אתם כאן. זה כבר הישג. כנראה שמעתם על האלבום הזה. “סיפורי פוגי”. של כוורת. כן, זה שהוציא מיליון להיטים שהפכו לפסקול של מדינה. אולי גם שמעתם שמועה שזה אלבום חשוב. אולי אפילו מאוד חשוב. ואתם אומרים לעצמכם, רגע, מה כבר יכול להיות כל כך מיוחד באלבום עם שיר על מגפיים? ובכן, חברים יקרים. תתכוננו. כי אנחנו עומדים לצלול. עמוק. לתוך עולם של צלילים. מילים. וקצת בלאגן מחושב. ואני מבטיח לכם. זה הולך להיות פחות כואב מביקור אצל רופא שיניים. ואולי אפילו קצת מצחיק. אולי הרבה. תלוי כמה קל לצחוק עלי. בואו נצא למסע. מסע אל ליבו הפועם (במקצב קצת מטורלל) של “סיפורי פוגי”. וכן, בסוף תבינו למה האלבום הזה הוא לא סתם אוסף שירים. אלא סיפור אמיתי. עם גיבורים. עלילה. וסאונד שאין שני לו. אז תתיישבו נוח. קחו נשימה עמוקה. ואם אתם מחזיקים כלי נגינה, אולי כדאי להניח אותו בצד. בשלב הזה לפחות. שלא תעשו שטויות.
המסע מתחיל: איך נולד מיתוס (ולמה הוא לובש מגפיים)?
כל סיפור טוב מתחיל איפשהו. הסיפור של “סיפורי פוגי” מתחיל בלהקת קצב. שהפכה ללהקת נוער. שהפכה ללהקת נח”ל. ואז… טוב, זה קצת יותר מסובך מזה. אבל תחשבו על זה ככה: קבוצה של חבר’ה צעירים. מוכשרים. קצת מוזרים (בקטע טוב, כן?). נפגשים. מתחילים לעשות מוזיקה. ואז מישהו אומר: “רגע, מה אם נוסיף לזה גם הצגה?”. וככה, מפגישה לפגישה, מחזרות בחדר קטן שריח של זיעה ומאמץ תמידי באוויר, הם מתחילים לבנות משהו. משהו גדול. משהו שונה. הם לא ידעו אז. אף אחד לא ידע. שהם עומדים ליצור אלבום שיגדיר דור. וישבור כללים. ויגרום לאנשים לרצות לרקוד. ולצחוק. ולשאול “מה לעזאזל שמעתי עכשיו?”.
התפוח לא נפל רחוק מהלהקה (וגם לא מהמטבח)
אתם יודעים, להקות מצליחות בדרך כלל מגיעות מאיזשהו מקום. מקום עם היסטוריה. עם השפעות. במקרה של כוורת, ההיסטוריה שלהם הייתה הלהקות הצבאיות. וזה חשוב. מאוד חשוב. כי שם הם למדו לא רק לנגן ולשיר. אלא גם להופיע. ליצור חיבור עם הקהל. ולשלב מוזיקה עם בידור. סקאצ’ים. משחק. זה היה הבסיס. זה היה ה-DNA שלהם. הם לא היו רק מוזיקאים. הם היו בדרנים. מספרי סיפורים. עם גיטרות. וזה ההבדל. ההבדל שעשה את כל ההבדל. ותכלס, מי לא אוהב שילוב של מוזיקה טובה ובדיחות קרש? אף אחד! טוב, אולי ההורים שלכם. אבל הם לא קהל היעד. עזבו.
שאלה בוערת: רגע, אז לפני “סיפורי פוגי” לא היו להקות ששילבו מוזיקה ותיאטרון?
תשובה (בצחוק): היו, היו! אבל לא עם כזו רמה של שטותניקיות גאונית. כוורת לקחו את זה כמה צעדים קדימה. או הצידה. או אחורה. לא משנה לאן, העיקר שהם הלכו מהר.
הצליל הייחודי: האם כוורת באמת המציאו את ה”צליל הישראלי” או סתם עשו רעש?
אז בואו נדבר על המוזיקה עצמה. הסאונד. מה הופך את “סיפורי פוגי” לצליל שהוא? ובכן, קודם כל, זה עמוס. עמוס בטוב. ובכלי נגינה. ובסולואים. ובקולות רקע. תחשבו על זה כמו על שוק איכרים ביום שישי בבוקר. יש הכל מהכל. והכל קורה בו זמנית. אבל איכשהו, בצורה פלאית, זה עובד. זה לא כאוס. זה… כאוס מאורגן היטב. עם ויז’ן. קצת מטושטש אומנם, אבל קיים.
הפרוגרסיב רוק פגש את שירי הילדים: מה קורה כשהם נפגשים בבר?
ההשפעות של כוורת היו מגוונות בטירוף. מצד אחד, הם גדלו על רוק של שנות השישים והשבעים. פינק פלויד, ג’נסיס, יס – כל הענקים הפרוגרסיבים האלה. שירים ארוכים, מורכבים, עם חילופי מקצבים ותזמור עשיר. מצד שני, הם היו ישראלים. עם כל מה שזה אומר. משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, דרך להקות קצב מקומיות, ועד שירי ילדים. כן, כן, אל תופתעו. יש משהו תמים ושובב באלבום הזה. משהו שמזכיר את שירי חג הפסח כשהם פוגשים ריפים של גיטרה חשמלית. והשילוב הזה? הוא זה שהוליד את הסאונד הכוורתי. סאונד שהוא מצד אחד מורכב ומלוטש. ומצד שני, קליל, נגיש ומלא הומור. כאילו הרכבת הרים פגשה פוני קטן. והם החליטו לצאת לדייט.
- הגיטרות: שתי גיטרות מובילות (של דני סנדרסון וגידי גוב, כן כן, גידי ידע גם לנגן). עם סולואים ארוכים. ומלודיים. ומצחיקים. לפעמים מרגיש שהגיטרות מנהלות שיחה ביניהן. או ויכוח קולני.
- הקלידים: יצחק קלפטר (זכרונו לברכה, ואיזה זכר!). פסנתר. אורגן. סינתיסייזר. הכל בפנים. מוסיף טקסטורות. צלילים. אווירה. לפעמים זה נשמע מלכותי. לפעמים מופרע לגמרי.
- הבס והתופים: אולי הכי חשוב. הבסיס. הקצב. החלק שמחזיק את כל הבלאגן הזה יחד. ריפים מורכבים. מקצבים משתנים. כאילו המתופף מנסה לרדוף אחרי המטרונום בעיניים עצומות. ומצליח. איכשהו.
- הקולות: אולי החלק הכי אייקוני. כל החברים שרים. ביחד. בהרמוניה. ובדיס-הרמוניה מכוונת. הקולות מוסיפים עוד שכבה של עומק. ושל הומור. וגורמים לכם להרגיש שאתם חלק ממקהלה של חברים מטורללים.
3 טיפים להבנת הצליל הכוורתי בלי לקבל כאב ראש:
- תקשיבו לפרטים הקטנים: יש כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית בשירים. תתחילו בקשב לחלק אחד. רק לגיטרה. או רק לבס. או רק לקולות הרקע המצחיקים. ואז תשלבו הכל. זה כמו לנסות להרכיב פאזל של 1000 חלקים בעיניים עצומות. אבל בקטע טוב.
- אל תפחדו מה”מוזר”: יש רגעים באלבום שנשמעים… מוזר. שינויי קצב פתאומיים. צלילים לא צפויים. זה בסדר. זה חלק מהקסם. תזרמו עם זה. תחשבו שזה כמו סרט קומדיה שמישהו החליט להוסיף לו קטעים של בלט קלאסי. למה? כי ככה.
- תנסו לדמיין את זה על במה: הרבה מהמוזיקה הזו נכתבה מתוך מחשבה על ההופעה החיה. על התנועה. על האינטראקציה. נסו לדמיין את החברים האלה על הבמה כשהם מנגנים את השיר. זה פתאום מקבל עוד ממד של חיים. ושל צחוק.
שאלה בוערת יותר: האם היה סאונדמנים מסכנים בזמן ההקלטה שניסו להבין מה קורה?
תשובה (עם קריצה): כנראה. כנראה שהם גם היו זקוקים לטיפול פסיכולוגי אחרי זה. לדחוס כל כך הרבה רעיונות וצלילים לאלבום אחד זה הישג טכני לא פחות ממוזיקלי.
הדמויות והסיפורים: מי זה פוגי ומה הקשר שלו למוזיקה?
אוקיי, בואו נדבר על הפיל (או הפוגי) שבחדר. האלבום נקרא “סיפורי פוגי”. מי זה פוגי? למה יש לו סיפורים? האם הוא גיבור על? מדען מטורף? סתם בחור חמוד? ובכן, התשובה היא… הכל מהכל. או שום דבר מזה. פוגי הוא סוג של דמות מיתולוגית בתוך האלבום. הוא מופיע בשירים, בהקדמות לשירים (שהיו חלק בלתי נפרד מההופעות וגם באלבום המוקלט). הוא סוג של חוט מקשר. סיפור מסגרת. והוא… ובכן, הוא פוגי.
לוסי, ברוך, ומנהל חשבונות: האם מדובר בטייקון, פועל בניין, או פשוט שכנים של פוגי?
האלבום מלא בדמויות. חלקן מופיעות בשיר אחד, חלקן בכמה. ברוך, עם המגפיים האייקוניות שלו. לוסי, שהיא… לוסי. מנהל חשבונות. טיפוסים שונים ומשונים. והסיפורים שלהם? הם לא באמת סיפורים במובן הקלאסי. אין עלילה מתמשכת עם התחלה אמצע וסוף (טוב, אולי יש, אבל היא נורא מוזרה). אלו יותר כמו וינייטות. רגעים מהחיים. קטעים אקראיים. מצחיקים. סוריאליסטים. וזה חלק מהקסם. האלבום לא מנסה לספר לכם סיפור קוהרנטי. הוא זורק עליכם רעיונות. דמויות. בדיחות. ונותן לכם לחבר את הכל ביחד. או לא. זה גם בסדר.
חשבו על זה כעל סדרת מערכונים. שלפעמים קשורה אחד לשנייה. ולפעמים לא. אבל תמיד יש שם ניצוץ של גאונות קומית. של התבוננות הומוריסטית על החיים. על עצמם. ועל העולם. וזה מה שהופך את הדמויות הללו לאייקוניות. הן לא מושלמות. הן אנושיות. ובעיקר, הן מצחיקות. גם אם אתם לא בדיוק מבינים למה זה מצחיק. זה פשוט… מצחיק.
שאלה תמימה: אז מה קרה לפוגי בסוף? הוא מצא את מה שחיפש?
תשובה (מתחמקת בעדינות): שאלה מצוינת! האמת? אף אחד לא באמת יודע. אולי אפילו חברי כוורת לא יודעים. וזה היופי. לפעמים בחיים, כמו באלבום הזה, המסע חשוב יותר מהמטרה. ופוגי? הוא כנראה עדיין שם בחוץ, מספר סיפורים ומחפש את… ובכן, את מה שהוא מחפש.
מנתחים שירים: 5 יצירות מופת שהולכות לפרק לכם את הראש (מרוב צחוק או פליאה)
אי אפשר לדבר על “סיפורי פוגי” בלי לצלול לכמה מהשירים הכי מפורסמים שלו. אלה שהפכו להמנונים. אלה שכולם מכירים. גם אם הם לא יודעים מה קורה בהם בדיוק.
“המגפיים של ברוך”: מי ידע שנעליים יכולות להיות נושא לשיר כזה?
קחו את “המגפיים של ברוך”. לכאורה, שיר על מישהו שקיבל מגפיים חדשות. אבל זה הרבה יותר מזה. זה שיר עם מבנה מורכב. סולואים ארוכים ומבריקים. קולות רקע מדבקים. והומור. המון הומור. מ”קנית מגפיים אדומות” ועד התיאור המפורט של ברוך צועד בהן. זה שיר שמדגים את השילוב של כוורת: מוזיקה ברמה גבוהה עם מילים… ובכן, על מגפיים. רק הם יכלו לעשות את זה. ולגרום לזה להישמע כמו הדבר הכי טבעי בעולם.
“יו יה”: כשהפאתוס פגש את האבסורד במלחמת יום כיפור
“יו יה”. שיר שנכתב על רקע מלחמת יום כיפור. שיר שמשלב תחושת פאתוס (“על הגבול האש בוערת”) עם אבסורד מוחלט (“הטנקים עוברים/אורחים עוברים בטנדו”). זה כמו לנסות לאכול סופגנייה עם חריין. זה מוזר. זה לא אמור לעבוד. אבל איכשהו, זה עובד. השיר הזה לוכד את הלך הרוח של התקופה בצורה ייחודית. הוא גם מרגש וגם מבלבל. הוא גם רציני וגם פרוע לגמרי. וזה הכוח שלו.
“שירות עצמי”: פרוג רוק ישראלי בהתגלמותו (עם קצת עזרה מקב”ה)
אם אתם רוצים להבין מה זה פרוג רוק ישראלי, תקשיבו ל”שירות עצמי”. שיר ארוך. עם הרבה חלקים. שינויי מקצבים. מעברים. סיפור שמתחיל במשהו רגיל לגמרי (קניות בסופר) והופך למסע פילוסופי-מוטרף. זה כמו לנסות לבנות רהיט מאיקאה בלי הוראות. אתם לא בטוחים מה אתם עושים. אבל בסוף יוצא משהו. וזה עובד. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת ליכולת המוזיקלית של כוורת. הם ידעו לקחת רעיון מורכב ולבצע אותו בצורה מבריקה. ועדיין להישאר מצחיקים. זה לא פשוט.
שאלה סקרנית: האם כל השירים באלבום קשורים איכשהו לסיפור של פוגי?
תשובה (מסייגת): לא בדיוק. יש שירים שהם חלק ברור מהסיפור של פוגי או הדמויות שמסביב. ויש שירים שהם יותר… עצמאיים. אבל גם בהם יש את הנימה הכוורתית. את ההומור. את הסאונד. אז גם אם הם לא חלק ישיר מה”עלילה”, הם לגמרי חלק מהעולם של פוגי.
ההופעות: כשהבמה הפכה למגרש משחקים של גאונים מטורללים
אי אפשר לדבר על “סיפורי פוגי” בלי להזכיר את ההופעות. כי האלבום הזה, במידה רבה, נולד על הבמה. המערכונים שהפכו להקדמות לשירים. האינטראקציה בין חברי הלהקה. הכימיה הבלתי ניתנת להסבר. ההופעות של כוורת היו אגדה. לא רק קונצרט. אלא הצגה מוזיקלית. מופע שלם.
הסקאצ’ים: כש”רק מוזיקה” זה פשוט לא מספיק
אחד הדברים שהפכו את כוורת למיוחדים היה השילוב של המוזיקה עם מערכונים. לפני שיר, או באמצע שיר, פתאום היה קטע דיבור. דמויות נכנסו ויצאו. בדיחות נאמרו. זה שבר את הפורמט הרגיל של הופעת רוק. זה הוסיף עוד רובד של בידור. זה גרם לקהל להרגיש שהם צופים במשהו שונה. במשהו מיוחד. הם לא רק שמעו את המוזיקה. הם חוו את הסיפור. את האווירה. ואת ההומור. זה כמו ללכת למסעדה מעולה, ופתאום השף מתחיל לספר לכם בדיחות בין המנות. זה משדרג את החוויה.
הסקאצ’ים הללו גם עזרו לבנות את העולם של פוגי והדמויות. הם נתנו הקשר לשירים. הם חיברו את כל החלקים לכדי שלם (מוזר, אבל שלם). ובעיקר, הם היו מצחיקים בטירוף. גם אם הבדיחות היו לפעמים קצת מטופשות. זה היה חלק מהקסם. כוורת לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. וזה מה שגרם לקהל לאהוב אותם כל כך.
שאלה פרקטית: האם כדאי לראות הופעה מוקלטת של כוורת כדי להבין את האלבום?
תשובה (חד משמעית!): כן! חד וחלק. לראות את כוורת בהופעה זה הדבר הכי קרוב ללהבין את הקסם במלואו. זה כמו לראות את הציור המקורי במקום רק תמונה שלו בספר. זה נותן פרספקטיבה אחרת לגמרי. תחפשו הקלטות של הופעות שלהם. תודו לי אחר כך (או שתתלוננו שנשפך לכם קפה על המקלדת מרוב צחוק, גם זה סימן טוב).
המורשת וההשפעה: למה אנחנו עדיין מדברים על פוגי אחרי כל השנים?
אז עבר כמעט יובל. והאלבום הזה עדיין רלוונטי. עדיין נשמע טוב. ועדיין גורם לאנשים לחייך. למה? מה הסוד? ובכן, אין סוד אחד. זה שילוב של דברים.
“פוגיזם” בסאונד הישראלי: האם הוא קיים או שאנחנו מדמיינים?
כוורת השפיעו על דורות של מוזיקאים. לא רק מוזיקאים שמנגנים בדיוק כמוהם. אלא מוזיקאים שלמדו מהם שזה בסדר להיות שונה. שזה בסדר לשלב סגנונות שונים. שזה בסדר להשתמש בהומור במוזיקה. הם נתנו לגיטימציה למוזיקה ישראלית שהיא גם מורכבת וגם קלילה. גם חכמה וגם מצחיקה. הם הראו שאפשר לעשות הכל. ואם עושים את זה טוב, הקהל יאהב את זה. גם אם הוא לא יבין בדיוק למה.
יש משהו ב”פוגיזם” הזה. בשילוב של המורכבות המוזיקלית עם הטקסטים היומיומיים-אבסורדיים. בדרך שבה הם לקחו את החיים הפשוטים והפכו אותם לאמנות (מוזיקלית וקומית). זה השפיע על אמנים רבים שהגיעו אחריהם. גם אם הם לא מודעים לזה. גם אם הם לא מנגנים פרוג רוק עם מילים על מגפיים. הגישה הזו – להיות יצירתי, לא לפחד להיות שונה, ולא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות – זו מורשת שקשה למדוד. אבל קל להרגיש.
שאלה פילוסופית (כמעט): האם יהיה עוד אלבום כמו “סיפורי פוגי”?
תשובה (מפוכחת משהו): סביר להניח שלא. “סיפורי פוגי” נולד מנסיבות מאוד ספציפיות. קבוצה מסוימת של אנשים. בתקופה מסוימת. עם השפעות מסוימות. לנסות לשחזר את זה יהיה כמו לנסות לשכפל בדיחה. זה פשוט לא יעבוד באותה מידה. אבל ההשראה שהאלבום הזה נותן? היכולת שלו לעודד יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה? זה משהו שנשאר איתנו. וזה לא פחות חשוב.
אז מה עושים עכשיו? חוזרים הביתה או קונים מגפיים?
הגענו כמעט לסוף המסע. מקווה שנהניתם. מקווה שצחקתם. ומקווה שאולי אפילו למדתם משהו חדש על האלבום המופלא הזה. “סיפורי פוגי” הוא לא רק אלבום. הוא חוויה. הוא עולם. עולם שנוצר על ידי חבורה של גאונים מטורללים שהחליטו לעשות מוזיקה אחרת. מצחיקה. מורכבת. ובלתי נשכחת.
אם עדיין לא הקשבתם לו במלואו – זה הזמן. שחררו את עצמכם מציפיות. פשוט תקשיבו. תזרמו. תנסו לתפוס את כל הפרטים הקטנים. את הבדיחות. את הסולואים המטורפים. אם אתם כבר מכירים אותו היטב – תקשיבו לו שוב. תמיד מגלים משהו חדש. תמיד יש עוד בדיחה שלא שמתם לב אליה. עוד צליל שמפתיע.
וזכרו, המוזיקה היא בשביל הכיף. בשביל ההנאה. בשביל הסיפורים. ואם מישהו שואל אתכם מה שמעתם, פשוט תגידו ששמעתם סיפורים. סיפורים על פוגי. וזה יספיק.
ועכשיו, לכו. לכו להקשיב. לכו לחייך. לכו לרקוד (גם אם קצת מוזר). העולם של פוגי מחכה לכם. ואל תשכחו, אם אתם רואים ברוך עם מגפיים אדומות, תגידו לו שאני מסרתי ד”ש. ובקשו ממנו לספר לכם סיפור. רק תהיו מוכנים לכל מה שיכול לצאת לו מהפה. בהצלחה! ואולי נתראה בסיפור הבא.