המורשת של כוורת: השפעתה על הרוק והתרבות בישראל – מעבר לזמן

אוקיי, שבו רגע.

יש לנו שיחה חשובה.

על כוורת.

כן כן, הלהקה ההיא משנות ה-70.

עם השירים המוזרים והמצחיקים.

והבגדים המפוקפקים לפעמים (תשאלו את דני סנדרסון על הפדלפנטס).

למה זה רלוונטי לכם היום?

אה, זה רלוונטי מאד.

כי כוורת זו לא רק נוסטלגיה.

זו אבן יסוד.

במוזיקה הישראלית.

בתרבות שלנו.

בגנים המוזיקליים שלכם, כנראה, גם אם אתם לא יודעים את זה.

אם אי פעם צחקתם משיר, קיפצתם לצלילי גיטרה מטורפת, או פשוט הרגשתם שיר מדבר אליכם כאילו הוא נכתב בשבילכם,

יש סיכוי לא רע שלכוורת יש אצבע (אצבע כואבת מפריטה, כמובן) בעניין.

אז בואו נצלול פנימה.

בלי להתייחס לזה יותר מדי ברצינות (כי כוורת, מעל הכל, זה כיף).

נבין איך שבעה חבר’ה מוכשרים הפכו את עולם המוזיקה הישראלי.

איך השירים שלהם עדיין איתנו.

ואולי, רק אולי, איך אתם יכולים ללמוד מזה משהו על מוזיקה.

או לפחות להבין למה אבא שלכם מתחיל לזמזם “נתתי לה חיי” בכל פעם שהוא רואה סרט רומנטי.

כוורת: איך הסנדוויץ’ הישראלי הזה הפך לפסקול של מדינה שלמה

איך הכל התחיל? או: סנדרסון, פוגל וסלט אבוקדו מוזיקלי

תארו לכם רגע…

זו תחילת שנות ה-70.

ישראל עדיין מתאוששת.

המוזיקה הישראלית נעה איפשהו בין שירי ארץ ישראל היפה, לרוק קצת כבד ומחאתי, לפופ תמים.

ואז באים החבר’ה האלה.

רובם המכריע נפגשו איפה?

נכון, בלהקת הנח”ל.

המקום הכי ישראלי שאפשר לחשוב עליו (חוץ אולי מטור לקופת חולים).

שם, בין שמירות לריקודי עם מאולתרים, נפגשו כישרונות מטורפים עם חוש הומור עוד יותר מטורף.

תחשבו על זה: דני סנדרסון, יוני רכטר, אלון אולארצ’יק, אפרים שמיר, גידי גוב, מגר ואיתן גדרון.

כל אחד עולם ומלואו.

אחד גאון מוזיקלי עם טוויסט (סנדרסון).

אחד פסנתרן קלאסי שגילה את הרוק והג’אז (רכטר).

בסיסט עם קול מדהים וחוש קצב מטורף (אולארצ’יק).

גיטריסט וזמר עם קול עשיר וכריזמה (שמיר).

סולן שהוא קומיקאי מלידה (גוב).

תופפנים שהיו עמוד השדרה הקצבי (מגר וגדרון).

זה לא סתם הרכב.

זה היה סוג של ניסוי מעבדה מוזיקלי שהצליח מעבר לכל דמיון.

הם לא ניסו להיות משהו אחר.

הם היו הם.

ישראלים, מצחיקים, מוכשרים בטירוף, עם ראש פתוח למוזיקה מכל הסוגים.

הם פשוט התחילו לעשות את המוזיקה שהם אהבו.

והמוזיקה הזאת?

היא הייתה כמו חומוס עם גלידה – מוזר, אבל מי שאהב, אהב בטירוף.

(אל תנסו את זה בבית, דרך אגב. את החומוס והגלידה. את המוזיקה של כוורת – בהחלט!)

מה זה להקת נח”ל ולמה זה משנה?

להקות צבאיות היו דבר גדול בישראל של פעם.

הן היו סוג של בית ספר לאמנים צעירים.

מקום לפרוץ בו.

ומקום לפגוש אנשים אחרים עם אותה מחלה (אהבה למוזיקה).

להקת הנח”ל בשנות ה-70 הייתה מיוחדת במיוחד.

היא הפכה להיות חממה לכישרונות שעיצבו את התרבות הישראלית לעשורים קדימה.

האווירה שם, השילוב של אנשים מרקעים שונים, הלחץ והכיף של ההופעות בפני חיילים – כל זה יצר קרקע פורייה.

הכימיה שנוצרה בלהקת הנח”ל הייתה הבסיס לכוורת.

זה כמו שהמרכיבים הכי טובים לסלט נמצאים במקרר של השכנים.

הם פשוט היו צריכים להתאחד.

והם התאחדו.

ויצרו את האלבום הכי מצחיק והכי גאוני שנשמע בישראל עד אז: “סיפורי פוגי”.

מי זה פוגי?

שאלה מצוינת.

זה כבר חלק מהסיפור.

שאלות ותשובות מהירות (עם קריצה):

• ש: האם הם באמת היו כל כך מצחיקים גם מאחורי הקלעים?
• ת: ובכן, יש שמועות… אבל בואו נגיד שהכימיה על הבמה לא הייתה מזויפת. תחשבו על חבורת חברים סופר-מוכשרים שלא מפסיקים לצחוק אחד על השני. זה בטח היה בלגן כיפי.
• ש: מי המציא את השם “כוורת”?
• ת: אומרים שזה היה דני סנדרסון. שם קצר, קליט, ומתאים ל”כוכב” (כמו ב”כוכב נופל”). וגם, ובכן, יש שם המון אנשים בפנים. כמו כוורת. גאוני בפשטות.

---

לא רק “המגפיים של ברוך”: פיצוח הקוד הגנטי של שיר כוורתי

אז מה עשה את המוזיקה של כוורת לכל כך… כוורתית?

זה לא רק המילים המצחיקות (נגיע לזה).

זה גם, ואולי בעיקר, המוזיקה עצמה.

כוורת לא הייתה להקת רוק קלאסית.

וגם לא להקת פופ.

הם היו סלט.

סלט מוזיקלי עשיר.

עם ירקות מכל הסוגים: רוק, פופ, ג’אז, פאנק (לא הפאנק של לונדון 77, אלא הפאנק השחור, עם הגרוב), מוזיקה קלאסית, ולפעמים אפילו נגיעות של מוזיקה מזרחית או ים תיכונית.

נשמע מבולגן?

זה היה מבולגן בטעם.

כמו שהשף הכי טוב בעולם לוקח מרכיבים שנראים לא קשורים והופך אותם למנה מטורפת.

ההרמוניות: הם לא פחדו להשתמש באקורדים מורכבים. אקורדים שגרמו לגיטריסטים מתחילים לבכות. למה להשתמש ב-C פשוט כשאפשר לשים Cmaj7sus4b9? סתם צוחק (קצת). אבל באמת, היו להם שינויי אקורדים מתוחכמים שלא שמעו בדרך כלל במוזיקה הפופולרית אז. זה נתן לשירים עומק ועניין.

הקצב: הם היו מכונת קצב משומנת עם שני מתופפים (שזה כמעט כמו לרסק צלחות בידיים – רק יותר מקצועי). בסיסט כמו אולארצ’יק שהיה לו גרוב מטורף. זה נתן להם בסיס יציב ומקפיץ, גם כשהמוזיקה הלכה לכיוונים מוזרים. תשמעו את הבס ב”המגפיים של ברוך” או את הקצב ב”לגנוב על הסוס” ותבינו.

העיבודים הקוליים: היו להם כמה זמרים מובילים, וכולם ידעו לשיר הרמוניות קוליות מדהימות. זה נתן לשירים מלאות ועושר. הקולות השתלבו כמו מקהלת מלאכים שיצאה לפאב. שמעו את “היא כל כך יפה” או את “שיר המכולת” ותראו איך הקולות מתלפפים אחד סביב השני.

הקטעים האינסטרומנטליים: הם לא פחדו להכניס סולואים ארוכים, קטעי ג’אז קצרים, או סתם רעיונות מוזיקליים שנשמעו כאילו יצאו מתוך סרט מצויר פסיכדלי. זה שבר את המבנה הקלאסי של שיר פופ ונתן תחושה של חופש יצירתי מוחלט.

כל האלמנטים האלה התאחדו כדי ליצור משהו שלא נשמע קודם.

זה היה מורכב מספיק למוזיקאים.

ומצחיק וקליט מספיק לקהל הרחב.

שילוב מנצח.

כמו שילוב של פיצה וקולה בשישי בצהריים.

בלתי מנוצח.

שאלות ותשובות מהירות (ועוד קצת צחוקים):

• ש: איזה שיר של כוורת הכי משפיע לדעתך מבחינה מוזיקלית?
• ת: קשה לבחור, זה כמו לבחור את הילד המועדף (אל תגידו להם שאמרתי את זה!). אבל “שיגעון” מראה את היכולות המוזיקליות המטורפות שלהם, עם שינויי קצב והרמוניות מורכבות. “הורה היאחזות” מראה איך אפשר לשלב מוזיקה עממית עם רוק. ו”המגפיים של ברוך” פשוט יצירת מופת מכל בחינה. כל שיר הוא שיעור בפני עצמו.
• ש: האם הם המציאו את כל השטיקים המוזיקליים האלה?
• ת: לא המציאו, אבל הם לקחו השפעות מלהקות פרוג-רוק (כמו ג’נטל ג’ייאנט או פאנק זאפה), ג’אז, ומוזיקה קלאסית ושילבו אותן בצורה הכי טבעית שיש בתוך שירים שנשמעו כמו “פופ” ישראלי. זה היה שילוב פורץ דרך. אף אחד אחר לא עשה את זה ככה בארץ אז.

---

מצחיק או גאוני? המילים של כוורת שהשתלטו לנו על המוח

אוקיי, הגענו לחלק הכי מפורסם.

המילים.

המילים של כוורת הן אבן יסוד בהומור הישראלי.

שמות של שירים כמו “שיר המכולת”, “יו יה”, “נתתי לה חיי”, “המגפיים של ברוך” – הפכו לחלק מהשפה.

אבל זה לא רק השמות.

זה התוכן.

הם לקחו סיפורים הכי פשוטים, הכי יומיומיים, והפכו אותם למסעות אבסורדיים.

סיפורים קצרים ומשונים: שיר על מישהו שקונה במכולת (“שיר המכולת”) הופך למסע פילוסופי קומי. שיר על מגפיים (בטח, למי אין שירים על מגפיים?) הופך לאפוס קצר וגרוטסקי (“המגפיים של ברוך”). סיפור על נער שהולך לים הופך להמנון פסיכדלי (“יו יה”).

משחקי מילים ונונסנס: המילים של כוורת מלאות במשחקי מילים, חרוזים מפתיעים, ולפעמים פשוט שטויות מוחלטות שנשמעות מצחיק בטירוף. “אין לי שום מעצורים / רק זבובים בתוך הנחיריים” (“היא כל כך יפה”) או “רוצחים שוקולד / בדרכים / מוכרים וקונים חלומות” (“הורה אחזות”). זה טקסטים שגורמים לך לחשוב “מה לעזאזל שמעתי עכשיו?”, ואז לצחוק בקול.

הומור ישראלי: ההומור שלהם כל כך מושרש בישראליות. העצבנות הקלה, הבירוקרטיה, החום, הטיפוסים המוכרים מהרחוב. זה לא סתם הומור, זה תצפית חדה על החיים בישראל, עטופה בצמר גפן מתוק של אבסורד.

עומק מתחת לפני השטח: למרות כל הצחוקים, יש בשירים שלהם גם עומק. רגעים נוגעים ללב (“נתתי לה חיי”), או התייחסויות עדינות לחברה ולמדינה. ההומור לא בא לברוח מהמציאות, אלא להתמודד איתה בדרך קצת עקומה.

הטקסטים של כוורת הם שיעור לכל יוצר.

שיעור בלהיות מקורי.

שיעור בלא לפחד מלהיות טיפשי.

ושיעור בלגרום לאנשים לצחוק ולחשוב באותו הזמן.

זה כמו ממתק עם מילוי הפתעה.

אתה לא בטוח מה תקבל.

אבל כמעט תמיד זה טעים.

מאוד טעים.

שאלות ותשובות מהירות (כי אי אפשר להפסיק לשאול):

• ש: מה המשפט הכי מפורסם של כוורת לדעתך שנכנס לשפה?
• ת: וואו, קשה לבחור אחד. “נתתי לה חיי” זה קלאסיקה. “יו יה” זה מיידי. אבל אולי “שיר המכולת” על “הוא הלך בדרכים בדרכים… הוא קנה פעם קופסא של גפרורים” – זה קו ההתחלה להמון סיפורים אבסורדיים בשיחות יומיומיות.
• ש: האם הם כתבו את המילים קודם או את המוזיקה?
• ת: זה השתנה משיר לשיר, אבל הרבה פעמים סנדרסון היה בא עם רעיון טקסטואלי מוזר, והמוזיקה הייתה נבנית סביבו. לפעמים זה היה ריף מוזיקלי שהוליד מילים. זה היה תהליך יצירה משותף ואורגני, קצת כאוטי, אבל בדרך כלל הוליד דברים גאוניים.

---

כוורת על הבמה: האם הייתם שורדים הופעה בלי להתפקע מצחוק?

אם שמעתם רק את האלבומים של כוורת, אתם מכירים רק חצי מהסיפור.

החצי השני היה ההופעות החיות.

הופעות כוורת לא היו סתם קונצרט.

הן היו מופע תיאטרלי קומי מוזיקלי משולב.

בין השירים, חברי הלהקה היו מציגים מערכונים.

כן כן, ממש מערכונים קצרים ומצחיקים.

הם היו משחקים דמויות.

עושים פרצופים.

מקצינים את הסיפורים מהשירים.

זה לא היה רק מוזיקה.

זה היה חוויה כוללת.

אנרגיה מטורפת.

שבעה אנשים על במה אחת, כל אחד כוכב בפני עצמו, אבל ביחד הם היו כוח קומי ומוזיקלי בלתי ניתן לעצירה.

הם היו אלופים באילתור ובתקשורת עם הקהל.

ההופעות שלהם יצרו מיתוס.

אנשים שראו אותם זוכרים את זה עד היום.

“ראיתי את כוורת בפוגי!” הם יגידו לכם בעיניים נוצצות, כאילו הם ראו את הביטלס בשיא הטירוף.

והאמת? אולי זה היה הדבר הכי קרוב לביטלס שישראל קיבלה, בדרכה המאוד ישראלית.

השילוב של מוזיקה מורכבת עם הומור פשוט וישיר עבד על הבמה בצורה פלאית.

זה היה הפרוג-רוק הכי נגיש ומצחיק בעולם.

תחשבו על זה: הקהל קופץ לצלילי שינויי מקצב מורכבים ומסולואי גיטרה מטורפים, ורגע אחרי מתגלגל מצחוק ממערכון על דלי.

זה סוג של קסם.

קסם כוורתי.

שאלות ותשובות מהירות (כי תמיד יש עוד):

• ש: האם כל ההופעה הייתה מלאה במערכונים?
• ת: לא כל ההופעה, אבל הם היו חלק אינטגרלי ממנה. זה לא היה מופע מוזיקלי עם קטעי קישור, אלא מופע ששילב הכל. המערכונים היו נובעים מהשירים או מובילים אליהם.
• ש: האם יש תיעוד טוב של ההופעות החיות שלהם?
• ת: יש הקלטות וסרטים (המופע “פוגי בפייג’מה” מפורסם במיוחד). מומלץ בחום לראות אותם בפעולה כדי להבין את מלוא הטירוף והגאונות. תראו את האנרגיה, את האינטראקציה, את ה”בלאגן המאורגן”.

---

הטבילה בנח”ל והגל שהגיע אחריה: איך כוורת עיצבה את הרוק הישראלי

אוקיי, אז למה זה כל כך חשוב ללמוד על כוורת בהקשר של מוזיקה ישראלית?

כי הם לא היו רק עוד להקה טובה.

הם היו רעידת אדמה קטנה.

אחת כזאת שמשנה את הנוף המוזיקלי לעשורים קדימה.

פריצת גבולות סגנוניים: כוורת הראתה שאפשר לשלב ז’אנרים שונים בלי לפחד. הם נתנו לגיטימציה למוזיקאים צעירים אחרים לעשות ניסויים, לקחת אלמנטים מרוק, ג’אז, פופ, פולק, ולהכניס הכל לתוך “שיר ישראלי”.

מורכבות נגישה: הם הוכיחו שאפשר לעשות מוזיקה מורכבת מבחינה הרמונית, קצבית ומבנית, ועדיין להיות סופר פופולריים. לפני כוורת, מוזיקה מורכבת הייתה נחלתם של מעטים. כוורת הביאה אותה לפריים טיים, עטופה בחבילה של הומור וכיף.

הכניסה את ההומור לרוק: לפני כוורת, הומור במוזיקה היה בעיקר בשירים קומיים “ייעודיים”. כוורת שילבה את ההומור עמוק בתוך ה-DNA המוזיקלי שלהם. זה הפך לחלק בלתי נפרד מהיצירה. הם הראו ללהקות אחרות שאפשר להיות רציני (מוזיקלית) ומצחיק (לירית ובביצוע) בו זמנית.

בית גידול לכישרונות: חברי הלהקה עצמם המשיכו לקריירות סולו מזהירות, וכל אחד מהם המשיך להשפיע בתחומו. דני סנדרסון הפך לגורו של פופ-רוק מתוחכם ומצחיק, יוני רכטר הפך לאחד המלחינים והמעבדים החשובים בישראל, גידי גוב הפך לבדרן וזמר אהוב, ואולארצ’יק ושמיר גם כן המשיכו בדרכים מוזיקליות משפיעות.

השפעתם ניכרת בלהקות ובאמנים שבאו אחריהם.

להקות כמו בנזין, תיסלם, ואחר כך גם אמנים בני דורות מאוחרים יותר, לקחו אלמנטים מכוורת:

• את השילוב של גיטרות רוק עם מקצבים מגוונים.
• את הכתיבה ההומוריסטית או התייחסות ליומיום הישראלי.
• את היכולת להיות “אמנותי” אבל עדיין סופר פופולרי.

כוורת פתחה דלת.

דלת למוזיקה ישראלית יותר חופשית, יותר יצירתית, ויותר מצחיקה.

הם הוכיחו שהקהל הישראלי מוכן לדברים קצת שונים.

אם הם היו יכולים להצליח עם שירים על פוגי ומגפיים, אז אולי גם אתם יכולים לכתוב שיר על הפקק באיילון והוא יהפוך ללהיט (אבל רק אולי).

שאלות ותשובות מהירות (כי הידע לא נגמר):

• ש: איזה להקות ישראליות הושפעו ישירות ממוזיקה של כוורת?
• ת: קשה לשים את האצבע על להקה אחת שהיא “העתק” של כוורת (וזה טוב!). אבל תראו את הגישה למוזיקה של להקות כמו תיסלם (עם השילוב של רוק והומור), או אפילו אמנים מהדור החדש יותר שמשלבים ז’אנרים שונים בחופשיות. הגישה “הכל הולך, העיקר שזה טוב ומקורי” היא לגמרי מורשת כוורתית.
• ש: האם כוורת שינתה רק את הרוק או גם את הפופ?
• ת: גם וגם. הם טשטשו את הגבולות בין רוק, פופ, וז’אנרים אחרים. הם הראו ש”שיר פופ” יכול להיות חכם, מורכב ומצחיק, לא רק שמאלצי וקליט. זה השפיע על כל קשת המוזיקה הפופולרית בישראל.

---

האם אנחנו כוורת בעצמנו? ההשפעה על התרבות מעבר לתווים

מעבר למוזיקה, כוורת הפכה להיות חלק מהנוף התרבותי הישראלי.

זה לא רק שירים ששומעים ברדיו.

זה אתוס.

השירים והמערכונים שלהם הכניסו לשימוש יומיומי ביטויים ורפליקות.

אנשים מצטטים אותם בלי לשים לב.

“היא כל כך יפה”, “נתתי לה חיי”, “המגפיים של ברוך” – אלה לא רק שמות שירים, אלה קודי תקשורת.

אם תראו מישהו אוכל משהו משונה, תגידו לו “מה, אתה רוצח שוקולד בדרכים?”.

אם מישהי נראית לכם מדהים, תגידו (בזהירות!) “היא כל כך יפה”.

הם נתנו לגיטימציה להומור עצמי, לאבסורד, לראות את הצד המצחיק גם בדברים קצת קשים או משעממים (כמו קניות במכולת).

הם עיצבו סוג של פסקול לזיכרון קולקטיבי של תקופה בישראל.

גם מי שלא חי בשנות ה-70 מכיר את השירים, את הסיפורים.

הם עוברים מדור לדור.

כמו מתכון סודי לעוגה של סבתא.

(רק שהעוגה הזו עושה גם קולות גיטרה חשמלית).

כוורת היא סמל לתקופה, אבל גם משהו על-זמני.

הומור טוב, מוזיקה טובה, סיפורים טובים – אלה דברים שלא מתיישנים.

הם חלק ממי שאנחנו כישראלים.

השילוב הזה של רצינות (מוזיקלית) עם חוסר רצינות (הומוריסטית) הוא אולי אחת התכונות הישראליות הכי בולטות.

וכוורת?

כוורת הייתה מאסטרים בזה.

הם לימדו אותנו לצחוק על עצמנו.

לצחוק מהמציאות המורכבת.

ולעשות את כל זה לצלילי סולו גיטרה מטורף.

שאלות ותשובות מהירות (האחרונות? אולי):

• ש: האם ההומור של כוורת עובד גם על דורות צעירים שלא מכירים את ההקשר של שנות ה-70?
• ת: לגמרי! הומור אבסורדי ומשחקי מילים לא תלויים בתקופה. סיפורים על דמויות מוזרות או מצבים יומיומיים מוקצנים תמיד יהיו רלוונטיים. אולי הם לא יבינו כל רפרנס קטן, אבל את הלב של ההומור הם יקבלו. וגם המוזיקה עצמה פשוט כיפית ומקפיצה.
• ש: האם היו בלהקה מתחים או ריבים בגלל ההומור או חלוקת התפקידים?
• ת: כמו בכל הרכב, בטח שהיו רגעים מאתגרים (תארו לכם שבעה כוכבים באותו חדר!). אבל מה ששמר עליהם כלהקה, גם לפרקי זמן קצרים, ומה שמאפשר להם להתאחד מדי פעם, זה כנראה הבסיס החברי החזק והכבוד ההדדי לכישרון של כל אחד. והיכולת לצחוק על הכל, כולל על עצמם. זה תמיד עוזר.

---

למה דני סנדרסון עדיין צודק? כוורת במאה ה-21

אז הנה אנחנו, עשרות שנים אחרי שכוורת התפרקה (והתאחדה, ושוב התפרקה, ושוב התאחדה לכמה הופעות היסטוריות).

והמוזיקה שלהם עדיין איתנו.

ברדיו.

בפלייליסטים.

במדורה.

בזכרונות של אנשים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מזה היום?

אל תפחדו להיות מקוריים: כוורת לא ניסתה לחקות אף אחד. הם עשו את הדבר שלהם. זה הדבר הכי חשוב שיכול ללמוד כל מוזיקאי או יוצר: מצאו את הקול שלכם. גם אם הוא נשמע קצת מוזר בהתחלה.

שלבו הכל: אל תגבילו את עצמכם לז’אנר אחד. תנו למוזיקה מכל הסוגים להיכנס לכם לאוזניים וליצירה. לפעמים השילובים הכי לא צפויים יוצרים את הדברים הכי מעניינים.

אל תשכחו את הכיף: כוורת הייתה בראש ובראשונה כיף. ליצור מוזיקה זה כיף. לשמוע מוזיקה זה כיף. אל תהפכו את זה לעול. כשיש כיף, יש סיכוי הרבה יותר טוב שייצא מזה משהו טוב ושיגיע לאנשים.

ספרו סיפור: גם אם הסיפור הוא על מגפיים או על מכולת. אנשים מתחברים לסיפורים. למילים שיש בהן עולם.

השקיעו גם בפרטים: ההרמוניות, העיבודים, הביצוע – כל הפרטים הקטנים חשובים. זה מה שהופך שיר טוב לשיר מעולה, ושיר מעולה ליצירת מופת (מצחיקה).

דני סנדרסון והחבורה שלו לימדו אותנו שיעור חשוב על מוזיקה, על תרבות, ועל החיים.

שיעור שאומר: תהיו אתם, תהיו יצירתיים, תהיו מצחיקים, ואל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות.

אולי זה הסוד להישאר רלוונטיים לאורך כל כך הרבה זמן.

או שאולי זה פשוט כי “יו יה” זה שיר כל כך טוב.

מי יודע.

טיפים להמשך הדרך (עם קריצה כוורתית)

• תקשיבו לכל האלבומים של כוורת: לא רק ללהיטים. יש להם המון פנינות נסתרות. נסו לפרק שיר שאתם אוהבים: מה קורה שם עם הבס? מה הגיטרות עושות? מה עם הקולות?
• תנסו לנגן משהו: גם אם אתם רק מתחילים. אולי תנסו את האקורדים הפשוטים של “נתתי לה חיי” (הם לא כל כך פשוטים, האמת. אה, כוורת…). אבל אולי ריף גיטרה קצר מ”המגפיים של ברוך”?
• תראו את הסרט “פוגי בפייג’מה”: חובה לכל מי שרוצה להבין את האווירה, ההומור והכימיה שלהם על הבמה. תתכוננו להתפקע מצחוק.
• תחשבו על זה: איך הייתם אתם משלבים הומור במוזיקה שלכם? איזה סיפור מוזר מהחיים שלכם יכול להפוך לשיר?

המסע שלנו לתוך עולם כוורת מגיע לסיומו (לעת עתה).

אני מקווה שלא השתגעתם יותר מדי מכל המידע הזה.

ושיש לכם עכשיו הערכה חדשה ללהקה שהיא הרבה יותר מסתם שירים מצחיקים.

הם היו חבורה של גאונים מוזיקליים וקומיים ששינו את פני התרבות הישראלית.

ואם הצלחתי להסביר את זה בלי שתברחו בצרחות, סימן שגם לכם יש סיכוי במוזיקה (או לפחות בהבנה שלה).

צאו לעולם.

תשמעו מוזיקה.

תיצרו מוזיקה.

תהיו מצחיקים.

והכי חשוב – תהנו!

ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם (אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון. וקופסה של גפרורים).