מטאליקה: מהרכב ת’ראש מטאל מחתרתי לאגדת מטאל עולמית – המסע המדהים

בואו נודה בזה.
אתם פה כי שמעתם את השם “מטאליקה”.
אולי זה היה שיר שנתקלתם בו ברדיו (כנראה Nothing Else Matters, אל תכחישו).
אולי ראיתם חולצה עם הלוגו האייקוני שלהם.
אולי סתם מישהו אמר לכם “אתה חייב לשמוע את זה!” ועכשיו אתם קצת אבודים.
וזה בסדר גמור!
כי עולם המטאליקה הוא כמו מערבולת רעשנית, מפחידה קצת בהתחלה, אבל אם נכנסים אליה נכון, היא יכולה להיות החוויה הכי מגניבה שיש.
אנחנו הולכים לצלול יחד לסיפור המטורף של הלהקה הזו.
מהמוסכים המיוזעים שבהם הכל התחיל, ועד לבמות הענק שבהן הם מופיעים היום.
בלי ז’רגון מסובך מדי (אנחנו מבטיחים!), עם הרבה הומור (כי איך אפשר לשרוד את St. Anger בלי?), ועם הבטחה אחת גדולה: בסוף המדריך הזה, תבינו הרבה יותר טוב מי אלה מטאליקה ולמה הם עדיין רלוונטים, גם אחרי 40 שנה.
אז תגבירו קצת (אבל לא עד הסוף, השכנים עוד פה), בואו נתחיל.

הפרק הראשון: מאיפה לעזאזל הם צצו? (התחלה צנועה ורעשנית)

כל אגדה חייבת להתחיל איפשהו, נכון?
אז הסיפור שלנו מתחיל אי שם בקליפורניה של תחילת שנות ה-80.
שני חבר’ה צעירים, עם חלום אחד גדול: לעשות רעש. המון רעש.
אחד מהם, ג’יימס הטפילד, היה (ועדיין) מפלצת ריפים וזמר עם קול מחוספס שגורם לקירות להחליף צבע.
השני, לארס אולריך, היה (ועדיין) מתופף עם הרבה, אבל הרבה, אטיטיוד, וחיבה מוזרה לאלבומים נדירים.
הם נפגשו דרך מודעת “דרושים נגנים” בעיתון מקומי.
תארו לעצמכם את זה: גורל המטאל העולמי נקבע על ידי מודעת טקסט קטנה בעיתון. זה קצת פחות סקסי מהאגדות שסיפרו לכם.

המפגש האגדי שהתחיל הכל (או כמעט הכל)

לארס, נער דני שגדל על מוזיקת הבי מטאל הבריטית (NWOBHM, תקראו על זה אם בא לכם להיות חנונים ממש), חיפש מישהו לנגן איתו. ג’יימס חיפש להקה.
הם התחברו, ומהר מאוד הבינו שהם רוצים לעשות משהו שונה.
משהו מהיר יותר, כבד יותר, ואגרסיבי יותר ממה ששלט אז בלוס אנג’לס (עיר שבה שלטו אז בעיקר להקות גלאם רוק עם שיער גדול יותר מהעתיד הכלכלי שלהן).
הם רצו ת’ראש מטאל.

מה זה ת’ראש מטאל? תחשבו על הבי מטאל של פעם (בלאק סאבאת’, לד זפלין, וכו’), קחו את זה, ותכפילו את המהירות פי 50, תוסיפו טקסטים על סוף העולם ואפלה, ושימו הכל במייבש כביסה על מצב טורבו. בערך.

ההרכב התחיל להשתנות. היה שם בחור בשם דייב מאסטיין לזמן קצר (בחור מוכשר, קצת קשה לעבודה, בהמשך הקים להקה ששמעתם עליה, מגאדת’ – משפחה מורחבת עם דרמות, כמו כל משפחה טובה).
אבל החיבור האמיתי קרה כשהם החליטו, מסיבות לוגיסטיות ומוזיקליות, לעבור לסן פרנסיסקו.

ברוכים הבאים לסן פרנסיסקו: איפה שהבאס התחיל לעשות קסמים (ואז נעלם)

בסן פרנסיסקו, סצנת המטאל הייתה שונה. פחות גלאם, יותר גראנג’ ורעש.
ושם, הם פגשו את קליף ברטון.
קליף היה בסיסט. אבל לא סתם בסיסט.
קליף היה בסיסט שחשב שהבאס הוא גיטרה סולו.
הוא ניגן עם דיסטורשן מטורף, השתמש בווה-פדאל (פדאל שמגביר או מנמיך תדרים ויוצר צליל “וואו-וואו”), וכתב קטעי סולו לבאס שגרמו לגיטריסטים להרגיש קצת מיותרים.
הם שמעו אותו מנגן בלהקה הקודמת שלו, ראו את הכישרון המטורף הזה, והבינו: “זה הבנאדם שלנו”.
קליף הסכים להצטרף בתנאי שהם יעברו לסן פרנסיסקו. וכך היה.

עם הצטרפותו של קליף וקירק האמט (גיטריסט סולו מוכשר, עם חיבה קבועה לאותו וואה-פדאל שקליף השתמש בו), ההרכב הקלאסי של מטאליקה בתקופת הת’ראש היה מוכן.
הם התחילו לכתוב שירים. שירים ארוכים, מהירים, מורכבים.
ואז הגיע האלבום הראשון.

Killer Instinct: Kill ‘Em All והצעקות הראשונות

האלבום Kill ‘Em All (1983) היה… ובכן, בדיוק כמו השם שלו.
הוא הגיע כדי “להרוג את כולם” (או לפחות את כל מי שלא הבין את המוזיקה שלהם).
הוא היה בוטה, מהיר כמו סופת הוריקן, ומלא באנרגיה גולמית.
שירי כמו “Seek & Destroy” ו-“The Four Horsemen” הפכו מיד לקלאסיקות ת’ראש.

זה לא היה אלבום שהתנגן ברדיו (אולי בתחנות פיראטיות בלבד).
הסאונד היה גולמי, ההפקה לא מלוטשת, אבל האינטנסיביות הייתה שם.
זו הייתה הצהרת כוונות: “אנחנו כאן, אנחנו עושים רעש, ואנחנו לא מתנצלים”.
זו הייתה רק ההתחלה. העולם עוד לא ידע מה הולך לקרות לו.

הפרק השני: שלטון הת’ראש הבלתי מעורער (ושכולם פחדו ממנו)

אחרי ההלם הראשוני של Kill ‘Em All, מטאליקה לא עצרו לרגע.
הם התחילו לכתוב את האלבום הבא, והביאו איתם קצת יותר מורכבות מוזיקלית, קצת יותר ניסויים, ועדיין המון, המון רעש.

Ride the Lightning: כשהברק מכה פעמיים (עם קצת אקוסטיקה מפתיעה)

Ride the Lightning (1984) היה קפיצת מדרגה משמעותית.
הוא היה עדיין ת’ראש טהור, אבל הראה שהם לא רק יודעים לנגן מהר.
שירים כמו “For Whom the Bell Tolls” הראו יכולת כתיבה אפית יותר.
“Creeping Death” הפך להמנון הופעות.

אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה “Fade to Black”.
בלדה. אקוסטית בחלקה. להקת ת’ראש עושה בלדה?
המעריצים הקשוחים ביותר היו בשוק.
“הם הפכו לרכים?” שאלו בהיסטריה.
מטאליקה פשוט חייכו (כנראה) והמשיכו הלאה. הם הוכיחו שהם יכולים לעשות גם שירים שקטים (יחסית), ועדיין לשמור על האינטנסיביות.
זה היה סימן ראשון לכך שהם לא מתכוונים להישאר תקועים בז’אנר אחד בלבד.

Master of Puppets: פסגת האולימפוס (לפני שמישהו נפל ממנו)

ואז הגיע Master of Puppets (1986).
תשאלו כמעט כל חובב מטאל מהו אחד האלבומים החשובים ביותר בכל הזמנים, ויש סיכוי גבוה מאוד שהשם הזה יעלה.
האלבום הזה היה פסגת היצירה שלהם בתקופת הת’ראש.

• שירים ארוכים ומורכבים (“Master of Puppets”, “Disposable Heroes”).
• סאונד כבד ומלוטש יותר.
• ביצועים וירטואוזיים של כל חבר בלהקה (קליף ברטון בהחלט קיבל כאן במה).
• טקסטים עמוקים ואפלים (על התמכרות, מלחמה, מניפולציה).

לשמוע את Master of Puppets בפעם הראשונה זה כמו לקבל אגרוף בבטן המוזיקלית, אבל כזה שאתה איכשהו נהנה ממנו.
זה אלבום שצריך לעכל, שחושף שכבות חדשות בכל האזנה.
הוא העלה את מטאליקה למעמד של להקת מטאל מובילה עולמית.
הם לא היו עוד רק “להקת ת’ראש”, הם היו “מטאליקה”.

The Tragedy of Cliff Burton: כשהחיים היכו חזק יותר מהריפים

בשיא ההצלחה, בזמן סיבוב הופעות באירופה ב-1986, הכה האסון.
אוטובוס הלהקה היה מעורב בתאונה מחרידה בשוודיה.
קליף ברטון, הבסיסט הגאון והייחודי, נהרג בתאונה. הוא היה רק בן 24.
המוות שלו היה הלם עצום ללהקה ולעולם המטאל כולו.
קשה לדמיין איך מטאליקה היו נשמעים איתו בהמשך. הוא היה כוח יצירתי ומנוע מוזיקלי משמעותי.

הלהקה הייתה שבורה, אבל החליטה להמשיך.
הם היו חייבים למצוא בסיסט חדש. מישהו שיכול להיכנס לנעליים (והצלילים) הענקיים של קליף.
אחרי אודישנים רבים, הם בחרו בג’ייסון ניוסטד.
ג’ייסון היה בסיסט מוכשר מאוד, סופר נלהב ומלא אנרגיה.
אבל הוא הצטרף ללהקה בשיא האבל והצער, וזה לא היה קל. בכלל לא.

…And Justice For All: איפה הבאס? (חידה לבלשים מתחילים)

האלבום הראשון עם ג’ייסון, …And Justice For All (1988), היה… ובכן, אלבום מורכב.
הוא היה עדיין ת’ראש טהור, אולי אפילו יותר טכני ומורכב מהקודמים.
שירים כמו “One” (שהיה שיר המטאליקה הראשון שזכה לקליפ טלוויזיה והכניס אותם למיינסטרים) ו-“Blackened” הם קלאסיקות.

אבל יש פיל עצום (ושקט באופן מחשיד) בחדר: סאונד הבאס של ג’ייסון.
ההפקה של האלבום הזה היא נושא לדיון אינסופי בקרב מעריצים.
פשוט מאוד: קו הבאס של ג’ייסון קבור עמוק עמוק במיקס. כל כך עמוק, שלפעמים נדמה שהוא לא שם בכלל.

יש תיאוריות רבות למה זה קרה: אולי סאונד הבאס של ג’ייסון לא התאים ללהקה אחרי קליף? אולי ג’יימס ולארס היו קשוחים מדי איתו? אולי זו הייתה סתם טעות בהפקה?
לא משנה הסיבה, האלבום נשמע ענק, אבל הבאס שלו שקט כמו ספרייה בשעת לילה מאוחרת.

(בדיחה פנימית למעריצים: מצא את הבאס של ג’ייסון באלבום “Justice” – פרס למנצח!)

האלבום הזה היה הצלחה מסחרית אדירה, למרות סאונד הבאס המוזר.
הוא הוכיח שמטאליקה עדיין יכולים ליצור מוזיקה כבדה ומורכבת, גם אחרי הטרגדיה.
אבל הם היו עייפים. עייפים מלנגן מהר, עייפים מהשירים הארוכים, וקצת עייפים מלהיות רק “להקת ת’ראש”.
השינוי הגדול היה מעבר לפינה. וזה הולך להיות רועש (אבל אחרת).

הפרק השלישי: הבום הגדול והשינוי שהרעיד את העולם (וגם את חלק מהמעריצים)

אחרי העשור הקשוח של שנות ה-80, שבו מטאליקה הפכו מלהקה מחתרתית למובילת ז’אנר, הם היו זקוקים למשהו אחר.
משהו שישבור את השגרה. משהו שיאפשר להם להגיע לקהל רחב יותר.
והמשהו הזה הגיע בצורת אלבום פשוט שנקרא על שם הלהקה עצמה.

The Black Album: השיר שלנו ביחד (או שלהם לבד?)

Metallica, הידוע בכינויו “האלבום השחור” (1991), שינה את הכל.
אם האלבומים הקודמים היו סופת הוריקן מוזיקלית, האלבום השחור היה… ספינת ענק יציבה.
השירים היו קצרים יותר. הריפים פחות מורכבים (אבל עדיין סופר קאצ’יים וכבדים). הקצב איטי יותר. וההפקה? לוטשה לרמה שקשה היה לדמיין אותה אצלם קודם לכן.

הם גייסו את המפיק בוב רוק (שעבד עם להקות כמו Motley Crue, וזה לבד היה סימן שדברים משתנים).
בוב רוק דחף אותם לפשט את המבנים, להתמקד בפזמונים, ולתת לסאונד להיות גדול ועמוק.
התוצאה הייתה אוסף שירים שנשמע פשוט <בון> טוב.
“Enter Sandman”, “Sad but True”, “The Unforgiven”, ו-“Nothing Else Matters” הפכו ללהיטי ענק בכל העולם.

וההצלחה? היסטרית.
האלבום השחור נמכר (ועדיין נמכר) בעשרות מיליוני עותקים. הוא הפך את מטאליקה ללהקת הארד רוק/מטאל גדולה מהחיים.
הם עברו לנגן באצטדיונים, השירים שלהם התנגנו בכל תחנת רדיו (כולל אלו שלא השמיעו מטאל לעולם לפני כן), והלוגו שלהם הופיע על כל חולצה אפשרית.

אבל, כמו תמיד, הייתה דרמה.
מעריצי הת’ראש ה”ותיקים” (אלו שאהבו את הלהקה כשהם ניגנו מהר וכשהבאס היה שקט מדי) הרגישו נבגדים.
“הם מכרו את עצמם!”, “זה לא מטאליקה!”, זעקו באימה (לפני שהם קנו את האלבום בעצמם, כמובן).
זה דיון שעדיין נמשך היום. האם האלבום השחור היה התפתחות טבעית? או מכירה מוחלטת?
תכלס, זה היה שניהם. הם התפתחו, וגם הפכו להרבה יותר מסחריים. וזה בסדר.

Load/Reload והשיער הקצר: כשהלהקה החליטה להיות להקת הארד רוק (כמעט)

אחרי ההצלחה המטורפת של האלבום השחור, מטאליקה הרגישו חופשיים להתנסות עוד יותר.
הם הוציאו את Load (1996) ואחריו את Reload (1997).
האלבומים האלה המשיכו בקו שהתחיל באלבום השחור, אבל הלכו עוד רחוק.
הם שילבו אלמנטים של בלוז, קאנטרי, והארד רוק קלאסי.
השירים היו אפילו פחות “מטאליים” במובן הת’ראש הקלאסי.

והשינוי הכי ויזואלי ופחות מוזיקלי?
הם הסתפרו.
כן, הלהקה עם השיער הארוך שהת’ראש היה חלק מהדי.אן.איי שלה, פתאום נראתה… נורמלית?
למעריצים רבים, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
שינוי המוזיקה עוד איכשהו נסבל, אבל להסתפר?

(קריצה: עד היום יש מעריצים שמתאוששים מהטראומה של התספורות האלה).

Load ו-Reload היו אלבומים מוצלחים מסחרית, אבל גם עוררו הרבה מחלוקת.
הם הראו שמטאליקה לא מפחדים לעשות מה שבא להם, גם אם זה מרגיז חלק מהקהל.

Garage Inc. ו-S&M: קצת כיסויים, קצת כינורות, ובעיקר כיף (או סקרנות)

בין אלבומי האולפן המקוריים, מטאליקה גם אהבו להוציא פרויקטים מיוחדים.
Garage Inc. (1998) היה אלבום כפול של גרסאות כיסוי (קאברים).
הם תמיד עשו קאברים (ה-EP הראשון שלהם היה כולו קאברים), והאלבום הזה הראה את ההשפעות המוזיקליות שלהם, מלהקות ת’ראש אחרות ועד ללהקות רוק ופאנק קלאסיות.

S&M (1999) היה פרויקט מוזר ומעניין: הופעה חיה עם תזמורת סימפונית מלאה.
St. Louis Symphony Orchestra ניגנה את שירי מטאליקה בעיבודים מיוחדים.
זה נשמע מוזר על הנייר, אבל התוצאה הייתה מרשימה ולפעמים אפילו אפית.
זה הוכיח שמטאליקה יכולים להפתיע ולהתנסות, ושירים כבדים יכולים להישמע נהדר גם עם כינורות במקום דיסטורשן (טוב, גם דיסטורשן היה שם).

הפרק הרביעי: המאה ה-21: עליות, מורדות, ותוף סנר עם אטיטיוד

המאה ה-21 התחילה עבור מטאליקה עם כמה אתגרים.
בסיסט הלהקה, ג’ייסון ניוסטד, עזב בתחילת שנת 2001.
הוא טען שהוא עייף מהאופן שבו הלהקה עובדת ומהיחס אליו (שוב, הנעליים של קליף היו קשות למילוי, כנראה).

ובערך באותו זמן, הלהקה התחילה לעבוד על אלבום חדש, אבל הדברים היו קשים.
הדינמיקה הפנימית לא הייתה במיטבה, והמתחים בין החברים צפו על פני השטח.
כל זה תועד בסרט דוקומנטרי מרתק (ולפעמים כואב לצפייה) בשם Some Kind of Monster (2004), שהראה את הלהקה הולכת לטיפול קבוצתי כדי לנסות להציל את עצמה.

St. Anger: הפלסטיק נשמע טוב הלילה (לא באמת)

התוצאה של התקופה הסוערת הזו הייתה האלבום St. Anger (2003).
וואו. איפה להתחיל?
האלבום הזה נחשב בעיני רבים (מאוד רבים) לאלבום החלש ביותר של מטאליקה.

• השירים ארוכים וחוזרים על עצמם.
• הפקה גולמית ולא מלוטשת בכוונה.
• אין סולואי גיטרה בכלל! (קירק האמט פשוט לא ניגן סולואים באלבום הזה, החלטה תמוהה).
• ולארי הסטאר של האלבום… תוף הסנר.

תוף הסנר באלבום St. Anger נשמע כאילו לארס אולריך מכה בפח אשפה מפלסטיק במקום בתופף אמיתי.
הצליל הזה הפך מיד לבדיחה עולמית.

(אנחנו עדיין צוחקים על זה, וגם מטאליקה בעצמם כבר עשו עם זה שלום וצוחקים על זה בהופעות).

למרות שהטקסטים היו אישיים וחשופים (תוצאה של הטיפול), והייתה שם אנרגיה כעוסה ואותנטית, האלבום פשוט לא עבד עבור רוב המעריצים והמבקרים.
זה היה רגע מביך בקריירה שלהם, שהוכיח שגם להקות ענק יכולות לטעות בגדול.
אבל גם אלבום כזה הוא חלק מהמסע שלהם, והוא מראה שהם לא פחדו (אולי קצת יותר מדי) להתנסות.

Death Magnetic: חזרה לשורשים? (או לפחות לגיטריסטים עם פדאל ואה)

אחרי הסטירה המצלצלת (כמו תוף הסנר ההוא) של St. Anger, מטאליקה הבינו שהם צריכים לחשב מסלול מחדש.
הם גייסו את המפיק האגדי ריק רובין (שעבד עם כמעט כל אחד משיש ועד Slayer), והתחילו לעבוד על Death Magnetic (2008).
הפעם, המטרה הייתה ברורה: לחזור לצליל של תקופת הת’ראש, אבל עם הניסיון והידע של השנים שעברו.

והם הצליחו. במידה רבה.
Death Magnetic החזיר את השירים הארוכים (לפעמים ארוכים מדי), את המבנים המורכבים, ואת הריפים המהירים והכבדים.
והכי חשוב? קירק האמט מצא את הוואה-פדאל שלו מחדש וניגן סולואים! המון סולואים!

האלבום הזה התקבל הרבה יותר טוב מקודמו. הוא הראה שהם עדיין יכולים “לת’רש” כשבא להם.
הייתה בו גם בעיית הפקה מוזרה (דחיסה מוגזמת שגרמה לו להישמע קצת מעוות בווליום גבוה), אבל זה היה צעד ענק בכיוון הנכון.

אה, ואחרי עזיבת ג’ייסון, הם גייסו את רוברט טרוחיו כבסיסט החדש.
רוברט (שניגן לפני כן עם אוזי אוסבורן וסואיסיידל טנדנסיז) הוא בסיסט מדהים, עם אנרגיה בימתית מטורפת (ה-Crab Walk המפורסם שלו!) ופשוט נראה שהוא נהנה להיות בלהקה. הוא הביא איתו וייב חיובי מאוד.

Hardwired…To Self-Destruct והזקנים עדיין רוקדים

האלבום האחרון שלהם עד כה, Hardwired…To Self-Destruct (2016), המשיך את הקו של Death Magnetic, אבל נשמע קצת יותר מלוטש וקאצ’י.
יש בו שירים כבדים ומהירים, שירים עם גרוב, ועדיין הכבדות המטאלית המוכרת.

האלבום הזה הוכיח שמטאליקה, גם אחרי עשרות שנים בדרכים וכל הדרמות שעברו עליהם, עדיין רלוונטים.
הם עדיין כותבים מוזיקה חדשה, הם עדיין מופיעים מול עשרות אלפי אנשים בכל הופעה, והם עדיין מטאליקה.

שאלות שאתם אולי מתביישים לשאול (אבל אנחנו נתבייש בשבילכם)

יש כמה שאלות קבועות שעולות כשמדברים על מטאליקה. בואו נענה עליהן בצורה הכי לא רצינית שאפשר.

האם הם באמת כל כך רועשים בהופעה חיה?

תשובה: כן. מאוד. כל כך רועשים, שכנראה תצטרכו אטמי אוזניים. לא בשביל לאזניים שלכם, אלא בשביל האזניים של הנכדים שלכם בעתיד. זה חלק מהכיף! תרגישו את הבאס בתוך העצמות.

מה הקטע עם נאפסטר? הם באמת תבעו את המעריצים שלהם?

תשובה: אה, הדרמה הגדולה של תחילת המאה! כן, מטאליקה (ולארס אולריך במיוחד) היו בין האמנים הראשונים שיצאו למלחמה נגד אתרי שיתוף קבצים כמו נאפסטר. הם טענו שזה פוגע באמנים. חלק מהמעריצים הרגישו נבגדים שפתאום הלהקה שהם כל כך אהבו “מתבעת” אותם (או את הפלטפורמה שבה הם משיגים את המוזיקה). זה היה כאוס תקשורתי ענק, ושינה את עולם המוזיקה. האם הם תבעו מעריצים ספציפיים? כנראה לא את כל מי שהוריד שיר, אבל כן את החברה עצמה ונוצרה אווירה מאד לא נעימה. זה היה שיעור יקר (תרתי משמע) על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי.

מי היה הבסיסט הכי טוב? קליף, ג’ייסון או רוברט?

תשובה: שאלה טעונה! קליף היה גאון יצירתי ופורץ דרך. ג’ייסון היה בסיסט סולידי ורוק אדיר שהביא המון אנרגיה להופעות (גם אם לא תמיד שמעו אותו באלבום). רוברט הוא פשוט מפלצת טכנית ופרפורמר מדהים, שפשוט כיף לראות אותו על הבמה והוא נראה הכי שמח מכולם להיות שם. כל אחד הביא משהו אחר. אין תשובה נכונה, רק עניין של טעם (ושל כמה חזק התופף סנר מסתיר את הבאס).

עם איזה אלבום כדאי להתחיל אם אני חדש לגמרי?

תשובה: האמת? ה-Black Album. הוא הכי נגיש, יש בו את כל הלהיטים הגדולים. אם אהבתם את זה ואתם רוצים משהו כבד יותר, לכו על Master of Puppets או Ride the Lightning. אם בא לכם ממש להתנסות, אולי תשמעו שירים בודדים מכל אלבום. רק אל תתחילו עם St. Anger, אלא אם אתם רוצים שריטה קשה כבר מההתחלה.

האם נכון שלאארס אולריך לא יודע לתופף טוב?

תשובה: טוב, זו עוד שאלה שגורמת לויכוחים סוערים. האמת היא שלאארס הוא מתופף *ייחודי*. הוא לא בהכרח הכי “מהיר” או הכי “מדויק” בעולם המטאל. אבל יש לו סגנון משלו, הוא ממלא את המקצב בצורה מאוד אגרסיבית, ויש לו תפקיד עצום בכתיבת השירים ובבניית המבנים שלהם. הוא גם מנוע האנרגיה והשיווק של הלהקה. אז אולי הוא לא וירטואוז כמו מתופפים אחרים, אבל הוא המתופף של מטאליקה, וזה מספיק בשבילם (ובשביל מיליוני מעריצים). והוא גם מצחיק בראיונות, שזה פלוס רציני.

הפרק החמישי: מטאליקה לנצח? (או לפחות עד שייגמרו להם שירי הפאסט)

אז עברנו מסע ארוך ורועש.
מהחדרים המיוזעים בקליפורניה ועד לבמות הגדולות בעולם.
הם איבדו חבר יקר, שינו סגנון, התמודדו עם ביקורת, ועשו כמה טעויות בדרך (היי, סנר!).
אבל הם עדיין כאן.

למה הם עדיין פה? (חוץ מלהתלונן על דברים)

מטאליקה שרדו כי הם יותר מלהקה. הם מוסד.
הם יצרו קלאסיקות על זמניות שהשפיעו על דורות של מוזיקאים.
הם מופע חי מטורף (באמת, אם יש לכם הזדמנות, לכו לראות אותם. עם אטמים).
והם הצליחו לבנות קהל מעריצים נאמן שממשיך לתמוך בהם בכל צעד, גם כשהם עושים דברים מוזרים.
הם לא מפחדים להיות עצמם (גם אם ה”עצמם” הזה משתנה עם הזמן), וזה כנראה המפתח לאריכות ימים כזו.

איך להתחיל לצלול לעולם של מטאליקה בלי לטבוע (מהרעש או מהאלבומים הרבים)

הנה כמה טיפים ידידותיים למשתמש המתחיל (וגם למתקדם שרוצה זווית חדשה):

• אל תפחדו מהרעש: בהתחלה זה יכול להישמע כמו בלגן אחד גדול. תנו לזה זמן. תתחילו עם ווליום סביר ותעלו לאט לאט.
• תתחילו עם הלהיטים: אין שום בושה להתחיל עם “Enter Sandman”, “Nothing Else Matters”, “One”, “Master of Puppets”. הם להיטים כי הם טובים.
• חקרו לפי תקופות: אם אהבתם את הכבדות, לכו לתקופת הת’ראש המוקדמת (אלבומים 2, 3). אם אהבתם את הגרוב, לכו לאלבום השחור. אם אתם אוהבים כאב תוף סנר, יש לכם את St. Anger.
• צפו בהופעות חיות: מטאליקה היא להקת הופעות. תראו קטעים ביוטיוב. תבינו את האנרגיה.
• אל תתקעו רק על אלבום אחד: המסע שלהם הוא מעניין בדיוק בגלל השינויים. תקשיבו לאלבומים שונים, גם לאלו שזכו לפחות אהבה. לפעמים תגלו בהם יהלומים נסתרים (או לפחות בדיחות פנימיות).
• קראו את הטקסטים: הטקסטים של ג’יימס הטפילד לרוב עמוקים, אפלים, ואישיים. זה מוסיף עוד רובד להבנה.
• היו פתוחים: למוזיקה, לשינויים, לבדיחות על תוף הסנר. ככה נהנים יותר.

וזהו, פחות או יותר.
עברנו את המסע המטורף של מטאליקה.
מהת’ראש המחתרתי, דרך ההצלחה המטורפת, הטרגדיות, השינויים, והחזרה (חלקית) לשורשים.

הם הוכיחו שאפשר לעשות הכל: לנגן מהר בטירוף, ליצור בלדות מרגשות, לשתף פעולה עם תזמורת, למכור עשרות מיליונים, ואפילו לשרוד סרט דוקומנטרי על הטיפול הפסיכולוגי שלך.
וכן, גם לעשות טעויות קרינג’יות בדרך.

מטאליקה היא תופעה.
ואתם? עכשיו אתם קצת פחות אבודים במערבולת הרעש הזו.
יש לכם מושג מאיפה להתחיל, מה לצפות, ועל מה לצחוק (תוף סנר, זוכרים?).

אז לכו, תגבירו את הווליום (אבל באחריות), ותתחילו לצלול.
עולם המטאליקה מחכה לכם.
בהצלחה, ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם כמעריצים מושבעים (אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון).