אתם מנגנים?
מנסים לפחות?
או סתם שומעים ומתפלאים איך הצליל הזה נשמע כל כך…
נשמע… גדול?
עשיר?
מלא?
אם אי פעם תהיתם איך מוזיקאים מסוימים מצליחים למלא כל כך הרבה “חלל” מוזיקלי רק מצליל בודד, או איך סולו פשוט יחסית מצליח לבעוט לכם באוזניים מרוב נוכחות – יש סיכוי טוב שהתשובה טמונה בסוד היקום הכמוס ביותר (טוב, לא באמת סמוי, פשוט לא מספיק סקסי כמו טאבים ל”סטאירוויי טו הבן”): אוקטבות.
כן, כן.
הדבר הזה שנשמע כמו אותה תו רק גבוה/נמוך יותר.
נשמע משעמם?
תחשבו שוב.
כי אוקטבות הן כמו הפלפל שחור של המוזיקה – בפני עצמן הן פחות מרשימות, אבל הן מוסיפות טעם ו”פנצ'” כמעט לכל דבר.
במדריך הזה, אנחנו הולכים לצלול לעולם האוקטבות.
נכון, זה נשמע כמו שיעור משעמם בתיאוריה, אבל אני מבטיח שנעשה את זה בצורה הכי פחות משעממת שאפשר.
תחשבו על זה כעל שיחת בר עם חבר מוזיקאי ששתה יותר מדי והחליט להסביר לכם את סודות היקום באמצעות סיאנס עם הגיטרה שלו.
אז שחררו את האצבעות, התכוננו לצחוק (או לפחות לחייך בעצב) על קשיי התיאום העתידיים שלכם, ובואו נגלה איך שתי תווים זהות יכולים לגרום לכם להישמע כמו מישהו שממש יודע מה הוא עושה.
(גם אם אתם סתם מזייפים עם ביטחון עצמי מופרז).
אז מה לעזאזל זו אוקטבה, ולמה אכפת לנו?
בואו נתחיל מהבייסיק.
אוקטבה (בעברית מיושנת ופחות קולית: אוֹקְטָבָה) היא המרווח המוזיקלי בין צליל לצליל אחר שהוא בדיוק כפול (או חצי) בתדירות.
במילים פשוטות?
זה נשמע כמו אותה התו, רק גבוה יותר או נמוך יותר.
תחשבו על תו “דו”.
האוקטבה הגבוהה יותר שלו זה ה”דו” הבא שתמצאו במעלה הסולם, והאוקטבה הנמוכה יותר זה ה”דו” שמתחתיו.
קחו פסנתר לדוגמה: קחו תו דו כלשהו, האוקטבה שלו תהיה הדו הבא שמונה 8 קלידים לבנים ו-12 קלידים בסך הכל ימינה או שמאלה.
פשוט, נכון?
רגע, אמרתם 8 קלידים לבנים, אבל 12 קלידים בסך הכל? למה קוראים לזה אוקטבה (שבא מ-Octo, שמונה בלטינית) ולא דודקבה (שזה 12 בלטינית, ואני בטוח שאני לא מבטא את זה נכון)?
שאלה מעולה!
בלי להיכנס יותר מדי לתיאוריה משעממת שתגרום לכם לבהות בתקרה (בשביל זה יש לנו שיעורים פרונטליים), זה קשור לסולמות דיאטוניים, אלה עם 7 התווים “הרגילים” (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי) פלוס החזרה של התו הראשון באוקטבה.
ספרו אותם: 8 תווים.
הצלילים השחורים הם החבר’ה ה”כרומטיים”, הם גם חשובים, אבל מבחינת ה”משפחה” הבסיסית של סולם מז’ור או מינור, האוקטבה היא המרווח ה-8.
וזה נשמע… אותו דבר, אבל שונה.
כמו תאומי זהים, רק אחד על קביים והשני על בימבה.
יש ביניהם דמיון פסיכי, אבל גם שוני משמעותי בגובה הצליל.
והשילוב הזה הוא מה שהופך אותן לכלי כל כך עוצמתי (ולעיתים קרובות, זמין וקל לביצוע) בארסנל המוזיקלי שלכם.
שימוש באוקטבות בסולואים: תנו לי להישמע כמו גיבור גיטרה (גם אם אני סתם מנגן 3 תווים)
זה השימוש הכי נפוץ והכי “סקסי” של אוקטבות, לפחות אצל נגני כלי מיתר.
קחו גיטריסטים, למשל.
יש סיכוי סביר מאוד שהסולו האייקוני ההוא שאתם כל כך אוהבים מלא באוקטבות.
למה?
למה אוקטבות הן החברה הכי טובה של סולואים?
- נותנות פאנצ’: צליל יחיד באוקטבה כפולה פשוט נשמע עשיר יותר, מלא יותר, עם יותר נוכחות. במקום לנגן צליל “עני” ודק, אתם מנגנים צליל “עשיר” ו”שמן”. תחשבו על זה כעל ההבדל בין לחישה לצעקה – אותו מסר, אימפקט שונה לגמרי.
- יוצרות מתח ושחרור: לעלות בסולם באוקטבות, או לנגן מוטיב מסוים באוקטבות שונות, זה דרך מצוינת לבנות דרמה בסולו. אתם לוקחים רעיון מוזיקלי, ומגישים אותו מחדש ב”גובה” אחר, מה שנותן תחושה של התפתחות או שינוי.
- ממלאות את החלל: כשיש לכם סולו מינימליסטי יחסית, שימוש באוקטבות יכול לגרום לו להישמע כאילו אתם מנגנים פי שניים תווים (כי, ובכן, אתם מנגנים פי שניים תווים…). זה פתרון קל יחסית לגרום לסולו להישמע “גדול” יותר מבלי ללמוד טכניקות מטורפות או סולמות אקזוטיים.
- זה נשמע מגניב, נו: בלי הסברים תיאורטיים מסובכים – זה פשוט נשמע טוב. יש לזה סאונד מאוד קלאסי בסולואים רוק, בלוז, פאנק, ואפילו פופ.
טכניקות שיגרמו לכם להישמע כמו ג’ימי הנדריקס (או לפחות כמו הדוד החמוד שמנגן בגינה):
איך עושים את זה בפועל?
בגיטרה למשל, הטכניקה הנפוצה ביותר היא פשוט לנגן את התו הרצוי ואת התו שרחוק ממנו באוקטבה על מיתרים שונים, תוך כדי השתקת המיתרים שביניהם.
זה נשמע מסובך, אבל זה לרוב עניין של תנועת יד ימין והנחת אצבעות יד שמאל (או ההפך, תלוי אם אתם שמאליים והעולם לא מספיק אכזר אליכם גם ככה).
טיפ למאותגרים מוטורית: התחילו לאט. לאט מאוד. נשמע כמו רובוט גוסס? מעולה! זו ההתחלה. המהירות תבוא אחר כך.
עוד טכניקה קולית: סליידים (גלישות) לאוקטבות. תנגנו תו אחד, ותגלשו לאוקטבה שלו. זה נותן תחושה חלקה וזורמת, ובמיוחד בסולואים בלוז או רוק זה נשמע כאילו אתם עומדים לנשק את האמפליפייר מרוב תשוקה מוזיקלית.
טעות נפוצה ומצחיקה: לא להשתיק טוב את המיתרים שבאמצע. התוצאה? במקום אוקטבה נקייה ועוצמתית, אתם מקבלים ערבוב צלילים אקראי שנשמע כמו חתול שנדרס על מיתר. אל תדאגו, קורה לטובים ביותר. תתאמנו על ההשתקה. זו אומנות בפני עצמה.
אוקטבות בלווי: כן, זה קיים, וזה אפילו שימושי!
אוקטבות זה לא רק לסולואים ראוותניים.
הן גם יכולות לשמש ככלי ליווי מעולה.
איך?
איך לגרום לליווי שלכם להישמע עשיר יותר עם… שתי תווים?
- בסיסטים, זה בשבילכם: נגינת קו בס באוקטבות (לעיתים קרובות ה”פריטה” הראשונה של התו באוקטבה נמוכה יותר, וה”פריטה” הבאה של אותו התו באוקטבה גבוהה יותר) היא דרך קלאסית לגרום לקו הבס להישמע מלא וקצבי יותר. זה נותן תחושה של תנועה ועומק. זה הבסיס של הרבה שירי רוקנרול ופאנק. תחשבו על זה כמו המדרכה המוזיקלית – היא חייבת להיות יציבה וקיימת, אבל היא יכולה גם להיות עם קצת טקסטורה.
- פסנתרנים, יד שמאל, זה הזמן שלכם לזרוח: הרבה נגני פסנתר משתמשים באוקטבות ביד שמאל כדי לנגן את תו הבסיס של האקורד (Root note) באוקטבה נמוכה יותר. זה מה שנותן את הצליל ה”גדול” וה”כבול” הזה לליווי פסנתר קלאסי או ג’אז. זה כמו להוסיף עמוד תווך מוזיקלי.
- גיטריסטים, הנה טריק קטן: אפשר לנגן אקורדים שלמים תוך כדי הדגשת האוקטבה של תו הבסיס. או אפילו לנגן “אקורדי כוח” (Power Chords) עם אוקטבה נוספת. זה נותן לאקורד סאונד עשיר ומלא יותר. זה כמו להזמין עוד חבר לאותו האקורד, רק שהוא נשמע קצת שונה.
- סינתיסייזרים וקלידים אלקטרוניים: באפקטים מסוימים, או בעת בניית סאונדים, הוספת אוקטבה או שתיים לסיגנל המקורי זה דרך סופר קלה לגרום לצליל להישמע “גדול” וסינמטי יותר. תחשבו על זה כמו להוסיף הד לקול שלכם – פתאום הוא נשמע גדול יותר.
הנקודה היא שאוקטבות הן לא רק קישוט.
הן יכולות להיות חלק אינטגרלי מהליווי.
הן מוסיפות עומק, תנועה, וטקסטורה.
בלי לעשות דרמה גדולה מדי, הן פשוט שם, תומכות בבניין המוזיקלי.
כמו הנדסאי בניין טוב – לא רואים אותו, אבל בלעדיו הכל קורס.
טיפים וטריקים לשימוש חכם באוקטבות (בלי שיחשבו שאתם פשוט לא מכירים סולמות אחרים)
אז הבנו מה זה ולמה זה טוב.
עכשיו איך משתמשים בזה בפועל בצורה שתגרום לכם להישמע כמו מישהו מחושב ולא כמו תוכי מוזיקלי?
1. תזמון הוא הכל (אפילו יותר מכישרון, סביר להניח)
אל תשתמשו באוקטבות בכל תו.
תבחרו רגעים מסוימים שבהם אתם רוצים להדגיש צליל, מוטיב, או קטע מסוים בסולו או בלווי.
אוקטבה היא כמו סימן קריאה מוזיקלי.
אם תשימו סימן קריאה אחרי כל מילה, האפקט הולך לאיבוד!!!
!!!כמו!!!
!!!עכשיו!!!
!!!בדיוק!!!
אתם מבינים את הרעיון.
2. אינטונציה, השטן הקטן
זה קריטי, במיוחד בכלים כמו גיטרה או בס.
התו שאתם מנגנים באוקטבה חייב להיות מכוון בדיוק.
אחרת זה נשמע מחריד.
כמו שני חתולים מתווכחים על טריטוריה.
תתאמנו על לכוון את האוקטבות שלכם.
בדקו שאתם לוחצים על המיתר במקום הנכון, שהכלי שלכם מכוון.
זו טעות נפוצה, אבל קל יחסית לתקן אותה עם קצת תשומת לב.
3. שילובים מנצחים
אוקטבות משתלבות נהדר עם טכניקות אחרות.
ויברטו על אוקטבה נותן לה עושר נוסף.
בנד (משיכת מיתר לשינוי גובה הצליל) לאוקטבה יכול להיות דרמטי במיוחד.
חשבו איך לשלב את האוקטבות שלכם עם שאר היכולות המוזיקליות שלכם.
4. האזנה פעילה
תקשיבו לשירים שאתם אוהבים.
נסו לזהות מתי המוזיקאי משתמש באוקטבות.
באיזה הקשר?
איך זה משפיע על התחושה הכללית של הקטע?
חיקוי (בתחילת הדרך, כמובן) הוא כלי למידה מצוין.
תנסו לנגן קטעים ששמעתם שמשתמשים באוקטבות.
אל תגנבו סולואים שלמים (אלא אם כן זו מסיבת קריוקי וגיטרה והכל מותר), אבל תגנבו רעיונות.
טעויות נפוצות ואיך לצחוק עליהן (לפני שמתקנים אותן)
כמו בכל דבר במוזיקה (ובחיים), יש דברים שיכולים להשתבש.
אל תדאגו, זה חלק מהתהליך.
הנה כמה “קלאסיקות” בעולם האוקטבות:
- “אפקט החתול הנדרס 2: הנקמה”: כבר דיברנו על זה. השתקת מיתרים לא טובה. פתרון: תתאמנו על השתקה כאילו זו המטרה היחידה בחיים שלכם. זה ישתלם. מילה שלי (או שלא, אני לא חותם על כלום).
- “אוקטבות בהגזמה”: שימוש בכל תווים בסולו באוקטבה. זה אולי נשמע “גדול” בהתחלה, אבל מהר מאוד זה נהיה מונוטוני וחסר עניין. זה כמו לאכול רק שוקולד. טעים בהתחלה, אבל מהר מאוד מתחשק משהו אחר (ולא רק כי כואבת לכם הבטן). השתמשו באוקטבות בחוכמה, לא בכמות.
- “אוקטבות לא בזמן”: נגינת האוקטבה בפיגור או מהר מדי ביחס לתו המקורי. זה שובר את הזרימה וגורם לכל הקטע להישמע מרושל. פתרון: תתאמנו עם מטרונום. כן, המכשיר המעצבן הזה. הוא חבר שלכם. חבר מעצבן, אבל חבר.
- “האינטונציה ברחה לחופשה”: התו השני באוקטבה לא מכוון. זה פשוט צורם. כמו לשמוע את גרי הנגר שר. פתרון: אוזניים! השתמשו בהן. והרבה אימון. וטיונר. תמיד טיונר.
זכרו, הטעויות האלה הן לא כישלון.
הן פשוט צעדים בדרך להיות פחות גרועים.
וחשוב לדעת לצחוק עליהן.
במיוחד כשאתם מנגנים בפני אנשים בפעם הראשונה והחתול הנדרס מגיח לביקור.
פשוט תחייכו ותגידו שזו “פרשנות אמנותית מודרנית”.
סביר להניח שאף אחד לא יבין שזייפתם.
שאלות ותשובות (שאף אחד לא באמת שאל אבל היה צריך)
האם אוקטבות זה רק לגיטריסטים שרוצים להישמע כמו רוקרים?
חד משמעית לא! אוקטבות הן כלי אוניברסלי. בסיסטים משתמשים בהן כל הזמן. פסנתרנים, נגני כלי נשיפה (למרות ששם זה לפעמים קצת יותר מסובך פיזית), זמרים (לשיר קולות באוקטבה), אפילו מתכנתי מוזיקה אלקטרונית. הן בכל מקום.
האם חייבים להשתמש באוקטבות כדי להיות מוזיקאי טוב?
לא. ממש לא. יש מיליוני מוזיקאים מדהימים שלא משתמשים באוקטבות בכלל, או משתמשים בהן מעט מאוד. זה כלי אחד מתוך ארסנל ענק. אבל זה כלי שימושי, יחסית קל להבנה בסיסית, ושיכול לתת בוסט רציני לסאונד שלכם.
האצבעות שלי כואבות מלהתאמן על אוקטבות! מה לעשות?
קודם כל, קח הפסקה! חימום מפרקים לפני נגינה זה קריטי. מתיחות עדינות אחרי זה גם עוזרות. ואל תגזימו עם זמן האימון בהתחלה. תתחילו בקטנה, תבנו את זה לאט לאט. הגוף שלכם צריך להתרגל. והכי חשוב: אם יש כאב חד, תפסיקו! מוזיקה אמורה להיות כיף, לא לעשות נזק פיזי.
האם אפשר להשתמש באוקטבות בכל שיר?
תיאורטית? כן. מעשית? לא תמיד זה ישתלב טוב. זה תלוי בסגנון המוזיקלי, באווירה של השיר, ובשאר הכלים המנגנים. אוקטבה בסולו ג’אז מסובך יכולה להישמע פשטנית מדי, ואוקטבות אגרסיביות בליווי בלדת פסנתר עדינה יכולות להישמע כמו פיל בחנות חרסינה. השתמשו באוזניים ובטעם הטוב שלכם.
האם יש איזה סוד קסם באוקטבות שלא סיפרתם?
הלוואי! הסוד הוא פשוט… להתאמן. לשמוע. לנסות. לטעות. לצחוק על הטעויות. ולנסות שוב. אין קיצורי דרך אמיתיים. סליחה אם אכזבתי. אבל הדרך עצמה יכולה להיות כיפית!
לסיכום (כי גם הכיף הכי גדול חייב להיגמר מתישהו)
אז הנה לכם.
כל מה שרציתם לדעת על אוקטבות (ואולי קצת יותר ממה שביקשתם).
הן לא רק מרווח מוזיקלי בסיסי, הן כלי עוצמתי שיכול לשדרג משמעותית את הסאונד שלכם, בין אם אתם סולנים או מלווים.
הן מוסיפות עומק, נוכחות, וגורמות אפילו לריף הפשוט ביותר להישמע… ובכן, גדול יותר.
אל תפחדו להתנסות.
תשחקו עם זה.
תטעו.
(אני מבטיח לכם שתטעו).
אבל הכי חשוב, תהנו מהתהליך.
כי בסופו של דבר, מוזיקה זה בעיקר כיף.
אז קדימה, לכו למצוא את האוקטבה הראשונה שלכם.
תנגנו אותה.
תרגישו את ההבדל.
ותתחילו לגרום למוזיקה שלכם להישמע לא רק טובה יותר, אלא גם…
ובכן, פשוט יותר קולית.
בהצלחה!
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא פלפל שחור.