אוקיי, בואו נדבר רגע ברצינות. או לפחות, ננסה. אתם כאן, נכון? כנראה כי אתם או מנגנים בס, או חושבים לנגן בס, או פשוט נתקלתם בקישור הזה והוא נראה לכם מספיק מוזר כדי להקליק עליו. ובכן, ברוכים הבאים למסע המטורלל בעולם הבס.
הכלי הזה שמשקלו עלול להיות קרוב לזה של ילד קטן, והתפקיד שלו בלהקה הוא בערך כמו זה של הקרדיט בסוף סרט – אף אחד לא באמת שם לב אליו עד שהוא חסר.
אבל אנחנו יודעים את האמת. הבס הוא העוגן. הוא הלב הפועם. הוא מה שגורם לאנשים לרקוד (גם אם הם חושבים שזה בגלל הסולן הקיפוד שעל הבמה).
ועכשיו, אנחנו צוללים לעומק. לא סתם צלילה, צלילה עם שנורקל למים רדודים, אל אחד הנושאים הכי “קטנים” ובכל זאת הכי “גדולים” בעולם הבס: המפרט.
כן כן, פיסת הפלסטיק, הניילון, או התקווה הקטנה הזו שאיתה אתם פוגשים את המיתרים.
היא נראית תמימה. היא קטנה. קל לאבד אותה (כנראה יש יקום מקביל שכל כולו מפרטים אבודים).
אבל היא, חבר’ה יקרים, יכולה לשנות לכם את הסאונד לחלוטין. היא יכולה לקחת אתכם מ”טוב נו, שמישהו ינגן משהו” ל”וואו, הבס הזה נשמע מדהים!”
במדריך הזה, נעבור על סוגי המפרטים לבס. נעובי. על החומר. על הצורה.
ונגלה איך הפיסה הזעירה הזו משפיעה על הנגינה שלכם. ועל הסאונד שלכם. ועל מצב הרוח של השכנים שלכם.
תבטיחו לי רק דבר אחד: בסוף המדריך הזה, כשתסתכלו על מפרט, כבר לא תראו רק חתיכת פלסטיק. תראו כלי קטן עוצמתי. אולי אפילו תתחילו לדבר איתו.
מוכנים? בואו נצא לדרך. ואל תדאגו, יהיה מצחיק. כנראה.
פרק א’: האם בכלל מותר להשתמש במפרט בבס? הוויכוח העתיק מכל עתיק
לפני שנתחיל לפרק לגורמים את המפרט עצמו, בואו ננשום עמוק ונתמודד עם הפיל בחדר. או ליתר דיוק, האצבעות בחדר.
יש אסכולה מסוימת בעולם הבס שטוענת בתוקף: “בסיסטים אמיתיים מנגנים עם האצבעות! מפרט זה לעצלנים! או לגיטריסטים שהתבלבלו!”
ובכן, בואו נגיד את זה בעדינות… בולשיט.
אוקיי, אולי לא *בדיוק* בולשיט. נגינה באצבעות היא טכניקה מדהימה. היא נותנת לכם שליטה פנטסטית על הדינמיקה (עוצמת הצליל), על הסאונד (יותר עגול, חם, פחות התקפי) ועל היכולת “לתפוס” את המיתר ולמשוך אותו לריפים מטורפים.
אבל, וזה אבל גדול כמו סולן עם אגו מנופח, נגינה עם מפרט היא פשוט… משהו אחר. זה לא “טוב יותר” או “רע יותר”. זה פשוט שונה.
מפרט נותן לכם התקפה. הוא נותן לכם בהירות. הוא נותן לכם סאונד פאנצ’י וברייט (בהיר) שפשוט אי אפשר להשיג באותה קלות עם האצבעות.
תחשבו על זה כמו ללכת עם נעלי ספורט לעומת ללכת עם מגפי עבודה. שניהם מאפשרים הליכה, אבל התחושה, הקצב, ואפילו המשטח המתאים שונים לחלוטין.
הרבה מהבסיסטים האגדיים ביותר בעולם משתמשים וכיכבו עם מפרט. פול מקרטני? מפרט. כריס סקוויר (Yes)? מפרט. ג’ון אנטוויסטל (The Who)? לרוב עם מפרט.
אז בואו נשים את הדעות הקדומות בצד. מפרט בבס הוא כלי לגיטימי, חשוב, ועם פוטנציאל אדיר לשנות לכם את הסאונד. הוא לא אויב האצבעות, הוא פשוט חבר אחר בנבחרת הלאומית של יצירת הרעש הנעים הזה שאנחנו קוראים לו מוזיקה.
אז לשאלה האם מותר להשתמש במפרט? התשובה היא: לא רק שמותר, לפעמים זה אפילו הכרחי. עכשיו בואו נראה איזה מפרט כדאי לכם לבחור מהשקית המבלבלת הזו בחנות כלי הנגינה.
פרק ב’: המלחמה העצומה – עובי המפרט והשפעתו על הסאונד והיד
אם יש דבר אחד שאתם חייבים להבין על מפרטים, זה שעובי הוא לא רק מספר על האריזה. הוא פילוסופיה שלמה.
זה כמו ההבדל בין לשתות אספרסו קצר וחזק, לבין לאטה חלש ומתוק. שניהם קפה, אבל החוויה שונה לחלוטין.
עובי המפרט נמדד במילימטרים (או לפעמים באינצ’ים, אבל מי סופר?). ככל שהמספר גבוה יותר, המפרט עבה יותר. פשוט, נכון? כמעט.
2.1: המפרט הדקיק (פחות מ-0.6 מ”מ) – הנשנוש של עולם המפרטים
תחשבו על מפרט דקיק כמו על שבב תפוצ’יפס. הוא קל, הוא גמיש, והוא עלול להישבר אם תסתכלו עליו עקום.
מפרטים כאלה פחות נפוצים בקרב בסיסטים רציניים, בעיקר כי לבס יש מיתרים עבים וכבדים יותר מגיטרה. מפרט דק פשוט לא יכול “לדחוף” אותם מספיק.
אבל היי, לכל כלל יש יוצא מן הכלל! אם אתם מנגנים בס אקוסטי, או עושים קאברים לשירי עם שצריך שם סאונד “ברייטי” וקצת מטאלי, מפרט דק יכול לעבוד.
הוא מייצר סאונד מאוד בהיר ועם הרבה “צליל מיתר”. הוא מרגיש גמיש מאוד ביד. כמו לנגן עם סרגל גמיש. או עם עלה.
יתרונות: סאונד בהיר וקריספי, יכול לעזור למי שנוטה לנגן חזק מדי (הוא פשוט יתכופף).
חסרונות: קשה להשיג איתו פאנץ’ אמיתי, הסאונד יכול להיות דק ו”מטאלי” מדי, עלול להישחק מהר, ומרגיש לפעמים כאילו אתם מנגנים עם פיסת נייר עבה.
למי זה מתאים? למי שחייב סאונד ספציפי מאוד, או למי שמנגן על בסים עם מיתרים דקים יחסית (כן, יש גם כאלה).
אני אישית? אני מעדיף לא לנסות לנגן עם מפרט דק על בס רגיל. זה מרגיש כמו לנסות לגרוף עלים עם מסרק שיער.
2.2: המפרט הבינוני (0.6 מ”מ – 0.8 מ”מ) – אזור הנוחות
זה המפרט “גולדילוקס”. לא דק מדי, לא עבה מדי. הוא בדיוק באמצע. מתאים להמון סיטואציות. נגיד, כמו ג’ינס קלאסי – תמיד באופנה, תמיד עובד.
מפרטים בטווח הזה נותנים שילוב טוב של בהירות ופאנץ’. הם עדיין קצת גמישים, מה שיכול לעזור לנגנים מתחילים לשלוט בדינמיקה מבלי לשבור מיתרים או אצבעות.
הם מרגישים סביר ביד, לא מתנדנדים כמו שבב תפוצ’יפס, אבל גם לא מרגישים כמו אבן.
הם יכולים להתאים למגוון רחב של סגנונות, מרוק קלאסי ועד פופ. הם סוג של ברירת מחדל טובה.
יתרונות: רב גוניות, שילוב טוב של סאונד, מרגיש נוח להרבה אנשים, סלחני יחסית לטעויות טכניקה.
חסרונות: עלול לא לתת מספיק פאנץ’ לסגנונות כבדים מאוד, עלול לא להיות מספיק מדויק לנגינה מהירה ומורכבת.
למי זה מתאים? בסיסטים מתחילים שמתנסים עם מפרט, או בסיסטים שמנגנים בהרכב עם סגנונות שונים ורוצים מפרט אחד לכל מטרה.
זה בערך כמו לבחור את הסנדוויץ’ הכי פשוט בקפיטריה. אף פעם לא תתחרטו, אבל גם בטח לא תצרחו מהתרגשות.
2.3: המפרט העבה (מעל 0.8 מ”מ) – המפלצת הקטנה
עכשיו הגענו לטווח שרוב הבסיסטים שמשתמשים במפרט נוטים לחיות בו. מפרטים עבים יכולים להגיע ל-1 מ”מ, 1.14 מ”מ, 1.5 מ”מ ואפילו עבים יותר (יש לי אחד של 2 מ”מ איפשהו, הוא מרגיש כמו אריח). (כן, אני יודע, אני מטורף.)
מפרטים עבים כמעט ואין להם גמישות. הם קשיחים. זה כמו לנגן עם לבנה קטנה. והם נותנים סאונד… ובכן, עבה.
פאנצ’. הגדרה. דיוק. התקפה. אלה המילים שמתארות נגינה עם מפרט עבה.
הם דוחפים את המיתר בכוח, וזה מתבטא בסאונד גדול, מוגדר, עם פחות “מצמוץ” של המפרט על המיתר. זה כמו לנגן עם פטיש במקום עם מקל תופים דק.
זה הכלי המועדף על בסיסטים ברוק, מטאל, פאנק (Funk, לא Punk בהכרח, למרות שגם שם), וכל מקום שבו הבס צריך לחתוך במיקס (השילוב של כל הכלים).
יתרונות: פאנץ’ מטורף, סאונד מוגדר ובהיר (אבל לא “מטאלי” כמו בדק), שליטה מצוינת בדינמיקה (כלומר, אין גמישות ש”בולעת” חלק מהעוצמה), מעולה לנגינה מהירה ומדויקת.
חסרונות: פחות סלחני לטעויות (כל טעות נשמעת), דורש שליטה טובה כדי לא לנגן חזק מדי כל הזמן, יכול להיות פחות נוח למי שמורגל לגמישות.
למי זה מתאים? לבסיסטים שמנגנים מוזיקה אגרסיבית או טכנית, או מי שפשוט רוצה סאונד בס שמצליח לבלוט.
בטווח הזה יש גם הבדלים עדינים יותר. 1 מ”מ לעומת 1.5 מ”מ זה כמו ההבדל בין רוטב פיצה שבישלת שעה לשעתיים. שניהם טובים, אבל לאחד יש קצת יותר “בשר”.
טיפ קטן: אם אתם מתחילים עם מפרטים עבים, אל תקפצו ישר ל-2 מ”מ. התחילו ב-0.8 או 1 מ”מ ותראו איך זה מרגיש. אחרת, היד שלכם תתחיל לבקש עורך דין אחרי חמש דקות.
שאלות ותשובות מהירות על עובי:
ש: אני גיטריסט שמתחיל לנגן בס. האם אני יכול להשתמש במפרטים מהגיטרה שלי?
ת: טכנית כן, אבל כנראה שהם יהיו דקים מדי (רוב מפרטי הגיטרה נעים בטווח 0.46-0.73 מ”מ). הסאונד יהיה דק וצפצפני. עדיף להשקיע בכמה מפרטי בס עבים יותר ולהתנסות.
ש: האם עובי המפרט משפיע על קצב הנגינה?
ת: בהחלט. מפרט דק נוטה להיות איטי יותר לנגינת טרמולו מהירה בגלל הגמישות שלו. מפרט עבה מאפשר נגינה מהירה ומדויקת יותר כי הוא “קופץ” מהמיתר בצורה נקייה יותר, אבל דורש יותר שליטה ביד.
ש: האם כל החברות מודדות עובי אותו דבר?
ת: לרוב כן, אבל יש לפעמים הבדלים מיקרוסקופיים. יותר חשוב מהמספר המדויק זה איך המפרט מרגיש ונשמע *לכם*.
ש: אם אני רוצה סאונד בס שמן ומלא, האם מפרט עבה הוא הדרך?
ת: מפרט עבה נותן פאנצ’ ומוגדרות, לאו דווקא “שומן” במובן של סאסטיין (אורך הצליל) או עיגול (כמו באצבעות). זה יותר על ההתקפה הראשונית. בשביל “שומן” תצטרכו לשחק עם הגדרות המגבר, האצבעות (אם אתם משלבים), ואולי אפילו אפקטים.
ש: קניתי מפרט עבה והיד שלי מתעייפת מהר. מה עושים?
ת: אולי התחלתם מעובי גדול מדי. נסו משהו קצת יותר דק. וחשוב לא פחות: בדקו שאתם לא מחזיקים את המפרט באחיזת מוות. היד צריכה להיות רפויה!
פרק ג’: חומרים, חומרים, חומרים! ממה עשויה פיסת הקסם הזו?
אוקיי, הבנו שעובי זה חשוב. אבל ממה עשוי המפרט הזה בכלל? פלסטיק, נכון? כן. אבל יש פלסטיק ויש פלסטיק. וכל סוג של פלסטיק (ולא רק פלסטיק) ייתן תחושה וסאונד שונים לחלוטין.
זה כמו ההבדל בין כוס תה מחרסינה, זכוכית או פלסטיק חד פעמי. הנוזל אותו נוזל, אבל החוויה…
3.1: צלולואיד (Celluloid) – הסבא של המפרטים
זה החומר “הקלאסי”. הרבה מפרטים פעם היו עשויים מצב ים אמיתי (כן, אסור היום, וטוב שכך!). כשהפסיקו להשתמש בצבים, פיתחו את הצלולואיד כתחליף.
הוא מגיע לרוב בצבעים שנראים כמו צב ים או צדפות (Pearl/Tortoise shell pattern). הוא נראה יפה. הוא קצת נשרט בקלות יחסית.
סאונד? נוטה להיות חם, עגול, ועם קצת “קלאק” עדין. יש לו הרגשה מסוימת ביד. קצת “דביק” בהתחלה עד שהוא מתחמם.
יתרונות: סאונד קלאסי וחם, מראה מסורתי (אם זה חשוב לכם), מרגיש נוח ביד אחרי שמנגנים איתו קצת.
חסרונות: נשחק יחסית מהר, עלול להיות קצת פחות מדויק מחומרים קשיחים יותר, עלול להיות דליק (פעם היו סיפורים על מפרטי צלולואיד שהתלקחו בגלל חום, לא בטוח שזה נכון היום אבל הסיפור טוב מדי כדי לוותר עליו).
3.2: ניילון (Nylon) – החבר הגמיש
ניילון הוא חומר פופולרי מאוד, בעיקר למפרטים דקים ובינוניים. הוא מאוד גמיש ועמיד. אלה לרוב המפרטים שתמצאו באריזות זולות וצבעוניות.
הסאונד שלו יכול להיות קצת יותר “פתוח” או “קליקי” מחומרים אחרים, תלוי בעובי. הוא לרוב פחות “חם” מצלולואיד.
הוא טוב למי שרוצה מפרט גמיש. הוא גם לרוב בעל אחיזה טובה יותר כי הוא פחות חלק מחומרים אחרים.
יתרונות: עמיד, גמיש מאוד (במיוחד בעוביים דקים), אחיזה טובה, לרוב זול.
חסרונות: הסאונד פחות מוגדר או “יקר” מחומרים אחרים (תלוי את מי שואלים), הגמישות לא תמיד רצויה בבס.
3.3: דלרין / אצטל (Delrin / Acetal) – הסוס השחור
זה השם הכימי של מה שדנלופ קוראת Ultex או Tortex (אבל בעצם זה פוליאוקסימתילן). זה אחד החומרים הכי פופולריים למפרטים, במיוחד בעוביים בינוניים עד עבים.
הוא עמיד, הוא קשיח, והוא נותן סאונד מאוזן – לא חם מדי, לא קר מדי. עם התקפה טובה ומוגדרות טובה. יש לו תחושה יבשה ומאט (Matt) ביד, שהרבה אוהבים כי הוא לא מחליק.
הוא פחות “נשחק” או מקבל שריטות מצלולואיד, ולכן שומר על הצורה והסאונד לאורך זמן.
יתרונות: עמיד מאוד, סאונד מאוזן ומוגדר, אחיזה טובה, שומר על הצורה.
חסרונות: פחות וריאציות בסאונד מחומרים אחרים (הוא די עקבי), עלול להרגיש קצת “צפוף” ביד בהתחלה.
רוב המפרטים העבים והפופולריים עשויים מהמשפחה הזו. זה כמו לקנות טויוטה קורולה. זה פשוט עובד, וטוב.
3.4: אולטם (Ultem / PEI) – השקוף והצלול
חומר נוסף מבית דנלופ (הם קוראים לזה Ultex). זה חומר שקוף או חצי שקוף, חזק מאוד וקשיח.
הסאונד שלו נוטה להיות מאוד בהיר, צלול ועם הרבה נוכחות. הוא ממש “מוציא” את ההתקפה של המיתר.
מרגיש חלק מאוד ביד, מה שיכול להיות יתרון או חיסרון תלוי בהעדפה אישית ובכמה היד שלכם מזיעה (פחות קומפורטי למי שמזיע).
יתרונות: סאונד בהיר ומפורט, עמיד מאוד, קשיח.
חסרונות: חלקלק למי שידיים מזיעות, הסאונד הבהיר לא מתאים לכל סגנון.
3.5: חומרים אקזוטיים (עץ, מתכת, אבן, לבד ועוד הפתעות)
כן, אנשים מנגנים עם הכל. יש מפרטי עץ (סאונד חם ועגול אבל נשחקים מהר), מפרטי מתכת (סאונד מתכתי וברייטי להחריד, עלולים להרוס את המיתרים!), מפרטי אבן (כבדים, סאונד ייחודי), ואפילו מפרטי לבד (שמים על יוקללה בדרך כלל, לבס זה יהיה כמו לנגן עם כפפה).
אלה לרוב מפרטים נישתיים, לקבלת סאונד ספציפי מאוד או פשוט כדי להיות “מיוחדים”.
לרוב הבסיסטים, ההמלצה היא להישאר עם החומרים הפופולריים יותר (צלולואיד, ניילון, דלרין, אולטם) בגלל שהם מתוכננים לעמוד בעומס, לתת סאונד מאוזן יותר, והכי חשוב – לא להרוס לכם את הכלי או את המיתרים מהר מדי.
שאלות ותשובות מהירות על חומרים:
ש: האם חומר המפרט משפיע על הסאונד יותר מהעובי?
ת: שניהם חשובים מאוד ומשפיעים זה על זה. עובי קובע בעיקר את הפאנצ’ והתגובה, והחומר קובע את “הצבע” והבהירות של הסאונד. אי אפשר להפריד ביניהם לחלוטין.
ש: איזה חומר הכי עמיד?
ת: לרוב, דלרין ואולטם הם הכי עמידים בפני שחיקה יומיומית. מפרטי מתכת לא נשחקים בעצמם, אבל הם שוחקים את המיתרים!
ש: יש מפרטים שונים בצבעים שונים מאותו חומר ואותו עובי. האם זה משפיע על הסאונד?
ת: לא. הצבע הוא רק פיגמנט שנוסף לחומר. אין לו שום השפעה אקוסטית (למעט אם אתם מאמינים באסטרולוגיית מפרטים, ואז אולי מפרט אדום ייתן לכם יותר אנרגיה ביד).
ש: אני שומע “קליק” חזק כשאני מנגן עם מפרט. האם זה קשור לחומר?
ת: זה יכול להיות קשור גם לחומר (חומרים קשיחים ובהירים כמו אולטם יכולים להיות יותר “קליקיים”) וגם לטכניקה (זווית הפגיעה במיתר, כמה חזק אתם מנגנים). בפרק על טכניקה נדבר על זה.
ש: איזה חומר הכי מומלץ למתחילים?
ת: לרוב, דלרין (Tortex) בעובי בינוני-עבה (0.8-1 מ”מ) הוא נקודת התחלה מצוינת. הוא מאוזן, עמיד, ונוח לאחיזה.
פרק ד’: צורה זה הכל? האנטומיה המסתורית של המפרט
אחרי שבחרתם עובי וחומר, יש עוד פרט קטן וחשוב: הצורה. גם כאן, השטן נמצא בפרטים הקטנים (או במקרה הזה, בקצוות הקטנים).
הצורה של המפרט משפיעה על איך הוא מרגיש ביד, איך הוא פוגש את המיתר, ואיך הוא “יוצא” ממנו.
4.1: הטיפה הקלאסית (Standard/Teardrop) – המלך הבלתי מעורער
זה המפרט שכולם מכירים. בצורת טיפה (או ביצה מוארכת). יש לו צד רחב לאחיזה וצד מחודד לפריטה.
רוב האנשים מוצאים אותו הכי נוח לאחיזה. הקצה המחודד נותן הגדרה טובה לפריטה.
יתרונות: נוח לאחיזה, רב גוני, הקצה המחודד נותן הגדרה.
חסרונות: אין.
כן, פשוט אין. הוא כל כך פופולרי כי הוא פשוט עובד טוב לרוב האנשים ולרוב המטרות. זה כמו הגלגל, פשוט גאוני בפשטותו.
4.2: הטיפה הקטנה והמחודדת (Jazz III) – הנינג’ה של המפרטים
המפרטים האלה קטנים יותר מהסטנדרט ועם קצה הרבה יותר מחודד. הם נקראים “ג’אז” כי גיטריסטים של ג’אז (שצריכים דיוק מטורף) אוהבים אותם, אבל בסיסטים רבים (במיוחד ברוק ובמטאל) גילו שהם מדהימים גם לבס.
הקצה המחודד נותן דיוק אדיר. הוא “חודר” דרך המיתרים בקלות, מה שמאפשר נגינה מהירה ומדויקת מאוד. אבל בגלל שהם קטנים, הם מרגישים שונה ביד, ודורשים קצת הסתגלות.
יתרונות: דיוק מקסימלי, מצוין לנגינה מהירה וטכנית, פאנצ’י.
חסרונות: קטן מדי לחלק מהאנשים (מרגיש כאילו הוא נאבד ביד), דורש דיוק באחיזה, הקצה המחודד יכול להישחק מהר יותר בחומרים מסוימים.
אם אתם מנגנים מטאל טכני או פרוג-רוק מטורף, שווה לכם לנסות אותם. אם אתם מתקשים ללחוץ על כפתורים קטנים בטלפון, אולי תתקשו גם איתם.
4.3: המשולש (Triangular/Equilateral) – השלושה במחיר אחד
אלה מפרטים בצורת משולש שווה צלעות. לרוב הם גדולים יותר מהסטנדרט. היתרון המרכזי שלהם? יש להם שלושה קצוות זהים שבהם אפשר לפרוט! זה כמו לקבל שלושה מפרטים באחד!
הקצוות שלהם לרוב פחות מחודדים מהקצה של מפרט סטנדרטי. זה נותן סאונד קצת יותר “מעוגל” או “חלק” בפגיעה במיתר.
בסיסטים מסוימים אוהבים את הגודל הגדול יותר ואת התחושה היציבה ביד. אחרים מוצאים את הקצוות פחות מדויקים.
יתרונות: שלושה קצוות לנגינה (מעולה אם אתם שוחקים קצוות מהר או פשוט מאבדים אותם), גדול וקל לאחיזה, סאונד פריטה חלק יותר.
חסרונות: הקצוות פחות מחודדים (פחות דיוק למי שצריך), גדול מדי לחלק מהאנשים.
זה המפרט שמתאים למי שרוצה יעילות, או למי שידיים גדולות וקשה לו להחזיק מפרט קטן.
4.4: זוויות וקצוות (Bevels & Tips) – הליטוש הסופי
מעבר לצורה הכללית, גם לאיך שהקצה של המפרט “גמור” יש השפעה. יש מפרטים עם קצוות ממש חדים, ויש כאלה עם קצוות מעוגלים או משופעים (beveled).
קצה חד נותן סאונד יותר “בהיר” וקריספי. הוא מתנגד למיתר יותר רגעית. קצה מעוגל או משופע גורם למפרט “להחליק” מהמיתר בצורה חלקה יותר, מה שיכול לתת סאונד עגול יותר או פחות קליקי, וגם לשפר את מהירות הנגינה כי המפרט לא “נתקע”.
זה עניין של העדפה אישית וניואנס. זה בערך כמו ההבדל בין לנגן עם קצה הציפורן ללנגן עם כל כרית האצבע. שניהם עובדים, אבל התחושה והסאונד שונים.
פרק ה’: למצוא את נפש התאומה שלכם (המפרט, לא הסולן)
אז איך אורזים את כל המידע הזה יחד? עובי, חומר, צורה… זה נשמע כמו שיעור בגיאומטריה של פולימרים.
החדשות הטובות: אין מפרט אחד “נכון” לכולם. החדשות הרעות: אין מפרט אחד “נכון” לכולם.
זה עניין אישי. זה תלוי בסגנון המוזיקה שאתם מנגנים, בבס הספציפי שלכם (מיתרים דקים/עבים? אקטיבי/פאסיבי?), בטכניקה שלכם, ובעיקר… במה שמרגיש לכם טוב ונשמע לכם טוב.
הנה המפתח: התנסות.
לכו לחנות כלי נגינה וקנו חמישה או עשרה מפרטים שונים. בכל מיני עוביים (0.8 מ”מ, 1 מ”מ, 1.14 מ”מ, 1.5 מ”מ), מחומרים שונים (Tortex, Ultex, Celluloid) ובצורות שונות (סטנדרט, ג’אז III, משולש).
קחו אותם הביתה. שבו עם הבס שלכם. ופשוט… נגנו.
נגנו ריפים שונים. סולמות. פריטות מהירות. פריטות איטיות. פריטות חזקות. פריטות חלשות.
הקשיבו לסאונד. איך ההתקפה? איך הסאסטיין? האם הסאונד בהיר מדי? עגול מדי? קליקי מדי?
תרגישו את המפרט ביד. האם הוא נוח? האם הוא מחליק? האם הוא מרגיש גדול מדי או קטן מדי?
אחרי שעה כזו (או יותר), אתם תתחילו להרגיש העדפה. אולי תגלו שאתם אוהבים מפרטים עבים כי הם נותנים לכם פאנץ’, אבל דווקא חומר מסוים מרגיש לכם יותר טוב. אולי תגלו שמפרטים קטנים ומחודדים משחררים אתכם לנגן מהר יותר.
אל תתפלאו אם ההעדפה שלכם תשתנה עם הזמן. ככל שתתקדמו בנגינה, הטכניקה שלכם תשתפר, והאוזן שלכם תתפתח. מפרט שהרגשתם איתו נוח בתור מתחילים, עלול להרגיש לכם פתאום מגביל כשתהפכו לבסיסטים מנוסים יותר.
זה מסע. והוא מהנה (או לפחות, פחות מעיק ממה שחשבתם). תהנו מהחיפוש. זה חלק מהכיף.
שאלות ותשובות מהירות על בחירת מפרט:
ש: אני מתחיל לנגן בס. עם איזה מפרט כדאי לי להתחיל?
ת: התחילו עם מפרט דלרין (Tortex) בעובי 0.8 מ”מ או 1 מ”מ. זה שילוב מאוזן וסלחני יחסית שיתן לכם תחושה טובה של נגינה עם מפרט.
ש: האם אני חייב להשתמש רק בסוג אחד של מפרט?
ת: ממש לא! בסיסטים רבים מחליפים מפרטים בהתאם לשיר, לסגנון, ואפילו למצב הרוח. שמרו כמה סוגים בנרתיק ותהיו גמישים.
ש: איך אני שומר על המפרטים שלי כדי שהם לא ילכו לאיבוד?
ת: או שתקנו מחזיק מפרטים שמתחבר לבס, או שפשוט תאבדו אותם ותאשימו את היקום המקביל שאוסף אותם. אין פתרון קסם.
ש: האם יקר לקנות הרבה מפרטים שונים?
ת: מפרטים הם אחד החלקים הזולים ביותר בארסנל של מוזיקאי. כמה עשרות שקלים יקנו לכם מבחר נאה להתנסות איתו.
ש: האם המפרט משפיע על הסאונד במגבר, או רק כשאני מנגן “יבש”?
ת: הוא משפיע בעיקר על איך המיתר “מתחיל” לרטוט. ההתקפה הזו נקלטת על ידי הפיקאפים ועוברת דרך המגבר. ההבדלים יהיו מורגשים מאוד גם במגבר, ולרוב אף יותר מאשר בנגינה יבשה.
פרק ו’: טכניקת נגינה עם מפרט – איך לא לפגוע לעצמכם באוזניים (ואולי גם במיתרים)
יש לכם את המפרט הנכון? מעולה! עכשיו בואו נדבר על איך להשתמש בו בלי לגרום נזק קבוע לשמיעה שלכם או של הסובבים אתכם.
נגינה עם מפרט זה לא רק להכות במיתרים. זה דורש טכניקה. ובאופן מפתיע, לא תמיד הטכניקה הכי אינטואיטיבית היא הכי טובה.
6.1: האחיזה: לא חזק מדי, לא חלש מדי, בדיוק כמו שצריך (בטח)
הטעות הכי נפוצה של מתחילים (וגם של מנוסים לפעמים) היא להחזיק את המפרט באחיזת מוות. כאילו הוא עומד לברוח לכם מהיד בכל רגע (למרות שהוא לרוב עושה את זה גם אם אתם מחזיקים חזק מדי).
אחיזה חזקה מדי גורמת לכמה דברים רעים: היד מתעייפת מהר. השרירים נתפסים. הסאונד הופך להיות קשה ולא גמיש. אתם מאבדים שליטה עדינה על הדינמיקה.
האחיזה הנכונה היא רפויה. תחשבו על זה כמו לחיצת יד. לא לוחצים חזק מדי, אבל מספיק כדי שהיד לא תברח.
לרוב, מחזיקים את המפרט בין האגודל לצד של האצבע המורה (אני יודע, נשמע כמו הוראות בנייה של איקאה). המפרט צריך לצאת החוצה מספיק כדי לפגוש את המיתר, אבל לא יותר מדי. ככל שיותר מפרט יוצא, הסאונד יותר בהיר ומטאלי. ככל שפחות יוצא, הסאונד יותר עגול (כי יותר מהאצבעות שלכם פוגשות את המיתר).
התנסו! שחררו את היד! נגנו כמה שירים עם אחיזה רפויה ותראו איך זה מרגיש (ומה שזה עושה לסאונד).
6.2: זווית הפגיעה: האם אתם מלטפים את המיתר או מנסים להרוג אותו?
האם אתם פוגעים במיתר עם המפרט בזווית ישרה (90 מעלות)? או קצת בזווית?
לרוב, פגיעה בזווית קלה (קצת להטות את המפרט ביחס למיתר, במקום שהוא יהיה מקביל לסריגים) נותנת סאונד חלק יותר ופחות “קליקי”. המפרט מחליק מהמיתר בקלות רבה יותר.
זה גם יכול לעזור לשמור על המיתרים והמפרט, כי החיכוך פחות ישיר.
נגינה בזווית ישרה לגמרי תיתן סאונד מאוד בהיר ומודגש, עם הרבה “קלאק” של המפרט. לפעמים זה רצוי, לפעמים פחות.
נסו לנגן אותו ריף פעם אחת בזווית ישרה, ופעם אחת עם הטיה קלה. תשמעו את ההבדל. זה כמו ההבדל בין לקפוץ לבריכה עם הרגליים קודם (קצת כואב) ללקפוץ עם הראש קודם (לא מומלץ ללא אימון, אבל חלק יותר במים).
6.3: פריטה למטה, פריטה למעלה, או שניהם?
בבס, בניגוד לגיטרה בהרבה מקרים, נגינת “דאונסטרוקס” (פריטה רק למטה) היא נפוצה מאוד. היא נותנת סאונד גדול, כבד, ועם הרבה פאנצ’. זה ה”בום” הזה שאתם שומעים בהרבה שירי רוק כבדים.
אבל אם אתם צריכים לנגן מהר, תצטרכו להשתמש בפריטה מתחלפת (Alternate Picking) – פעם למטה, פעם למעלה. זה דורש קואורדינציה, אבל מאפשר מהירות גבוהה בהרבה.
איך מפתחים פריטה מתחלפת טובה? תרגול, תרגול, תרגול. עם מטרונום. לאט. בהתחלה זה ירגיש מוזר ומסורבל. הסאונד של הפריטה למטה והפריטה למעלה יכול להיות שונה בהתחלה (למטה לרוב חזק יותר). המטרה היא לגרום להם להישמע זהה ככל האפשר.
זה כמו ללמוד לרוץ. בהתחלה אתם מועדים. אחר כך זה הופך טבעי. בסוף אתם רצים מרתון (אולי). אל תתייאשו.
6.4: השתקת מיתרים (Muting) – אומנות השקט
זה אולי הדבר הכי חשוב בנגינת בס בכלל, ועם מפרט בפרט. כשאנחנו מנגנים מיתר אחד, אנחנו לא רוצים שהמיתרים האחרים ירטטו ויזמזמו (אלא אם כן זו הכוונה האמנותית שלכם, ואז שיהיה).
כשאתם מנגנים עם מפרט, היד שפורטת (יד ימין לרוב הימנים) עסוקה. היד השנייה (יד שמאל לרוב הימנים, זו שלוחצת על הסריגים) חייבת להיות גם אחראית על השתקה.
איך? האצבעות שלא לוחצות על הסריג יכולות לגעת קלות במיתרים שמעליהן (כלומר, לכיוון המיתרים העבים יותר) כדי להשתיק אותם.
בנוסף, עם יד ימין, כף היד או הצד של האגודל יכולים לגעת קלות במיתרים *שמתחת* למיתר שאתם מנגנים (כלומר, לכיוון המיתרים הדקים יותר) ממש ליד הגשר (Bridge) כדי להשתיק אותם. זו טכניקת Palm Muting, שנותנת גם סאונד “שמן” ועמום יותר, קלאסי להרבה סגנונות (פאנק, מטאל).
השתקה עם מפרט דורשת תרגול כפול. זו לא רק היד שלוחצת, זו גם היד שפורטת שצריכה לדעת איפה לגעת ומתי. תרגלו לאט. שימו לב איזה מיתרים מצלצלים כשאתם לא רוצים. מצאו את הדרכים שלכם להשתיק אותם. זו מיומנות סופר חשובה.
שאלות ותשובות מהירות על טכניקה:
ש: כשאני מנגן מהר עם פריטה מתחלפת, הסאונד של הפריטה למעלה הרבה יותר חלש.
ת: טבעי לגמרי בהתחלה. תרגלו לאט מאוד מול מראה או הקלטה. נסו לשים לב לתנועה של היד ולזווית המפרט בפגיעה למעלה ולמטה. נסו להשוות את העוצמה על ידי מכה חזקה יותר *למעלה* אם צריך, עד שהשרירים “ילמדו” להשוות את התנועה והעוצמה.
ש: האם כדאי ללמוד לנגן גם עם אצבעות וגם עם מפרט?
ת: אם אתם יכולים, אז כן! זה יפתח לכם עולם שלם של סאונדים וטכניקות. יש אפילו טכניקות היברידיות שמשלבות מפרט ואצבעות יחד.
ש: היד שלי נתפסת כשאני מנגן עם מפרט הרבה זמן. מה הסיבה?
ת: כנראה שאתם מחזיקים את המפרט חזק מדי. שחררו את היד! קחו הפסקות. בדקו את זווית פרק כף היד – היא צריכה להיות ישרה ככל האפשר כדי למנוע עומס.
ש: איך אני משיג את הסאונד העמום הזה, כמו בשירי רוק של שנות ה-70?
ת: רוב הסיכויים שמדובר בשילוב של טכניקת Palm Muting (השתקה עם כף היד ליד הגשר) ומיתרים ישנים ועגולים (Flatwound Strings) שמטבעם פחות בהירים ועם פחות סאסטיין. גם בחירת המפרט (אולי עבה ועגול קצוות) תשפיע.
ש: האם צריך לנגן עם אותו כוח בכל המיתרים?
ת: לא בהכרח. מיתרים עבים יותר דורשים לרוב מכה קצת יותר חזקה כדי להישמע באותה עוצמה כמו המיתרים הדקים יותר. זו עוד מיומנות עדינה של שליטה בדינמיקה.
פרק ז’: החיים אחרי בחירת המפרט – טיפים להמשך המסע המוזיקלי
אז קראתם עד כאן. אני גאה בכם. זה אומר שאתם או מאוד נחושים ללמוד, או שפשוט לא מצאתם משהו יותר מעניין לעשות. כך או כך, ניצחתם את עצלנות הרשת!
עכשיו שיש לכם קצת יותר מושג על העולם המורכב של המפרטים לבס (כן, זה עולם בפני עצמו, אל תצחקו), מה הלאה?
7.1: אל תפסיקו להתנסות!
כמו שאמרנו, ההעדפות שלכם יכולות להשתנות. אל תיתקעו עם מפרט אחד לנצח. קנו מדי פעם כמה סוגים חדשים שנתקלתם בהם. תמיד יש משהו חדש לגלות. אולי תמצאו איזה מפרט אקזוטי מחומר מוזר שישנה לכם את החיים (או לפחות ישמע מגניב לשיר אחד).
7.2: הקשיבו לבסיסטים שאתם אוהבים
נסו לזהות (אם אפשר, בסרטוני הופעות או לימוד) באיזה מפרטים משתמשים הבסיסטים שאתם מעריצים. זה יכול לתת לכם רעיונות ולהכווין אתכם לנסות סוגים דומים. לפעמים זה ברור (מקרטני עם ההופנר והמפרט), לפעמים צריך קצת לחפור בראיונות.
7.3: לא לפחד לעשות טעויות (ולצחוק עליהן)
תשמעו את עצמכם מנגנים ותתאמנו על הנקודות החלשות. האם יש “קלאק” לא רצוי? האם הנגינה לא מספיק חלקה? האם היד מתעייפת? זיהוי הבעיות זה חצי מהפתרון. החצי השני זה לתרגל. וכן, טעויות קורות. לפעמים זה ישמע כמו מישהו שפוגש קיר עם הבס. זה בסדר. זה חלק מהלמידה. העיקר שתצחקו על זה ותמשיכו הלאה.
7.4: תחזיקו תמיד מפרט רזרבי
או עשרה. או מאה. כי הם הולכים לאיבוד. זו עובדה מוגמרת. זה לא קשור לכם, זה פיזיקה קוונטית או משהו כזה. יש חורים שחורים בכיסים ובתיקים שבולעים מפרטים. פשוט תשלמו את המס ליקום המפרטים האבודים ותהיו מוכנים עם מלאי.
7.5: והכי חשוב: תהנו מהנגינה!
בסופו של דבר, המפרט הוא רק כלי עזר. המטרה היא ליהנות מהמוזיקה, ליהנות מהנגינה, ולהביע את עצמכם. אל תתנו לחיפוש אחר המפרט המושלם להפוך למכשול. הוא אמור להיות כיף. זה כמו לבחור עפרון לצייר איתו. בסוף, הציור הוא מה שחשוב, לא העפרון עצמו. אבל עפרון טוב בהחלט יכול לעזור!
סיכום: המסע רק התחיל (והוא מלווה ברעש נעים)
אז הנה הגענו לסוף המסע המפרטי המטורלל הזה. התחלנו עם השאלה הקיומית האם מותר לנגן עם מפרט בכלל, עברנו דרך עוביים שנעים בין שבב תפוצ’יפס ללבנה, חקרנו חומרים שונים כמו בלשים משועממים, התעמקנו בצורות שיכולות לבלבל יותר מראי קטעים בפסיכומטרי, ובסוף דיברנו על הטכניקה החשובה.
זכרו: המפרט לבס הוא לא סתם פיסת פלסטיק. הוא שער לסאונדים חדשים, לטכניקות שונות, ולדרך אחרת לגמרי לגשת לבס.
הוא יכול להפוך אתכם מבסיסט שקוף במיקס לבסיסט עם פאנצ’ ששובר קירות (תיאורטית, לא לנסות בבית).
המסע שלכם בעולם הבס הוא אינסופי. תמיד יהיה משהו חדש ללמוד, לשפר, ולגלות. בחירת המפרט (או המפרטים!) הנכונים היא רק עוד צעד קטן ומעניין בדרך.
עכשיו לכו תתאמנו! קחו את הידע החדש הזה, כמה מפרטים שונים, ושבו עם הבס שלכם. תתנסו, תשחקו, תשמעו, ותרגישו.
ואל תשכחו לצחוק על כל טעות קטנה שתקרה בדרך. המוזיקה אמורה להיות מהנה.
בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם! ואם יום אחד תהיו מפורסמים בזכות נגינת הבס המדהימה שלכם (עם מפרט, כמובן), אל תשכחו להזמין אותי להופעה. אני אשמח להביא את האטמי אוזניים שלי ולהתגאות שידעתי אתכם עוד כשהייתם מבולבלים לגבי עובי המפרט.
יאללה, רוק אנד רול (או פאנק, או ג’אז, או מה שבא לכם)!