הרמוניה בשתי גיטרות: איך ליצור תפקידים משלימים – המדריך המלא

אז החלטתם שאתם לא רוצים להיות לבד על הבמה.

או שאולי סתם יש לכם חבר עם גיטרה פנויה.

והוא לא מפסיק לשאול “נו, מה מנגנים?”.

ובעצם, אתם יודעים מה?

לא משנה למה אתם כאן.

מה שחשוב זה שהבנתם ששתי גיטרות זה הרבה יותר מגניב מגיטרה אחת.

או שזה פשוט פי שניים רעש.

אבל היי!

אם עושים את זה נכון, זה יכול להישמע כמו להקת קווין בהתקף יצירתי.

ואם עושים את זה לא נכון…

טוב, בואו לא נדבר על זה.

בשביל זה בדיוק הכנתי לכם את המדריך הזה.

המדריך המלא והקצת מוזר ליצירת הרמוניה אמיתית בין שתי גיטרות.

כזה שיגרום לקהל (או לפחות לחתול שלכם) ליילל מהנאה ולא מכאב.

מוכנים? יאללה, בואו נצלול פנימה.

שתי גיטרות: למה זה לא פשוט כמו להכפיל הכל?

אתם חושבים “אה, יש לי שיר”.

“יש לי אקורדים”.

“החבר שלי ינגן בדיוק את אותו הדבר”.

ואז זה נשמע כאילו שניים מחזיקים באותו המיקרופון ומנסים לצעוק בו זמנית.

סתם בלגן.

ווליום גבוה יותר, זה כן.

אבל הרמוניה? פחות.

הרמוניה בשתי גיטרות זה כמו ריקוד זוגות.

כל אחד צריך לדעת את הצעדים שלו.

לא לדרוך לשני על הרגליים.

ולהשלים אחד את השני.

זה לא תחרות מי מנגן הכי חזק או הכי מהר את אותם התווים.

זה שיתוף פעולה.

דיאלוג מוזיקלי.

ואם תעשו את זה נכון, פתאום השיר שלכם יקבל עומק, עושר וחיים שלא ידעתם שאפשריים.

אפילו השיר ההוא על הפיצה שכתבתם בתיכון יכול להישמע פתאום כמו יצירת מופת.

הכל בטיימינג (ולא, לא רק בטיימינג הרומנטי)

הטעות הראשונה והכי נפוצה היא לנסות להיות מושלמים ביחד.

כלומר, לנגן את *אותו* הדבר *בדיוק* באותו הזמן.

מצד אחד, זה בסיס. סינכרון זה חשוב.

מצד שני, אם שניכם מנגנים את אותו האקורד, באותה הפוזיציה, באותה הריתמיקה…

זה נשמע כמו גיטרה אחת גדולה ומגושמת.

איפה הקסם?

איפה הקונטרסט?

קסם ה”קצת שונה”: ריתמיקה ומנעד

הסוד הוא בוריאציה.

אפילו אם אתם מנגנים את אותם האקורדים.

גיטרה אחת יכולה לנגן את האקורד כפירוק (ארפג’ו).

גיטרה שנייה יכולה לנגן אותו כמיתרים פרועים (סטראמינג).

או גיטרה אחת מנגנת בתווים ארוכים.

והשנייה במקצב קצר וקופצני.

זה כמו שני קולות במקהלה.

אחד מחזיק את הצליל.

והשני עושה קולות רקע קטנים ומתוזמנים.

עוד טריק קטן: תשחקו עם המנעד.

אחד מנגן את האקורדים בפוזיציה נמוכה.

השני מנגן אותם בפוזיציה גבוהה יותר על הצוואר.

אותם הצלילים, אבל בסאונד שונה לגמרי.

פתאום יש רוחב.

יש עומק.

וזה לא סתם ווליום.

זה סאונד גדול יותר.

הקשרים הסודיים בין התווים: הכירו את המרווחים

אוקיי, עכשיו נכנסים קצת לתאוריה.

אבל אל תברחו עדיין!

אני מבטיח שזה יהיה פחות כואב מטיפול שורש.

כשאנחנו מדברים על הרמוניה, אנחנו בעצם מדברים על מרווחים.

מרווח זה המרחק בין שני צלילים.

ויש מרווחים שנשמעים לנו “טוב” יחד.

ויש כאלה שנשמעים כמו… ובכן, כמו שתי גיטרות שלא מסתדרות.

החברים הכי טובים שלכם: טרצות וסקסטות

אם אתם רוצים ליצור הרמוניה קלאסית, מתוקה ויפה (כמו בשירים של האיגלס או בלוז-רוק ישן), הכירו את הטרצות והסקסטות.

טרצה זה מרווח של שלושה צעדים בסולם (נגיד דו-מי בסולם דו מז’ור).

סקסטה זה מרווח של שישה צעדים (דו-לה בסולם דו מז’ור).

אם גיטרה אחת מנגנת מנגינה מסוימת,

הגיטרה השנייה יכולה לנגן את אותה המנגינה בדיוק,

רק שכל תו שהיא מנגנת נמצא במרחק טרצה או סקסטה מהתו המקביל במנגינה הראשונה.

זה נשמע מסובך?

תחשבו על זה ככה:

גיטרה 1 מנגנת “שלום”.

גיטרה 2 מנגנת “שָׁלוֹם”, אבל בקול טיפה יותר גבוה או טיפה יותר נמוך.

לא בדיוק אותו הדבר, אבל עדיין חלק מאותה המילה, מאותו הרעיון.

התוצאה היא סאונד מלא ועשיר.

כמו שוקולד עם קרמל מלוח.

פשוט עובד.

טיפ פלטינה: נסו לנגן סולו בשתי גיטרות כשהאחת מנגנת את הסולו המקורי והשנייה מנגנת אותו במרווח טרצה או סקסטה עליון או תחתון. זה נשמע אפי ברמות שלא יאמנו. רק שימו לב לא לשכוח את הפלייבק ברקע, כן?

ה”בסדר, אבל לא להיסחף”: קוורטות וקווינטות

מרווחים של קוורטה (ארבעה צעדים) וקווינטה (חמישה צעדים) נשמעים יציבים וחזקים.

קווינטה בפרט נשמעת מאוד “פתוחה” ומרשימה.

זה המרווח שנותן את הסאונד של “פאואר קורד” אם מנגנים אותו לבד.

אם תשתמשו במרווחים האלה להרמוניה של מנגינות, זה יכול להישמע קצת… ריק.

או כמו מוזיקת ימי הביניים.

או רוק כבד ומונוטוני.

הם פחות “מתוקים” מהטרצות והסקסטות.

אבל היי!

בעולם המוזיקה אין “לא נכון”.

יש רק “פחות נכון למה שניסית להשיג“.

תשתמשו בהם במודע.

אולי לפתוח קטע חזק.

או ליצור תחושה של מתח או דרמה.

הכל תלוי בכם ובמצב הרוח המוזיקלי שלכם באותו היום (אם שתיתם מספיק קפה).

ה”תתרחקו ממני בבקשה”: סקונדות וספטימות

מרווחים של סקונדה (צעד אחד) וספטימה (שבעה צעדים) הם מרווחים “דיסוננטיים”.

כלומר, הם נשמעים… לא מסתדרים.

מתנגשים.

כמו ללבוש גרביים אדומות עם סנדלים.

או לראות פוליטיקאים מסכימים על משהו.

זה לא אומר שהם אסורים!

מוזיקה מודרנית (ואפילו פאנק וג’אז) משתמשת בהם המון.

הם יוצרים מתח.

הם מושכים את האוזן.

הם גורמים לצלילים הבאים להישמע עוד יותר מתוקים כשהם פותרים את המתח הזה.

אז אם אתם רוצים להישמע כמו להקת מטאל פרוגרסיבי שאיבדה את זה קצת,

או שאתם סתם רוצים להעצבן את אמא שלכם כשהיא מגיעה לביקור,

לכו על זה!

רק דעו מה אתם עושים.

אל תשתמשו בהם בטעות ותחשבו שהגיטרה שלכם יצאה מכיוון (למרות שגם זה קורה לפעמים).

מעבר להרמוניה פשוטה: תפקידים משלימים והתנגדות נעימה

לנגן רק את אותה המנגינה במרווח קבוע זה נחמד.

אבל העולם המוזיקלי גדול הרבה יותר.

שתי גיטרות יכולות להיות הרבה יותר יצירתיות.

קונטרפונקט בקטנה: “אני אומר ירוק, אתה אומר כחול”

קונטרפונקט זה בעצם לנגן שתי מנגינות שונות לגמרי במקביל.

ושוב, לא ככה שזה נשמע כמו בלגן.

אלא ככה שהן משלימות אחת את השנייה.

כמו שני אמנים שמציירים על אותו קיר.

אחד מצייר את הרקע.

השני את הדמויות.

בלי להיכנס עמוק מדי לתאוריה המורכבת (שעליה נכתבו ספרים עבים יותר מכם),

הרעיון הוא פשוט:

כשהמנגינה של גיטרה 1 עולה,

המנגינה של גיטרה 2 יכולה לרדת.

כשהמנגינה של גיטרה 1 עוצרת לרגע,

המנגינה של גיטרה 2 יכולה למלא את החלל.

זה יוצר תנועה.

חיות.

ומעניין הרבה יותר לאוזן.

נסו לקחת מנגינה פשוטה.

ואז נסו ליצור לה מנגינה שנייה ש”מתנהגת” הפוך ממנה.

זה לא קל בהתחלה.

זה דורש ניסוי וטעייה (והומור עצמי).

אבל כשתצליחו…

הסיפוק יהיה אדיר.

קריאה ותגובה: “אתה שואל, אני עונה”

סוג נוסף של תפקידים משלימים הוא קריאה ותגובה (Call and Response).

גיטרה אחת מנגנת ביטוי מוזיקלי קצר (הקריאה).

הגיטרה השנייה מגיבה לו בביטוי אחר (התגובה).

זה יכול להיות באותו סולם.

באותו סגנון.

אבל זה דיאלוג.

לא מקהלה שמדקלמת.

זה כמו שיחה בין שני אנשים.

אחד אומר משהו,

השני מגיב לו.

זה קורה המון בבלוז, פאנק, ומוזיקת נשמה.

וזה יכול להוסיף המון גרוב ואנרגיה לקטע.

נסו את זה כשהגיטרה הראשונה מנגנת ריף.

והשנייה מגיבה לו בליק קצר.

או להיפך.

השמיים הם (כמעט) הגבול.

חלוקת תפקידים קלאסית: מי עושה מה ומתי?

בהרבה הרכבים עם שתי גיטרות, יש חלוקת תפקידים ברורה יותר.

גיטרה אחת היא יותר “רית’ם” (קצב).

גיטרה שנייה היא יותר “ליד” (מנגינה/סולו).

אבל זה לא חוק קדוש!

אתם יכולים להחליף תפקידים במהלך השיר.

להיות שניהם רית’ם בבתים.

אחד הופך לליד בפזמון או בסולו.

השני ממשיך לשמור על הבסיס הריתמי-הרמוני.

גיטרת הרית’ם: הדבק שמחזיק הכל

היא לא תמיד הכי מבריקה.

היא לא תמיד מקבלת את הסולואים המטורפים.

אבל בלעדיה, הכל מתפרק.

היא מנגנת את האקורדים.

שומרת על הקצב עם התופים והבס.

והיא הבסיס שעליו גיטרת הליד יכולה לעוף.

אל תזלזלו בגיטרת רית’ם טובה!

זה דורש דיוק, סאונד טוב, ומודעות לכל מה שקורה מסביב.

גיטריסט רית’ם מצוין הוא כמו המלט שמחזיק את הבניין המוזיקלי.

לא הכי זוהר,

אבל בלעדיו הכל קורס.

גיטרת הליד: הספורטאי האולימפי (לפעמים)

זאת הגיטרה שעושה את ה”וואו”.

הסולואים המהירים.

הליקים הקטנים שממלאים את החלל.

המנגינות שנתקעות לכם בראש.

אבל גם היא צריכה להיות מודעת למה שהגיטרה השנייה עושה.

הסולו הכי מטורף בעולם יכול להישמע כמו סתם רעש אם הוא לא מתחבר להרמוניה שמתחתיו.

גיטריסט הליד צריך לדעת מתי להיות בפרונט,

ומתי לסגת קצת אחורה ולהשאיר מקום לאחרים (או לעצמו כשהוא לא בסולו).

זכרו: זה לא מי טוב יותר.

זה איך שניכם ביחד יוצרים משהו גדול מסך חלקיו.

טעויות נפוצות (וכיצד לצחוק עליהן בדרך לתיקון)

כולנו עושים טעויות.

ובמוזיקה, במיוחד כשמנסים להתאים את עצמכם למישהו אחר,

הן בלתי נמנעות.

הנה כמה קלאסיות:

מלחמת ווליום: “מי צועק יותר חזק?”

אתם מנגנים.

ואז כל אחד מרים את הווליום של המגבר שלו.

כי הוא לא שומע את עצמו.

ואז השני מרים גם.

תוך חמש דקות אתם בווליום שיכול לשבור חלונות ברדיוס של קילומטר.

וזה עדיין נשמע כמו בלגן רועש.

הפתרון: תיאום!

תקשיבו אחד לשני.

תמצאו ווליום שבו כל אחד שומע את עצמו מספיק.

ושומע את השני.

ודאגו שהווליום הכללי מותאם למקום בו אתם מנגנים (לא צריך פול ווליום בחזרה בסלון).

אפילו השתמשו במיקסר קטן או באוזניות לפעמים.

השכנים שלכם יודו לכם.

דריכה על אצבעות: “אמרתי לך שזה הליק שלי!”

אתם מנסים לעשות קריאה ותגובה.

ואז שניכם מנגנים באותו זמן.

או אחד מנגן סולו.

והשני קופץ פנימה עם עוד סולו.

או סתם עושה רעשים ברקע.

זה כמו שני אנשים שמדברים ביחד בשיחה.

לא כיף לשמוע.

הפתרון: תקשורת ותכנון!

תחליטו מראש מי מנגן מה ומתי.

מתי זו הקריאה ומי עונה.

מי ברית’ם ומי בליד.

ומי לוקח את הסולו (אפשר להתחלף!).

זה לא הורג את הספונטניות.

זה רק נותן לה מסגרת.

ומונע מכם להישמע כמו להקת ג’אז שחבריה לא נפגשו מעולם לפני העלייה לבמה.

“זה לא נשמע טוב”: התעלמות ממרווחים וסולמות

אתם מנסים להוסיף מנגינה שנייה.

ואז כל תו נשמע כמו פטיש בראש.

זה קורה כשלא שמים לב למרווחים שנוצרים בין התווים.

או כשמנגנים בסולם שונה לחלוטין מהשיר.

הפתרון: להכיר את הסולם!

ולאמן את האוזן.

תתחילו ממרווחים בטוחים (טרצות וסקסטות).

תבינו איזה סולם השיר נמצא בו.

ונסו להישאר בתווים מהסולם הזה כשאתם בונים את החלק השני.

יש המון סרטונים ומדריכים על סולמות ומרווחים (גם אצלנו באתר!).

זה הבסיס של הבסיס.

וכמו לבנות בית בלי יסודות, לנסות לעשות הרמוניה בלי להבין את זה זה פשוט לא יעבוד לאורך זמן.

תרגול, תרגול, תרגול (או לפחות נסו לא להתייאש)

יצירת הרמוניה טובה בשתי גיטרות לוקחת זמן.

זה לא קורה ביום אחד.

במיוחד לא אם אתם (ו/או הפרטנר המוזיקלי שלכם) רק מתחילים.

איך להתאמן בלי לרצות לשרוף את הגיטרה?

התחילו בקטן: קחו שיר פשוט.

שניים מנגנים את האקורדים בריתמיקה שונה.

או אחד אקורדים פתוחים והשני אקורדי בארה באותה פוזיציה.

בודדו קטעים: אל תנסו לסדר את כל השיר בבת אחת.

עבדו על קטע קצר.

פזמון.

קטע מעבר.

רק כמה תיבות.

עד שזה נשמע טוב.

הקשיבו לעצמכם (ולאחד לשני): הקליטו את עצמכם.

תשמעו איך זה נשמע מבחוץ.

איפה זה צורם.

איפה אפשר לשפר.

זה לא תמיד כיף לשמוע את הטעויות שלכם.

אבל ככה לומדים.

תהיו סבלניים: כל אחד לומד בקצב שלו.

יכול להיות שלאחד מכם זה יבוא יותר בקלות מהשני.

זה בסדר.

תעבדו יחד.

תעזרו אחד לשני.

ותזכרו למה התחלתם עם זה מלכתחילה (היה לכם חבר עם גיטרה, זוכרים?).

תהנו מזה! אם זה מרגיש כמו עונש,

או שזה גורם לכם לריב (למשל על מי קיבל יותר זמן סולו בשיר הדמיוני שלכם),

קחו הפסקה.

תנגנו משהו אחר.

ותחזרו לזה כשתהיו במצב רוח טוב יותר.

שאלות שאולי מטרידות אתכם (ושהצחיק אותי לענות עליהן)

• “אני יכול פשוט להשתמש באפקטים כדי שהגיטרה השנייה תשמע שונה?”

  טכנית כן.

  מעשית? זה כמו לשים אקולייזר על בלגן – זה עדיין יהיה בלגן, רק עם סאונד טיפה אחר.

  הבסיס הוא התווים שאתם מנגנים.

  אפקטים באים לשפר, לא לתקן טעויות בסיסיות בהרמוניה.

• “כמה גיטריסטים קאנוניים עושים את זה טוב שאני יכול לחקות?”

  אחי, הרשימה ארוכה!

  האיגלס (פרי ו-וולש), איירון מיידן (סמית’ ו-מוריי), סקיינרד (היו להם שלושה!), מטאליקה (הטפילד והאמט, בעיקר בהתחלה), קווין (מיי ו… הוא לבד, אבל עושה שכבות כמו שניים). תאזינו ותלמדו איך הם מחלקים תפקידים, מי מנגן מה ומתי.

• “מה אם אני והחבר שלי מנגנים ברמות שונות לגמרי?”

  קודם כל, זה נורמלי לחלוטין.

  הטוב יותר יכול לקחת על עצמו תפקידים מורכבים יותר (סולואים, ליקים עדינים), והשני יכול לשמור על בסיס יציב יותר (רית’ם פשוט, תווים ארוכים).

  זה גם יכול להיות דרך מצוינת ללמוד אחד מהשני.

  רק וודאו ששניכם מרגישים בנוח ולא מתוסכלים.

• “האם צריך לדעת לקרוא תווים בשביל זה?”

  לא חובה בכלל.

  הרבה גיטריסטים עובדים לפי אקורדים, טאבים, ובעיקר – לפי האוזן.

  אם אתם יכולים לשמוע אם שני צלילים נשמעים טוב או רע ביחד, אתם כבר בחצי הדרך.

  הכרות עם סולמות ומרווחים (כפי שהסברתי בקלילות) עוזרת מאוד.

• “מה לעשות כשאנחנו רבים על מי ינגן את הריף ההוא מ’סטיר ווי טו הבן’?”

  תפסיקו לריב.

  ותעבדו על שירים פחות חרושים.

  אבל אם אתם חייבים – אחד ינגן את הארפג’ו בפתיחה, והשני יחכה לחלק החשמלי וייכנס עם הריף המעוות. או תתחלפו בפזמון.

  או שתשכנעו את הבסיסט שינגן אותו (בהצלחה עם זה).

סיכום: עכשיו לכו לעשות מוזיקה (ולא רעש)

אז הנה לכם.

מדריך הישרדות קצר אבל מועיל (אני מקווה) לאמנות העדינה של הרמוניה בשתי גיטרות.

זכרו את הדברים החשובים:

זה לא על לנגן חזק יותר, אלא חכם יותר.

זה על להשלים אחד את השני.

לשחק עם ריתמיקה, מנעד, ומרווחים.

ולהיות חברים (או לפחות לא אויבים מוזיקליים).

זה דורש סבלנות.

תקשורת.

והכי חשוב – אוזניים פתוחות (גם כשהצלילים צורמים בהתחלה).

אז לכו,

תתחילו לנסות.

תעשו טעויות.

תלמדו מהן.

ותוך זמן לא רב,

הסאונד של שתי הגיטרות שלכם כבר לא יישמע כמו קטטה בין חתולים שיכורים.

אלא כמו משהו… ובכן, כמו מוזיקה אמיתית.

בהצלחה,

ואל תשכחו לשמור לי מקום בשורה הראשונה (עם אטמי אוזניים, למקרה שההתחלה קצת קשה).