל. הרטט הראשוני נוצר על ידי הראש (כשמכים עליו, כמובן). אבל איך הרטט הזה מתפתח? איך הוא הופך לצליל עשיר, מלא או חד ומדויק? פה נכנס העץ לתמונה. הוא רוטט יחד עם הראש. הוא משנה את האופי של הצליל. הוא נותן לו את ה”טביעת אצבע” הייחודית שלו. סוג העץ, עובי השל, ואפילו איך בנו אותו (נדבר על זה בהמשך), כל אלה משפיעים. אז כן, עץ זה לא סתם דקורציה. זה לב העניין. או לפחות ה”קירות” של לב העניין. תלוי איך מסתכלים על זה.

פרק ב’: המפגש הגדול – מייפל נגד ברץ’. הקרב על הסאונד המושלם (שלא קיים)!

אם שמעתם פעם אנשים מדברים על סוגי עץ בתופים, כנראה שמעתם על שני אלה. הם כמו ריאל מדריד וברצלונה של עולם העץ לתופים. כל אחד עם קהל מעריצים משלו ויתרונות שונים לגמרי.

האציל המייפל: חם, עגול, ואהוב על כולם (כמעט)

מייפל (Maple). אה, מייפל. זה הסטנדרט. זה מה שרוב מערכות התופים המקצועיות (והלא מקצועיות, האמת) עשויות ממנו. למה? כי הוא עושה עבודה מעולה. מייפל ידוע בצליל החם שלו. צליל עגול, מאוזן, עם נוכחות נעימה בכל התדרים. הוא לא מדגיש תדרים מסוימים יתר על המידה. זה כמו לשבת ליד האח בחורף. נעים. עוטף.

• איך זה נשמע בערך: תחשבו על מוזיקת רוק קלאסית, ג’אז, פופ. צליל שמתאים להמון סגנונות. הוא לא לוקח סיכונים. הוא אמין. כמו החבר ההוא שתמיד מגיע בזמן לפגישה.

• יתרונות: ורסטיליות מטורפת. סאונד עשיר ומלא. נעים לאוזן. קל יחסית למצוא תופים ממייפל.

• חסרונות (אם אפשר לקרוא לזה ככה): לפעמים יכול להיות קצת… כללי? לא קיצוני בצליל שלו. אם אתם מחפשים משהו סופר ספציפי, מייפל יכול להיות לפעמים “יותר מדי רגיל”. כמו וניל. לפעמים בא לכם משהו יותר מטורף.

• אנלוגיה קורעת: מייפל זה כמו הג’ינס הכחול הקלאסי. מתאים כמעט לכל חולצה, נוח, ואף פעם לא יוצא מהאופנה.

המרדן ברץ’: בהיר, פאנצ’י, ומדויק כמו שעון שוויצרי (רק רועש יותר)

ברץ’ (Birch). זה הבחור שמגיע למסיבה עם ז’קט עור ומשקפי שמש בתוך הבית. צליל הברץ’ הוא ההפך הגמור ממייפל. הוא בהיר. יש לו הרבה התקפה (Attack) – הקליק הראשוני של הצליל. ויש לו סאסטיין (Sustain) קצר יותר. כלומר, הצליל מתפתח מהר ומתפוגג יחסית מהר. זה גורם לו להישמע מאוד ממוקד ומדויק.

• איך זה נשמע בערך: תחשבו על מוזיקת רוק מודרנית, מטאל, פופ עם הרבה הפקה. צליל שממש “יושב” במיקס. הוא לא מתנגש עם כלים אחרים. הוא כמו סכין יפנית חדה בתוך גוש של חמאה. חותך בדיוק.

• יתרונות: סאונד פאנצ’י ומודגש. מעולה להקלטות (כי הוא ממוקד ועם פחות “זנב”). נשמע בהיר וקריספי.

• חסרונות: יכול להיות קצת פחות “חם” ממייפל. לפעמים נשמע קצת “קר” או “קשה”. פחות ורסטילי ממייפל (למרות שזה עניין של טעם).

• אנלוגיה קורעת: ברץ’ זה כמו אספרסו קצר. ממוקד, חזק, נותן בום של אנרגיה ואז נגמר.

ומי זה פופלר (Poplar)? טוב, הוא כמו החבר השקט בחבורה. זול יחסית, לא רע בכלל, נמצא בהרבה מערכות מתחילים ובינוניות. הוא איפשהו באמצע בין מייפל לברץ’. לא הכי חם, לא הכי בהיר. פשוט… עץ שעושה את העבודה. כמו אוטו משפחתי אמין. לא מרגש, אבל לוקח אותך מנקודה א’ לנקודה ב’.

פרק ג’: השבט האקזוטי והחריגים – פגוש את הפאנצ’ים הכבדים ואת הפלסטיק שחשב שהוא עץ!

מעבר למייפל והברץ’, יש עולם שלם של עצים (ולא-עצים) שמביאים איתם טעמים מוזיקליים שונים לגמרי. זה הזמן לפגוש את הדמויות המעניינות יותר בספר הסיפורים של העץ לתופים.

מהגוני (Mahogany): כהה, עמוק, וינטג’ בנשמה

אם מייפל הוא הג’ינס, וברץ’ הוא האספרסו, מהגוני הוא כורסת הקטיפה הישנה והמפנקת במועדון ג’אז מעושן. צליל המהגוני הוא עמוק, כהה, ועם המון תדרים נמוכים עשירים. יש לו סאסטיין ארוך יחסית. נשמע וינטג’י ומלא אופי.

• איך זה נשמע בערך: מושלם לג’אז, בלוז, רוק קלאסי רך, פאנק ישן. כל מה שדורש חום, עומק, ותחושה של פעם.

• יתרונות: סאונד עשיר מאוד בתדרים נמוכים. וינטג’ אמיתי. תחושה של יוקרה.

• חסרונות: לא הכי ממוקד. יכול להישמע קצת “בוצי” (muddy) אם לא מטפלים בו נכון (מבחינת כיוון ומיקרופונים). בדרך כלל יקר יותר.

• אנלוגיה קורעת: מהגוני זה כמו יין אדום משובח שהתיישן כמו שצריך. עמוק, מורכב, לא ממהר לשום מקום.

בובניגה (Bubinga): הפאנצ’ר הכבד של השבט

בובניגה הוא לא בדיוק עץ עדין. הוא מגיע כדי לתת בראש. צליל הבובניגה הוא סופר פאנצ’י, עם המון תדרים נמוכים וממוקדים. הוא צפוף מאוד. נשמע שמן ומלא.

• איך זה נשמע בערך: מושלם למטאל, רוק כבד, פאנק-רוק. כל מה שדורש שהתופים ישבו חזק בבטן.

• יתרונות: פאנץ’ אדיר. נמוכים מטורפים. תחושה של כוח.

• חסרונות: יכול להיות “יותר מדי” לפעמים. פחות ורסטילי. בדרך כלל יקר. כבד.

• אנלוגיה קורעת: בובניגה זה כמו משאית עם מערכת סאונד מטורפת. באה לעשות רעש ולהזיז דברים.

אוק (Oak): רועש, בהיר, ונשמע… כמו עץ? (טוב, בערך)

אוק (אלון) הוא עץ קשה וצפוף. הצליל שלו בהיר ורועש. יש לו המון סאסטיין. הוא קצת מזכיר ברץ’ אבל עם יותר תהודה וסאסטיין ארוך יותר.

• איך זה נשמע בערך: רוק, פופ, מוזיקה שדורשת שהתופים יבלטו. נשמע “גדול”.

• יתרונות: חזק, עמיד, נשמע בהיר ועם המון תהודה.

• חסרונות: יכול להיות קצת “קשה” או “מתכתי” מדי למי שלא אוהב את זה.

• אנלוגיה קורעת: אוק זה כמו פעמון גדול. מצלצל חזק ומהדהד לאורך זמן.

אקריליק (Acrylic): רגע, זה לא עץ! מה הוא עושה פה?

נכון! אקריליק זה פלסטיק שקוף (או צבעוני). למה להזכיר אותו? כי הוא מדגים בצורה מושלמת למה עץ חשוב. לאקריליק כמעט ואין תהודה (Resonance) משלו. כל הצליל בא מהראש. זה נשמע יבש, עם המון התקפה ואפס סאסטיין. זה כמו להכות בקופסת פלסטיק ענקית (רק יקרה יותר). זה סאונד מאוד ספציפי.

• איך זה נשמע בערך: דברים שדורשים סאונד מאוד יבש, מודרני, עם הרבה קליק. לפעמים במוזיקה אלקטרונית או היפ הופ (כשמשתמשים בתופים אקוסטיים).

• יתרונות: נראה מגניב ברמות אחרות (תופים שקופים!). סאונד יבש וממוקד, טוב למיקסים מסוימים.

• חסרונות: לא נשמע “טבעי” כמו עץ. חסר תהודה. סאונד מאוד מוגבל. בדרך כלל יקר. רגיש יותר לחום.

• אנלוגיה קורעת: אקריליק זה כמו אוכל מודרני, מולקולריסטי. נראה מדהים, טעם סופר ממוקד, אבל חסר את הנשמה והחום של אוכל ביתי.

פרק ד’: לא רק מה, אלא גם איך! בניית השל והקשר שלה לצליל (כי העולם מסובך)

חשבתם שזה נגמר בסוג העץ? חחח. איזה חמודים אתם. ממש לא. גם איך שבונים את ה”של” (הגוף העגול של התוף) משפיע בטירוף. זה כמו שאותו שף יכין עוגה מאותם מרכיבים, אבל פעם בתבנית עגולה ופעם בתבנית מרובעת. יצא שונה!

שלייגלעך מודבקים (Ply Shells) נגד גזע שלם (Solid Shells) – הקרב על המרקם

רוב התופים היום עשויים ממה שנקרא “פלי” (Ply). זה אומר שלוקחים שכבות דקות של עץ (בדרך כלל 6 עד 10 שכבות), מדביקים אותן אחת לשנייה בכיוונים שונים, ומכופפים לצורת עיגול. זה חזק, יציב, וזול יחסית לייצור. השלים האלה נוטים להיות יותר ממוקדים בצליל. פחות תהודה ארוכה, יותר “בוקס”.

מצד שני, יש שלים מ”סוליד” (Solid). זה אומר שלוקחים גזע עץ אחד, חופרים בתוכו עד שנשאר רק הקיר הדק של התוף. זה הרבה יותר מסובך ויקר לייצור. השלים האלה מגיעים בדרך כלל רק מעץ אחד (כי אי אפשר להדביק גזע שלם לגזע שלם, זה לא הגיוני). שלים מסוליד נוטים להיות עם המון תהודה וסאסטיין. צליל מלא, עשיר, עם המון אופי.

• אנלוגיה: פלי זה כמו עוגת שכבות. יש כמה רבדים, הם ביחד יוצרים משהו טעים. סוליד זה כמו גוש גבינה אחת ענקית. מוצק, מלא, ועם טעם עמוק.

עובי השל – האם גודל כן קובע? (במקרה הזה, כן)

של עבה (נגיד 8-10 שכבות או יותר) יהיה יותר חזק, עם יותר התקפה ופחות סאסטיין. זה כמו להכות על קיר עבה. הצליל עובר פחות בקלות דרך העץ, אבל הוא “מקפיץ” את הראש בחזרה מהר יותר. של דק יותר (4-6 שכבות) יהיה פחות חזק פיזית, אבל עם יותר תהודה וסאסטיין. הצליל רוטט יותר דרך העץ.

• אנלוגיה: של עבה זה כמו קיר בטון. חזק, מונע צליל מלעבור, אבל כשהוא מקבל מכה, הוא מחזיר בום מיידי. של דק זה כמו קיר גבס. פחות חזק, אבל אם תדבר לידו, הוא יהדהד יותר.

קצוות הנושא (Bearing Edges) – הנשיקה הקטלנית של הצליל

זה אולי הדבר הכי חשוב אחרי סוג העץ. קצוות הנושא הם איפה שהראש פוגש את השל. זה הקושי והצורה של הקצה הפנימי של השל. זה המקום שבו הרטט עובר מהראש לעץ.

• קצה חד (Sharp): זווית חדה בקצה. הראש נוגע במעט שטח פנים. זה נותן יותר התקפה, בהירות, וסאסטיין ארוך יותר (הראש רוטט בחופשיות יחסית).

• קצה עגול (Round): זווית עגולה או בוטה בקצה. הראש נוגע בהרבה שטח פנים. זה נותן פחות התקפה, צליל יותר חם ועמוק, וסאסטיין קצר יותר (העץ “חונק” קצת את הרטט).

יש כמובן מיליון וריאציות בין לבין. 45 מעלות, 30 מעלות, עם קאונטר קאט או בלי. כל שינוי קטן משפיע על הצליל. זה כמו איך שאתם חותכים עגבנייה. עם סכין חדה זה ישר ומדויק. עם סכין עגולה… פחות. זה בדיוק ההבדל בצליל.

פרק ה’: רגע, יש עוד דברים?! איכס, למה זה כזה מסובך?!

סורי חברים, עולם המוזיקה אוהב להסתבך. העץ זה סופר חשוב, אבל הוא רק חלק מהסיפור. הנה עוד כמה דברים שחשוב לזכור, כי אחרת התופים שלכם יישמעו זוועה גם אם הם עשויים מעץ מהחלל החיצון.

• הראשים (Drumheads): זה אולי הכי חשוב אחרי הידיים שלכם. ראשים שונים נשמעים לגמרי אחרת. ראשים חד שכבתיים בהירים ומלאי סאסטיין. ראשים דו שכבתיים יותר ממוקדים, עם פחות סאסטיין. ראשים מצופים (Coated) חמים יותר. ראשים שקופים (Clear) בהירים יותר. ראשים מרוסנים (Dampened) יבשים יותר. ראשים יכולים להפוך תופי מייפל לברץ’ ולהיפך (בצליל, לא פיזית, אל תנסו לחמם את התופים שלכם במיקרוגל).

• הכיוון (Tuning): זה קסם שחור. אפשר לגרום לתופי מייפל הכי יקרים להישמע כמו פחי אשפה אם לא מכוונים אותם נכון. ואפשר לגרום לתופים הכי פשוטים להישמע סביר בהחלט אם מכוונים אותם היטב. זה דורש סבלנות, אוזן, ולפעמים אפליקציה בטלפון. תתאמנו על זה! זה קריטי.

• המקום (Room Acoustics): גם האקוסטיקה של החדר שבו אתם מנגנים משפיעה בטירוף. חדר מרוצף באריחים וקירות חשופים יהדהד כמו בית כלא (סליחה לאסירים). חדר מלא שטיחים, וילונות וספות יספוג את הצליל וישמע יבש. תופים נשמעים אחרת בחדר חזרות קטן, אולם גדול, או בחוץ. אין מה לעשות, פיזיקה.

• המקלות (Sticks) והידיים שלכם: כן כן, גם איך שאתם מחזיקים את המקל ואיפה אתם מכה בו על הראש משפיע. עובי המקל, החומר ממנו הוא עשוי, צורת הטיפ שלו – כל זה חלק מהצליל הכללי. והכי חשוב: הדינמיקה שלכם. עוצמת המכה. המקום המדויק על הראש או על המצילה. זה הדבר הכי אישי והכי משפיע על הצליל הסופי.

בקיצור, העץ זה רק התחלה. הוא נותן את בסיס הצליל. את ה”טעם” הגנרי. כל שאר הדברים האלה הם התבלינים, הרוטב, ואיך שהשף מגיש את המנה. אל תזלזלו באף מרכיב!

פרק ו’: אז איזו עץ מתאים לי? (תשובה: תלוי! חחח)

טוב, אחרי כל המידע הזה, אתם בטח מבולבלים. זה בסדר. זה טבעי. כמו בפעם הראשונה שמנסים להבין את הקשר בין סולמות לאקורדים (מי המציא את הדבר הזה בכלל?!). אין תשובה אחת נכונה. זה תלוי בכם. במה שאתם מנגנים, במה שאתם אוהבים לשמוע, ובתקציב שלכם.

• אם אתם רק מתחילים: אל תשברו את הראש על סוג העץ. ברצינות. קחו מערכת מתחילים סבירה. רוב הסיכויים שהיא תהיה מפופלר או מייפל סיני (גם סבבה!). תתמקדו בללמוד לנגן, לכון את התופים כמו שצריך, ולהחליף ראשים בזמן. תופים בסיסיים מכוונים טוב עם ראשים טובים ישמעו פי אלף יותר טוב מתופי מייפל יוקרתיים מכוונים גרוע ועם ראשים ישנים וקרועים.

• אם אתם יודעים פחות או יותר מה אתם רוצים לנגן: חשבו על הסגנון. רוק קלאסי, ג’אז, פופ? מייפל הוא ההימור הבטוח והורסטילי. מטאל, רוק מודרני, פאנק-רוק? ברץ’ או בובניגה יכולים להיות אדירים. ג’אז וינטג’י? מהגוני יכול להיות חלום. בלוז? גם מהגוני וגם מייפל עובדים נהדר.

• אם אתם מקליטים הרבה: ברץ’ בדרך כלל נחשב מעולה להקלטות בגלל הסאונד הממוקד שלו. אבל זה לא אומר שאי אפשר להקליט מייפל או מהגוני. פשוט דורש לפעמים קצת יותר עבודה במיקס.

• הכי חשוב: תשמעו תופים! לכו לחנויות, תשאלו אם אפשר לנסות. תקשיבו להקלטות שאתם אוהבים ותנסו לנחש מאיזה עץ התופים עשויים (לא חייבים לנחש נכון, רק לפתח אוזן). בסוף, האוזן שלכם היא המדריך הכי טוב. אל תתנו לאף אחד להגיד לכם שסוג עץ כזה או אחר הוא “היחיד הנכון” לז’אנר מסוים. מוזיקה זה יצירתיות, לא חוקים נוקשים.

טיפים להמשך הדרך (או איך לא להשתגע תוך כדי למידה)

ללמוד מוזיקה זה מסע ארוך. לפעמים מתסכל. לפעמים בא לכם לזרוק את המקלות לפח הקרוב (או להשתמש בהם לניקוי ארובות). הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לשרוד.

• תתאמנו. אבל בכיף. אל תהפכו את זה למטלה. נגנו שירים שאתם אוהבים. תאלתרו. תעשו שטויות. גם 15-20 דקות ביום עדיפות על כלום. וזכרו, כל מתופף מפורסם התחיל בלשמוע כמו… ובכן, כמו מתחיל.

• אל תשוו את עצמכם לאחרים. במיוחד לא לסרטונים ביוטיוב שבהם ילד בן 10 מנגן כמו ניל פירט. לכל אחד קצב משלו. התקדמות היא התקדמות, לא משנה כמה מהירה היא.

• תלמדו לכון את התופים. זה קריטי. יש מלא מדריכים ביוטיוב. בהתחלה זה נשמע כמו מדע טילים, אבל עם הזמן תפתחו אוזן. תופים מכוונים טוב נשמעים פי 100 יותר טוב מתופים לא מכוונים. זה שווה כל דקה של תסכול.

• תתנסו עם ראשים שונים. זה יחסית זול (טוב, לא ממש זול, אבל פחות יקר מלקנות מערכת חדשה) ויכול לשנות לגמרי את הצליל של התופים שלכם. זה כמו לנסות כובעים שונים על אותה שמלה. משנה את כל הלוק!

• תצחקו על הטעויות שלכם. אתם תעשו טעויות. מלא. תנגנו מחוץ לקצב, תשכחו חלקים בשיר, תפילו מקלות. זה חלק מהעניין. אם לא הייתם עושים טעויות, הייתם רובוטים. ורובוטים הם לא מוזיקאים (בינתיים).

• תקימו להקה! או לפחות תמצאו מישהו לנגן איתו. מוזיקה נועדה לשיתוף. וזה פי אלף יותר כיף לנגן עם אנשים אחרים. גם אם בהתחלה אתם נשמעים כמו חדר כושר במכה.

5-7 שאלות ותשובות בוערות (במיוחד אם יש לכם עץ דליק בבית):

• שאלה: האם באמת אפשר לשמוע את ההבדל בין סוגי עץ שונים? אני לא בטוח שאני מצליח.

  תשובה: בהחלט אפשר! אבל זה דורש קצת אימון לאוזן. בהתחלה זה כמו לנסות להבדיל בין סוגים שונים של קפה למי שלא שותה קפה. תשמעו דוגמאות ביוטיוב, תנסו להשוות. עם הזמן, תשימו לב להבדלים בחום, בבהירות, בפאנץ’. וגם אם לא שומעים את הכל מיד, זה בסדר! העיקר שתהנו.

• שאלה: מה זה עץ “אקזוטי”? זה סתם יקר ומגניב או שבאמת שונה?

  תשובה: בדרך כלל זה באמת שונה וגם יקר ומגניב. עצים אקזוטיים (כמו בובניגה, ונגה, או אפילו מייפל ציפורים) הם לרוב צפופים יותר או עם תכונות אקוסטיות ספציפיות שמייצרות צלילים ייחודיים יותר. האם אתם חייבים את זה? לא. האם זה יכול להיות מגניב ויפה (גם ויזואלית)? לגמרי.

• שאלה: קניתי מערכת תופים יד שנייה בזול. איך אני יודע מאיזה עץ היא עשויה?

  תשובה: לרוב יהיה לוגו של החברה ודגם. אפשר לחפש אונליין לפי הדגם. אם אין שום דבר, לפעמים מראה העץ יכול לעזור (מייפל בהיר, מהגוני כהה), אבל זה לא מדויק. בכל מקרה, לא משנה מאיזה עץ היא, תנקו אותה, תשימו ראשים חדשים, תכונו אותה כמו שצריך, וקרוב לוודאי שהיא תישמע פי מיליון יותר טוב מאיך שמצאתם אותה.

• שאלה: האם העץ משפיע גם על המצילות או רק על התופים עצמם?

  תשובה: הא! שאלה מתחכמת! העץ משפיע רק על ה”שלים” – הגופים של התופים (סנר, טמטמים, בס). מצילות עשויות ממתכת (סגסוגת ארד בדרך כלל). אז שם סוג המתכת, העובי, והגימור (מוברק, לא מלוטש) משפיעים על הצליל. אבל כל הכבוד על הסקרנות!

• שאלה: אני שומע מוזיקה אלקטרונית ומטאל. איזה עץ הכי מתאים לי?

  תשובה: למוזיקה אלקטרונית לפעמים רוצים סאונד יבש וממוקד – שם אקריליק או ברץ’ עובדים טוב. למטאל רוצים פאנץ’ וכוח – ברץ’ או בובניגה הם בחירות מצוינות. אבל זכור, גם מייפל טוב עם ראשים נכונים וכיוון מתאים יכול לעבוד. זה עניין של טעם ושל סאונד ספציפי שאתה מחפש.

• שאלה: האם צריך לטפל בעץ של התופים איכשהו? לשמן אותו?

  תשובה: לא, בדרך כלל לא צריך לשמן את החלק הפנימי של השל. הוא מטופל כבר בתהליך הייצור. חשוב לשמור על התופים משינויים קיצוניים בטמפרטורה ובלחות, כי עץ יכול להתכווץ ולהתרחב וזה יכול להשפיע על הכיוון ואפילו לפגוע בתוף לאורך זמן. אבל תחזוקה שוטפת רגילה זה בדרך כלל מספיק.

סיכום (כי גם לדברים טובים יש סוף)

אז הנה זה. צללנו לעומק אל תוך עולם העץ והתופים. ראינו שמייפל הוא הבחור הנחמד והוורסטילי. שברץ’ הוא החכם הממוקד. שמהגוני הוא החבר הותיק והחם. ושבובניגה הוא זה שבא לתת פאנץ’. למדנו שלא רק סוג העץ קובע, אלא גם איך בנו את התוף ואיך כיף לכם לנגן. והכי חשוב, למדנו שהאוזן שלכם והכיף שלכם זה מה שבאמת חשוב. אל תתנו ל”מומחים” (חוץ ממני, כמובן) להגיד לכם מה נכון ומה לא. מוזיקה היא בשבילכם. תהנו מהצלילים. תתנסו. תכונו. ותופפו כאילו אין מחר. או לפחות כאילו השכנים לא שומעים. אם הגעתם עד לפה, מגיע לכם צל”ש. אתם רציניים. ואתם קורעים. בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם. ואל תשכחו אותי כשתהיו מפורסמים. אני אביא את האטמי אוזניים. באהבה, תמיד.