יסודות המוזיקה: משך הצליל: ערכים ריתמיים (שלם, חצי, רבע, שמינית וכו’)

אוקיי, בואו נודה באמת.
מוזיקה זה דבר מדהים.
זה מרגש, זה גורם לנו לרקוד כאילו אף אחד לא רואה (גם אם רואים), וזה פשוט צבעוני וכיפי.
אבל אז מגיע הרגע הזה.
הרגע שבו אתם מחליטים שאתם רוצים להבין את זה קצת יותר עמוק.
או אפילו… לנגן את זה בעצמכם.
והופ! פתאום הכל נראה כמו סינית למתקדמים פלוס תווים.
קווים, עיגולים, זנבות, נקודות, וכל מיני סימנים שנראים כאילו נשפך דיו על הדף במקרה.
אל תיבהלו!
זה נראה מסובך רק כי אף אחד עוד לא הסביר לכם את זה כמו שצריך.
או כמו שאנחנו אוהבים להסביר: בצורה שתגרום לכם לצחוק תוך כדי שאתם לומדים.
היום אנחנו צוללים ישר ללב הפועם של המוזיקה: הקצב!
או במילים אחרות, איך לדעת מתי לנגן ובעיקר… כמה זמן להחזיק את הצליל הזה לפני שאתם עוברים לבא בתור (ומקווים לטוב).
תחשבו על זה ככה: אם המנגינה היא הסיפור, אז הקצב הוא הדופק שלו.
בלי הדופק, הסיפור לא זז.
ובואו נודה על האמת, סיפור שלא זז הוא לרוב די משעמם.
אז בואו נבין איך גורמים למוזיקה שלנו לדפוק כמו שצריך.
בלי כאבי ראש, עם הרבה הומור, ועם ההבטחה שגם אם אתם חושבים שהקצב שלכם טוב כמו של דחפור בבוץ, אתם הולכים להבין את זה בסוף.

הקצב: לא רק בריקודים ובתורים בדואר (האמת, דווקא שם יש פחות קצב)

אז מה זה בעצם הקצב הזה שאנשים מדברים עליו?
תחשבו על זה כמו על הנשימה של השיר.
הוא נותן לו את החיים.
הוא אומר מתי להשמיע צליל, כמה זמן להחזיק אותו, מתי לשתוק (כן, שקט זה חלק חשוב במוזיקה, בדיוק כמו שקט אחרי בדיחה גרועה), ומתי להתחיל את הצליל הבא.
בלי קצב, הייתם מקבלים סלט צלילים אקראי שנשמע כאילו מישהו התיישב על פסנתר במקרה (והוא גם לא נגן טוב במיוחד).
החלק המרכזי בקצב, לפחות מבחינה תיאורטית, הוא משך הצליל.
כמה זמן כל צליל נמשך?
כמה זמן אתם צריכים להחזיק את התו הזה לפני שהאצבעות שלכם בורחות ממנו?
זה מה שאנחנו הולכים לפענח היום.
זה כמו ללמוד לבשל לפי מתכון – אתם צריכים לדעת כמה זמן כל מרכיב צריך להיות על האש.
אם תשימו הכל לשעתיים, הכל יישרף.
אם תשימו הכל לשנייה, הכל ייצא גולמי.
במוזיקה זה אותו דבר, רק שפה אף אחד לא יישאר רעב בסוף, מקסימום עם כאב אוזניים קל.

גן החיות הריתמי: הכירו את החיות (התווים) השונות ואת זמן האכילה שלהן

כדי לפשט את העניינים (כי מי צריך לסבך כשגם ככה החיים מספיק מסובכים?), נתייחס לתווים שמגדירים את משך הצליל כמו חיות בגן חיות קצת מוזר.
לכל חיה יש שם, צורה, ובעיקר – משך זמן משלה.
המשכים האלה הם יחסיים.
כלומר, הם תמיד ביחס למשך בסיסי כלשהו (שנקרא לרוב “הפעימה”, אבל נגיע לזה בהמשך).
כרגע, תחשבו עליהם כעל חלקי פיצה.
יש פיצה שלמה, חצי פיצה, רבע פיצה וכו’.
ככל שהמספר התחתון גדול יותר, כך החתיכה קטנה יותר (וזמן הלעיסה, או הנגינה, קצר יותר).
בואו נפגוש את החיות העיקריות:

השלם (Whole Note / Semibreve): הלווייתן הריתמי העצלן

איך הוא נראה?

עיגול ריק. כמו סופגנייה בלי הריבה. פשוט ומינימליסטי.

מה הוא עושה?

הוא פשוט נמשך… ונמשך… ונמשך.

תחשבו עליו בתור הלווייתן הכחול של עולם הריתמיקה.

ענק, כבד, זז לאט.

ברוב השירים (אלא אם הם ממש ממש איטיים), התו השלם לרוב נמשך על פני תיבה שלמה.

תיבה? מה זה תיבה?

אל תדאגו, נדבר על זה לעומק במדריך אחר (שיהיה כמובן קורע מצחוק לא פחות).

כרגע, תחשבו על תיבה בתור “קבוצת פעימות”.

למשל, בשירים של “4/4” (שזה כמו התבלין הכי נפוץ בעולם המוזיקה), תיבה זה 4 פעימות.

אז תו שלם נמשך 4 פעימות.

זה המון זמן במונחים מוזיקליים.

מספיק זמן כדי ללכת להכין קפה ולחזור (אבל אל תעשו את זה בזמן הופעה).

אנלוגיה הומוריסטית: זה כמו להחזיק את הבטן אחרי ארוחת חג מוגזמת. פשוט יושבים שם, כבדים, ומחכים שהזמן יעבור.

טעות נפוצה: לשחרר את הצליל מוקדם מדי כי נגמר לכם האוויר או הסבלנות. זה כמו לקום משולחן החג כשהקינוח עוד לא הגיע. פשוט לא נכון.

החצי (Half Note / Minim): הדב המנומנם

איך הוא נראה?

אותו עיגול ריק, אבל עם זנב קטן שיוצא ממנו (נקרא “גזע”). תחשבו על זה כעל מריצה ריקה.

מה הוא עושה?

נמשך בדיוק… ניחשתם נכון!

חצי מהזמן של התו השלם.

אם השלם נמשך 4 פעימות, החצי נמשך 2 פעימות.

זה כמו הפסקת קפה קצרה יותר.

מספיק זמן להוציא את הטלפון לבדוק התראות, אבל לא מספיק זמן לגלוש בטיקטוק.

יש לו את הכבדות של השלם, אבל הוא קצת יותר… יעיל.

אנלוגיה הומוריסטית: זה כמו דב שהתעורר משנת חורף קצרה במיוחד. עדיין די איטי, אבל כבר מסוגל לזוז קצת.

טיפ קטן: שני חצאים שווים לשלם אחד. כן, מתמטיקה פשוטה שיכולה להציל לכם את החיים (המוזיקליים). זה כמו שתי חצאי פיצה שוות לפיצה שלמה.

הרבע (Quarter Note / Crotchet): הקנגורו הקופצני (הכי נפוץ בג’ונגל)

איך הוא נראה?

עיגול מלא (צבוע בשחור), עם זנב. כמו מריצה מלאה בפחם.

מה הוא עושה?

נמשך רבע מהזמן של השלם.

או… חצי מהזמן של החצי.

ברוב השירים, במיוחד שירי פופ ורוק, הרבע שווה לפעימה אחת.

זה הקצב הקבוע שבא לכם לטפוף עם הרגל.

ה”דופק” של השיר.

אם שיר זה כמו שיחה, הרבע הוא המילים הרגילות שמרכיבות את רוב המשפטים.

הוא הקצב הכי נפוץ שתפגשו.

הוא לא מהיר מדי ולא איטי מדי.

פשוט… יציב.

אנלוגיה הומוריסטית: זה כמו קנגורו קופצני. כל קפיצה היא פעימה. אפשר לעקוב אחריו בקלות יחסית, אלא אם כן הוא מתחיל לעשות טריקים.

טיפ הישרדותי: אם איבדתם את הקצב, חפשו את הרבעים. הם לרוב ההיילייטס שמנחים אתכם. טפפו אותם. ספרו אותם. חייכו אליהם. הם החברים שלכם.

השמינית (Eighth Note / Quaver): הסנאי ההיפראקטיבי

איך הוא נראה?

עיגול מלא עם זנב… ודגל!

נראה כאילו הוא ממהר למסיבה.

כששני תווי שמינית או יותר מופיעים ברצף, הדגלים שלהם לרוב מתחברים בפס אחד ארוך (נקרא “קורת חיבור”). זה נראה קצת כמו גדר.

מה הוא עושה?

נמשך שמינית מהזמן של השלם.

או… חצי מהזמן של הרבע.

אם הרבע הוא פעימה אחת, אז בשמינית נמשכת חצי פעימה.

אתם יכולים לדחוס שתי שמיניות במקום רבע אחד.

זה כמו להכניס שתי מילים קצרות במקום מילה ארוכה.

הקצב מתחיל להיות מהיר יותר, מפורט יותר.

זה ה”וואלה” או ה”בדיוק” שאתם מכניסים לשיחה.

אנלוגיה הומוריסטית: זה כמו סנאי. קופץ מהר מענף לענף. לפעמים לבד (עם דגל), לפעמים עם חברים צמודים (עם קורה). קשה לעקוב אחריו אם לא מרוכזים.

איך לספור אותם: אם סופרים רבעים בתור “אחד”, “שתיים”, “שלוש”, “ארבע”, אז שמיניות סופרים בתור “אחד ו…”, “שתיים ו…”, “שלוש ו…”, “ארבע ו…”. ה”ו” נופלת בין הפעימות העיקריות. קצת כמו לנשום בין מילים.

השש-עשרה (Sixteenth Note / Semiquaver) ועוד יצורים מהירים מהרגיל: הצ’יטה והקוליברי הריתמיים

איך הם נראים?

עיגול מלא עם זנב ושני דגלים!

והיד עוד נטויה!

יש גם שלושים-שניות (שלושה דגלים/קורות) ושישים-והרביעיות (ארבעה דגלים/קורות).

ככל שיש יותר דגלים/קורות, כך התו קצר ומהיר יותר.

מה הם עושים?

השש-עשרה נמשך רבע מהזמן של הרבע.

כלומר, שש-עשרה שש-עשריות נכנסות בתו שלם אחד.

זה כמו להכניס 16 מילים קצרצרות לזמן של משפט רגיל אחד.

זה מה שיוצר את הקטעים המאוד מהירים, סולואים מהירים, או סתם כשהמלחין רוצה להראות שהוא יודע לכתוב הרבה תווים קטנים.

זה כמו הברבורים המילוליים שמכניסים לשיחה כדי להישמע חכמים (או סתם כדי לסיים את המשפט מהר).

אנלוגיה הומוריסטית: שש-עשרה זה כמו צ’יטה. מהיר בטירוף. שלושים-שתיים זה כמו קוליברי. עוד יותר מהיר, כמעט בלתי נראה. לנגן אותם מדויק מרגיש לפעמים כמו לנסות לתפוס קוליברי.

איך לספור אותם: נהוג לחלק את הפעימה (הרבע) לארבעה חלקים. סופרים משהו כמו “אחד אי אנד אה” או “אחד שניים שלוש ארבע”. זה כבר מתחיל להיות קצת מורכב, נכון? אל תדאגו, בהתחלה פשוט מנסים להרגיש את זה. והכי חשוב: לנגן אותם בבירור ולא כגוש מטושטש.

לא רק צלילים: העצירות והתוספות שמקפיצות הכל

מוזיקה היא לא רק לנגן צלילים.
היא גם לדעת מתי לשתוק!
למעשה, העצירות (rests) חשובות לא פחות מהתווים עצמם.
הן נותנות למוזיקה לנשום.
הן בונות מתח.
הן מאפשרות לכם לגרד באף או לשתות לגימה בלי להרוס את הביצוע (אבל שוב, לא בהופעה!).
לכל תו יש עצירה מקבילה באותו משך זמן.

גן העצירות: גם השקט מצויר

עצירת שלם:

פס עבה שיושב *מתחת* לקו השני מלמעלה בסרגל התווים. נראה כמו כובע הפוך או לבנה תלויה.

שקט באורך של תו שלם. זמן טוב למדיטציה.

עצירת חצי:

פס עבה שיושב *מעל* לקו השני מלמטה. נראה כמו כובע נורמלי או לבנה יושבת.

שקט באורך של תו חצי. זמן לנשימה עמוקה.

עצירת רבע:

נראה כמו זיגזג מוזר, או כמו הברק של הארי פוטר (למי שמכיר).

שקט באורך של תו רבע. פאוזה קצרה וקולעת.

עצירת שמינית, שש-עשרה וכו’:

נראות כמו שביעיות הפוכות עם דגלים. ככל שיש יותר דגלים, השקט קצר יותר.

שקט מהיר, כמו מצמוץ.

חשיבותן של העצירות: תחשבו על מוזיקה בלי עצירות כמו על מישהו שמדבר בלי לקחת אוויר. זה מעייף, מבלבל, ובסוף פשוט מתעלפים. תנו למוזיקה (ולמאזינים) לנשום.

הנקודה (The Dot): התוספת שתופסת (ומאריכה)

איך היא נראית?

נקודה קטנה שמופיעה מיד אחרי התו (או העצירה).

מה היא עושה?

היא לוקחת חצי מהאורך של התו שלידה ומוסיפה אותו לתו.

דוגמה: תו חצי (שווה 2 פעימות) עם נקודה.

הנקודה מוסיפה לו חצי מהאורך שלו, שזה 1 פעימה (חצי מ-2).

אז תו חצי מנוקד שווה 2 + 1 = 3 פעימות.

פתאום נהיה מעניין, נכון?

זה כמו להזמין פיצה ולקבל פתאום עוד חצי פיצה במתנה. כיף!

אנלוגיה: הנקודה היא כמו ה”אהה” שאחרי המילה שמסביר אותה קצת יותר לעומק. היא מוסיפה זמן מחשבה.

הקשת (The Tie): כשהתווים מאוהבים (באותו גובה צליל)

איך היא נראית?

קו מעוגל קטן שמחבר שני תווים סמוכים באותו גובה צליל.

מה היא עושה?

היא גורמת לצליל להמשיך מתו אחד לשני בלי להפריד ביניהם.

אתם מנגנים את התו הראשון, ומחזיקים אותו לאורך כל המשך של התו הראשון פלוס כל המשך של התו השני.

זה כמו להחזיק את אותה מילה ולהאריך אותה בצורה מוגזמת (למשל “לאאאאאאאא”).

היא שימושית כשרוצים שצליל ימשך על פני קו תיבה (אותם קווים אנכיים שמחלקים את המוזיקה ל”קבוצות פעימות”) או סתם כשהמלחין רוצה ליצור משכים שלא מתאימים בדיוק לחלוקות הרגילות.

ההבדל בין קשת לנקודה: נקודה מוסיפה חצי מהאורך של התו *שלידה*. קשת מוסיפה את כל האורך של התו *השני* לתו *הראשון*, והתווים חייבים להיות באותו גובה צליל. זה כמו הבדל בין לקבל חצי מתנה ללקבל מתנה שלמה נוספת (מאותו סוג).

המדריך למניעת התרסקות ריתמית: איך מתאמנים על זה?

אז הבנתם את התאוריה.
מגניב.
עכשיו החלק הכיפי (או המאתגר): ליישם את זה.
לגרום לאצבעות שלכם (או לגרון, או למפוחית, או לתופים) לדעת מתי ובעיקר כמה זמן להשמיע כל צליל.
זה לא קורה לבד, אלא אם אתם מורוולים מוזיקליים.
לרובנו זה דורש קצת מאמץ.

1. לספור בקול (כן, אפשר לצחוק על עצמכם אחר כך)

הדרך הכי טובה להתחיל היא פשוט לספור את הפעימות בקול בזמן שאתם מסתכלים על התווים.
אחד… שתיים… שלוש… ארבע… (זה לרבעים).
אחד ו… שתיים ו… שלוש ו… ארבע ו… (זה לשמיניות).
אחד אי אנד אה… שניים אי אנד אה… (זה לשש-עשריות, אם אתם אמיצים).
זה נשמע מטופש.
זה מרגיש מוזר.
אבל זה בונה את החיבור בין מה שאתם רואים בעיניים למה שאתם מרגישים בגוף (הקצב הפנימי שלכם).
תתחילו לאט. ממש לאט.
מהירות זה לחלשים (בהתחלה).

2. להתחבר למטרונום (החבר הכי טוב והכי מעצבן של מוזיקאים)

מטרונום הוא מכשיר (פיזי או באפליקציה) שפשוט עושה “קליק… קליק… קליק…” בקצב קבוע.
הוא כמו המצפן הריתמי שלכם.
הוא לא ישפוט אתכם אם אתם מפספסים.
הוא פשוט ימשיך לדפוק בקצב שלו באדישות מעצבנת.
בהתחלה, שימו אותו על מהירות סופר-איטית (נגיד 50-60 קליקים לדקה, כמו דופק לב של דב ישן).
תתאמנו לנגן כל תו או עצירה בדיוק על הקליק הנכון.
כשתרגישו נוח, תעלו טיפה את המהירות.
טיפה. לא לקפוץ מ-60 ל-180. אתם לא סוס מרוץ.

3. ללכת עם הקצב (הגוף שלכם יותר חכם ממה שאתם חושבים)

תטפפו ברגל.
תנודדו עם הראש.
תרגישו את הקצב זורם בכם.
לפני שאתם מנסים לנגן קטע מסובך, פשוט תנסו “ללכת” אותו עם הגוף לפי התווים.
איפה הפעימות החזקות נופלות?
איפה יש עצירות?
איפה יש הרבה תווים קצרים?
זה עוזר להפנים את המבנה הריתמי עוד לפני שאתם מוסיפים את המורכבות של נגינה/שירה.

4. להקליט את עצמכם (אם אתם אמיצים מספיק להתמודד עם האמת)

כן, זה קשה.
אף אחד לא אוהב לשמוע את עצמו עושה טעויות.
אבל הקלטה היא המראה הכי כנה שיש.
תקליטו קטע קצר שוב ושוב.
תקשיבו לו.
האם הקצב יציב?
האם משכי הצליל מדויקים?
האם העצירות באורך הנכון?
לפעמים רק כששומעים את זה מבחוץ מבינים איפה צריך לתקן.
ותזכרו: גם אם זה נשמע בהתחלה כמו חתול שנפל במדרגות, כל ניסיון הוא שיפור.

שאלות מהקהל (שאלות ששמענו בערך מיליון פעם)

• ש: רגע, אז כל שיר מתחיל מתו שלם?

  ת: לא בהכרח! תו שלם פשוט מגדיר את האורך הכי ארוך ש”מתאים” בתיבה מסוימת ברוב המקרים. שירים יכולים להתחיל גם מתו רבע, חצי, או אפילו שמינית. זה תלוי בקצב הכללי ובמבנה השיר. זה כמו לשאול אם כל ארוחה חייבת להתחיל במרק. לא, אפשר להתחיל גם מסלט, או ישר מהעיקרית אם אתם ממש רעבים.

• ש: אם אני יודע לנגן רק רבעים וחצאים, אני יכול לנגן שיר?

  ת: לגמרי! יש המון שירים שמורכבים ברובם מרבעים וחצאים, במיוחד שירים פשוטים או כאלה עם קצב יציב. תחשוב על הרבה שירי פופ או רוק בסיסיים. הם לא תמיד קופצניים עם מיליון תווים קצרים. הבנה טובה של הרבע והחצי זה בסיס מעולה. זה כמו לדעת ללכת ולרוץ קצת – אפשר להגיע להמון מקומות.

• ש: חייבים מטרונום? זה נשמע נורא.

  ת: לא “חייבים” כמו חייבים לנשום, אבל זה בהחלט מומלץ בחום, במיוחד למתחילים. מטרונום לא משקר. הוא נותן לכם עוגן ריתמי אובייקטיבי. בלי מטרונום, קל מאוד להיסחף ולהאיץ או להאט בלי לשים לב. תחשוב עליו כעל מאמן כושר קשוח אבל הוגן.

• ש: מה ההבדל בין קצב לבין מקצב?

  ת: שאלה מצוינת! “קצב” (Rhythm) מתייחס למשכי הזמן של הצלילים והעצירות. ה”איך” המוזיקה זזה קדימה בזמן. “מקצב” (Beat/Tempo) מתייחס למהירות הקבועה של הדופק של השיר (כמה פעימות יש בדקה). אז שיר יכול להיות בעל מקצב מהיר (הרבה פעימות בדקה) אבל עם קצב שמורכב בעיקר מתווים ארוכים, או מקצב איטי אבל עם קצב שמורכב מהרבה תווים קצרים (שיגרמו לו להרגיש “עסוק”). רוב הזמן, כשמדברים על “קצב” בעברית יומיומית, מתכוונים גם למקצב וגם למשכים. אל תתנו למונחים לבלבל אתכם יותר מדי בהתחלה.

• ש: אם שיר מנוגן מהר, זה אומר שכל התווים הם שש-עשריות?

  ת: לאו דווקא! זה אומר שהמקצב (הטמפו) מהיר. גם בשיר מהיר עם מקצב של 180 פעימות בדקה, יכולים להיות תווים חצאים או שלמים שפשוט ימשכו על פני הרבה פעימות מהירות. ולהפך, בשיר איטי (מקצב 60), יכולים להיות קטעים עם הרבה שש-עשריות שיצרו סאונד מאוד צפוף ומהיר יחסית למקצב הכללי. הכל יחסי, זוכרים?

• ש: העצירות האלה נראות לי מסובכות לזכור. חייבים לדעת את כולן?

  ת: בהתחלה, תתמקדו בעצירות של רבע וחצי. הן הכי נפוצות. הן נותנות לכם את הפאוזות החשובות ביותר. לאט לאט תכירו גם את האחרות. הן לא מסובכות לזכור כי הן פשוט נראות שונה, אבל המשך שלהן מקביל בדיוק לתו המקביל. תחשבו על זה כמו לזכור סוגי חיות: יש את החתול (רבע) והכלב (חצי), ואז יש גם את הסנאי (שמינית). כולם שונים, אבל לכולם יש 4 רגליים (משך יחסי קבוע).

ומה עכשיו? הפעלות יצירתיות לידע הריתמי החדש שלכם

אז אתם מבינים עכשיו את ההבדל בין תו שלם לשמינית (חוץ מזה שאחד נראה כמו סופגנייה והשני כמו סנאי מבוהל).
מגניב!
איך משתמשים בזה?

1. לנתח את השירים האהובים עליכם:

פתאום תקשיבו לשירים אחרת.

תנסו לזהות את התווים השונים.

האם הבית מורכב מתווים ארוכים יותר והפזמון מקופצני עם תווים קצרים?

איפה יש עצירות חשובות שיוצרות דרמה?

זה כמו לראות את השלד של השיר.

2. להמציא מקצבים משלכם:

קחו דף ועט.

ציירו כמה תיבות (קווים אנכיים).

בתוך התיבות, תשרבטו תווים ועצירות שונים.

תנסו “לדפוק” את המקצב הזה על שולחן או פשוט לספור אותו בקול.

פתאום אתם מלחינים קטנים!

אפשר גם לקחת מילים משיר כלשהו ולנסות להתאים להן תווים באורכים שונים. למשל, המילה “פילהרמונית” דורשת כנראה תווים קצרים יותר מ”שלווווום”.

3. לשפר את הנגינה (או השירה) שלכם:

עכשיו כשאתם מבינים טוב יותר את הריתמיקה בתווים, תוכלו לנגן או לשיר בצורה מדויקת יותר.

פחות ניחושים, יותר ביטחון.

הקצב שלכם יהיה יציב יותר, והמוזיקה שלכם פתאום תשמע הרבה יותר מקצועית (או לפחות פחות חובבנית בצורה מצחיקה).

4. לנסות לכתוב שיר קצר:

אפילו אם זה רק למגירה.

תחשבו על שיר קצר.

תכתבו את המילים.

עכשיו תנסו לחשוב איזה תו (רבע? שמינית?) הכי מתאים לכל הברה או מילה כדי שהיא תתאים לקצב שדמיינתם.

זה פותח עולם חדש של יצירה!

סיכום (שזה בעצם ההתחלה האמיתית)

אז זהו!
ששרדתם את גן החיות הריתמי וגן העצירות.
אתם כבר לא לגמרי אבודים מול מילים כמו “שש-עשרה” או “תו מנוקד”.
אתם מבינים שמוזיקה היא לא רק איזה קסם שקורה מעצמו, אלא משהו שניתן לפענח ולהבין.
הבנה בסיסית של משכי צליל היא אבן פינה.
בלעדיה, זה כמו לנסות לבנות בית בלי לדעת מה ההבדל בין לבנה לזכוכית.
זה לא יהיה יציב במיוחד.
אבל עכשיו, עם הידע הזה, אתם יכולים להתחיל לבנות.
אל תתייאשו אם זה לא מצליח מיד.
מוזיקה, כמו כל דבר ששווה ללמוד, דורשת סבלנות ותרגול.
ולא לפחד לעשות טעויות.
טעויות הן ההוכחה שאתם מנסים!
ואם זה נשמע כמו חתול שנדרס על ידי משאית במדרגות, אז פשוט תצחקו ותנסו שוב.
העיקר שתיהנו מהדרך.
ושתזכרו שהמוזיקה פתוחה בפני כולם.
גם בפניכם.
עכשיו קדימה, לכו תעשו רעש (מקצבי ומדויק!).
ואל תשכחו להזמין אותנו להופעה הראשונה שלכם.
אנחנו נביא את האטמי אוזניים, וגם מחיאות כפיים נלהבות.
בהצלחה!