פדאל ריוורב: הוספת אווירה והד טבעי – המדריך המלא

ברוכים הבאים, חובבי צלילים, רודפי הד עשיר ומפעילי דוושות נלהבים! אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם מרגישים שחסר לכם משהו בחיים. לא, אני לא מדבר על החלפת שמן באוטו או למצוא סוף סוף את הגרב הבודדת שנעלמה אחרי הכביסה. אני מדבר על משהו הרבה יותר חשוב. משהו שיכול להפוך את הצליל שלכם מברווזון מכוער לברבור מפואר (או לפחות לדודן של הברבור).

כן, חברים. אנחנו מדברים על ריוורב. או בעברית צחה: הד. אבל לא סתם הד. הד קוסמי. הד מלכותי. הד שיגרום לכם להישמע כאילו אתם מנגנים בתוך קתדרלה אינסופית, גם אם בפועל אתם מצ’קצ’קים על הגיטרה בחדר הכביסה. ואיך משיגים את הקסם הזה בלי לשכור אולם קונצרטים או ללמוד לנגן בבאר ריק? עם פדאל ריוורב, כמובן! המכשיר הקטן והחלומי הזה.

אז בואו נצלול פנימה. בלי פחד. עם קצת הומור עצמי (מאוד) ועם הבטחה אחת: זה הולך להיות פחות מפחיד מלהבין את הוראות ההפעלה של המיקרוגל החדש שלכם. יאללה, מתחילים!

מה זה בכלל ריוורב, ואיך זה קשור לכמה שירי קריוקי נשמעים טוב יותר בחדר אמבטיה?

בואו נתחיל מהבסיס. מה זה ריוורב? במילים פשוטות, זה מה שקורה כשהצליל שלכם פוגש משטח כלשהו (קיר, תקרה, המקרר הישן ההוא בסלון) וחוזר אליכם. אבל לא פעם אחת כמו אקו (הד בודד, שלום… שלום… שלום…), אלא מיליון פעם, מכל מיני כיוונים, בזמנים שונים, בעוצמות שונות, עד שכל ההחזרים האלה מתערבבים יחד והופכים למעין “זנב” צלילי שמתפוגג לאט לאט. זה נותן תחושה של חלל. גודל. אווירה.

תחשבו על זה ככה: אם תנגנו בגיטרה בשדה פתוח בלי כלום מסביב, הצליל ייסע ישר החוצה וייעלם. אין לו על מה לחזור. זה צליל “יבש”. עכשיו, היכנסו עם הגיטרה לחדר קטן עם קירות חשופים. תנגנו שוב. הצליל יתחיל לקפץ מהקירות והתקרה כמו ילד היפראקטיבי על רד בול. זה צליל עם “ריוורב”. עכשיו היכנסו לאולם קונצרטים גדול או, כן, חדר אמבטיה מרוצף. הצליל יתפוצץ לתוך החלל הענק (יחסית) וייצור הד ארוך ועשיר. בום! זה ריוורב גדול. בגלל זה כולם נשמעים כמו מטאליקה במקלחת, גם אם הם מזייפים בקולי קולות. הריוורב פשוט עושה את הכל יותר מפואר ו… לח.

אז מה פדאל ריוורב עושה? הוא מחקה את התופעה הזו. הוא לוקח את הצליל היבש שלכם (מהגיטרה, הבס, הסינתיסייזר, או מה שתחברו אליו) ומוסיף לו עותקים מעוכבים ומפורסמים של עצמו, בכמויות ובהתפוגגות שאתם קובעים. זה כמו לבנות חדר וירטואלי סביב הצליל שלכם.

למה לכם פדאל כזה בחיים? (חוץ מלהרשים את השכנים שהם פשוט לא מבינים אמנות)

טוב, חוץ מהעובדה שזה פשוט נשמע מגניב (ורק זה מספיק סיבה להרבה מאיתנו), ריוורב הוא כלי סופר חשוב ורבגוני במוזיקה. הנה כמה סיבות טובות, בלי יותר מדי בלבולי מוח:

• הוספת עומק ומרחב: הצליל שלכם פתאום מקבל תלת-ממד. הוא לא יושב שטוח מולכם, אלא נראה כאילו הוא נמצא בתוך סביבה מסוימת. זה גורם לו להיות הרבה יותר מעניין ועשיר.
• החלקת מעברים וכיסוי טעויות: אהמ… כן. לפעמים יש נגיפים שהם… פחות מושלמים. ריוורב יכול לעזור “להדביק” אותם יחד ולהפוך אותם לחלק מהאווירה הכללית. זה כמו לשים פילטר באינסטגרם על צילום פחות מוצלח. אף אחד לא ידע.
• יצירת אווירה ומוּד: רוצים שהסולו שלכם יישמע דרמטי וסוחף? שיר הבלדה יהיה נוגע ללב? קצת ריוורב יכול לעשות את ההבדל. זה הצבע הרגשי של הצליל.
• הדגשת צלילים ספציפיים: לפעמים, רק הוספה של ריוורב עדין על סאונד מסוים (למשל, סולו גיטרה או קטע שירה) יכולה להרים אותו מעל למיקס ולתת לו את הבמה המרכזית.
• כיף טהור: לגלגל את הכפתורים ולשמוע איך הצליל שלכם משתנה מחדר קטן למערה ענקית ומיסטית זה פשוט מספק. תודו בזה. זה קצת כמו לשחק עם הקול שלכם בהר בלי שאף אחד ישמע.

בקיצור, פדאל ריוורב הוא לא רק אפקט. הוא אמן אווירה. הוא המעצב פנים של הצליל שלכם.

אוקיי, השתכנעתי. אבל יש כל כך הרבה סוגים! איך בוחרים בלי להתחרפן? 7 סוגי ריוורב שישנו לכם את החיים (או לפחות את הסאונד)

נכון, עולם הריוורב הוא ענק. יש פדאלים עם סוג אחד, פדאלים עם מאה סוגים, פדאלים שעושים גם קפה (לא, בעצם לא, אבל מי יודע מה יביא העתיד). בואו נעשה סדר בבלגן עם הסוגים הכי נפוצים שתפגשו:

Spring Reverb: הרטט הקלאסי (ולא, לא של הטלפון)

זה אחד הראשונים. במגברים ישנים (ובחלק מהחדשים) היו ממש קפיצים בתוך קופסה קטנה. הצליל עובר דרך הקפיצים, גורם להם לרטוט, והרטט נקלט חזרה והופך לריוורב. זה הצליל של הסרפים של שנות ה-60, של מוזיקת קאנטרי ישנה, ושל כל מי שבעט פעם במגבר בטעות ושמע “בוםםםםםםםםםםםםםם!” המאפיין של הספרינג ריוורב הוא צליל קצת “מקרקר”, מתכתי, לפעמים קצת כאוטי, אבל עם המון אופי. הוא לא הכי טבעי, אבל הוא קלאסי ואיקוני. אם אתם רוצים את הסאונד הזה של פעם, זה בשבילכם. זה כמו ללבוש ג’ינס מתרחבים – אולי לא הכי נוח, אבל לגמרי סטייל.

Plate Reverb: המגש המוזהב של הסטודיו

גם כאן, השם מרמז. במקור, ריוורב פלייט היה יריעת מתכת גדולה ומתוחה בתוך מסגרת. הצליל הועבר לתוך הלוח והחזרים נקלטו מהצד השני. התוצאה היא ריוורב חלק, צפוף, עשיר, ושירתי מאוד. הוא נשמע נפלא על קולות, תופים, וכלים אקוסטיים. הוא פחות “קופצני” מהספרינג ויותר אלגנטי. זה הסאונד שהפך להרבה מאוד הקלטות אולפן קלאסיות. תחשבו על זה כעל סאונד יוקרתי, כמו לאכול במסעדת מישלן לעומת דוכן פלאפל (שניהם טובים, אבל שונים!).

Hall Reverb: הקתדרלה הפרטית שלכם

מיועד לחקות את האקוסטיקה של אולמות קונצרטים גדולים, קתדרלות, או חללים עצומים אחרים. הריוורב כאן ארוך, עשיר, ולעתים קרובות עם תחושה של “אוויר”. הוא מושלם לצלילים שאתם רוצים שיימלאו את החלל, כמו סולואים ארוכים, פאדים של סינתיסייזר, או מוזיקה אמביינטית. זה הסאונד שגורם לכם להרגיש שאתם עומדים לבצע יצירה סימפונית, גם אם אתם רק עושים קאבר ל-“צ’יקן דאנס”.

Room Reverb: כמו בחדר (רק יותר טוב, בדרך כלל)

מיועד לחקות את האקוסטיקה של חללים קטנים יותר – חדרי סטודיו, חדרי מגורים, וכו’. הריוורב הזה קצר וטבעי יותר מההאל. הוא משמש בעיקר כדי להוסיף תחושה עדינה של חלל לצליל, לגרום לו להישמע כאילו הוא מנוגן בחדר אמיתי ולא יבש לגמרי. אם אתם רוצים שהגיטרה שלכם תישמע כאילו היא הוקלטה בחדר טוב, בלי להישמע מנופחת או קלוסטרופובית, זה הסוג בשבילכם. זה הריוורב היומיומי, כמו זוג נעלי ספורט טובות.

Shimmer Reverb: המלאכים יורדים ארצה (או שהם פשוט עברו דירה)

זה כבר קצת יותר “שלא מהעולם הזה”. שימר ריוורב לוקח את ההד המקורי ומוסיף לו צלילים באוקטבה אחת או שתיים למעלה (ולפעמים גם למטה), שלפעמים עוברים גם דרך אפקטים אחרים כמו דיליי או מודולציה. התוצאה היא סאונד זוהר, אתרי, ומרחף. מושלם למוזיקה אמביינטית, פוסט-רוק, או פשוט כשבא לכם שהגיטרה שלכם תישמע כאילו היא הגיעה מהחלל החיצון. יכול להיות מקסים, ויכול להיות גם קצת קיטשי אם לא משתמשים בו בזהירות. זה כמו לשים נצנצים על הכל – לפעמים זה מוסיף, לפעמים זה רק מתלכלך.

Gated Reverb: הבום שהפסיק בזמן (בניגוד לשיחה עם ההורים)

פופולרי מאוד בשנות ה-80, במיוחד על תופים (תחשבו על הסנר של פיל קולינס ב-In the Air Tonight). הסאונד מקבל ריוורב גדול, אבל הריוורב נחתך בפתאומיות במקום להתפוגג בהדרגה. זה יוצר אפקט דרמטי, מרוכז, ובעל אימפקט. היום משתמשים בו פחות בנפוצות, אבל הוא עדיין שימושי ליצירת אפקטים מיוחדים או הומאז’ לשנות ה-80. זה כמו לבנות קיר הד, ואז פשוט לדרוס אותו עם בולדוזר בדיוק כשהוא מתחיל להתפוגג.

Reverse Reverb: הצליל שחוזר מהעתיד (או פשוט הושמע הפוך)

במקום שההד יבוא אחרי הצליל המקורי ויתפוגג, הוא מתחיל חלש ומתגבר לתוך הצליל המקורי. זה יוצר תחושה מוזרה, לא טבעית, של צליל ש”נשאב פנימה” או “צומח” מתוך כלום. אפקט מגניב ליצירת מעברים, פתיחות מוזרות, או סתם כדי לבלבל את המאזין. זה כמו לדבר, ואז לשמוע את ההד שלכם מגיב לכם עוד לפני שסיימתם את המשפט. קצת מבלבל, אבל יצירתי!

הכפתורים המסתוריים: מה הם עושים, ואיך לא לעשות מהם סלט?

לכל פדאל ריוורב יש כפתורים שונים, אבל יש כמה שחוזרים על עצמם ואחראים על רוב הכיף (והבלבול). בואו נפרק אותם:

Mix / Blend / Level: כמה “רטוב” אתם רוצים להיות?

זה אולי הכפתור הכי חשוב. הוא קובע את היחס בין הצליל המקורי שלכם (ה”יבש”) לבין הצליל עם הריוורב (ה”רטוב”). על אפס, תשמעו רק את הגיטרה נקייה. על מקסימום, תשמעו רק את הריוורב, כאילו הגיטרה שלכם נשארה בבית וההד שלה יצא להופעה לבד. ברוב המקרים, תרצו להשתמש בזה איפשהו באמצע. קצת ריוורב בשביל אווירה? 10-30%. להטביע את הצליל באוקיינוס של הד? 70% ומעלה. טעות נפוצה: לשים יותר מדי מיקס. פתאום הגיטרה נעלמת וכל מה ששומעים זה רעש מרחף ומבולגן. תתחילו נמוך ותעלו בהדרגה. תחשבו על זה כמו מלח באוכל – אפשר תמיד להוסיף, קשה להוציא.

Decay / Time / Size: כמה זמן הריוורב יחגוג אצלכם באוזניים?

הכפתור הזה קובע כמה זמן לוקח להד להתפוגג לגמרי. ריוורב קצר מתאים לנגינה מהירה, או כשאתם רוצים רק תחושה של חלל קטן. ריוורב ארוך מתאים לנגינה איטית, פאדים, אווירה, וכשאתם רוצים שהצליל שלכם פשוט יתנדנד לנצח. שימו לב שלנגינה מהירה עם דיקיי ארוך יכולה ליצור ענן מבלבל של צלילים. כל תו חדש פשוט מוסיף עוד הד לענן הקיים. כמו לזרוק אבנים לאגם – האדוות יפריעו זו לזו אם תזרקו מהר מדי.

Tone / Filter: לעשות “סוואג” לריוורב

הכפתור הזה (או לפעמים כמה כפתורים כמו High Cut/Low Cut) מאפשר לכם לשלוט על הגוון של הריוורב. האם הוא בהיר וצלול כמו קריסטל? או עמוק ואפל כמו מערה נשכחת? חיתוך תדרים גבוהים יכול לעזור להד להישמע טבעי יותר ולא “צועק”. חיתוך תדרים נמוכים יכול למנוע מהד להפוך לבוצי ומבולגן. שחקו עם זה כדי שהריוורב ישתלב טוב במיקס ולא יפריע לכלים אחרים. זה כמו להחליט אם ההד שלכם לובש חולצה פרחונית (בהיר) או סוודר שחור עבה (אפל).

Pre-Delay: לתת לצליל המקורי מקום לנשום

זה ההשהיה (דיליי קצרצר) לפני שהריוורב עצמו מתחיל להישמע. שימוש בפרי-דיליי קצר מאפשר לצליל המקורי שלכם להישמע ברור לרגע קצרצר לפני שההד “מכסה” אותו. זה מאוד שימושי לנגינה סולנית או כשיש הרבה כלים במיקס, כדי שהגיטרה שלכם לא תלך לאיבוד בים של הד. פרי-דיליי ארוך יותר יכול ליצור אפקט מעניין, שבו שומעים את הצליל המקורי, ואז אחרי הפסקה קצרה, ההד מתחיל להתפתח. כמו שהמנחה מציג אתכם, יש שתיקה קצרה, ואז הקהל מריע (או לא).

עוד כפתורים שכיף להתבלבל מהם:

פדאלים מתקדמים יותר יציעו לכם כפתורים נוספים כמו Modulation (הוספת תנועה ותנודות להד, ליצירת אפקט של מקהלה או ויברטו על ההד), Damping (שליטה על כמה ההד “נבלע” על ידי משטחים), או אפילו שליטה נפרדת על ה-Early Reflections (ההחזרים הראשונים והברורים יותר) וה-Late Reflections (הזנב הצפוף והמתפוגג). אל תתנו לזה להלחיץ אתכם. התחילו עם הבסיס (מיקס, דיקיי, טון) ואז שחקו עם השאר כשתרגישו בנוח. זה כמו ללמוד לבשל – תתחילו עם ביצה מקושקשת, אל תנסו מיד סופלה שוקולד עם טוויל שקדים.

איפה לעזאזל לשים את הפדאל הזה בשרשרת האפקטים? (שאלה ששוברת זוגיות לפעמים)

המיקום של פדאל הריוורב בשרשרת האפקטים שלכם יכול לשנות את הצליל דרמטית. בדרך כלל, הריוורב הולך לקראת סוף השרשרת. הנה ההיגיון (הפשוט) מאחורי זה:

• אחרי דיסטורשן/אוברדרייב/פאז: זה המקום הכי נפוץ ורוב האנשים שמים אותו שם. למה? כי אתם רוצים שהדיסטורשן ישפיע על הצליל המקורי, ורק אז הריוורב יתווסף לצליל המעוות. אם תשימו את הריוורב *לפני* הדיסטורשן, אתם מעוותים גם את ההד! זה נשמע בדרך כלל נורא – כמו להקליט מישהו מדבר בחדר אמבטיה ואז להעביר את ההקלטה דרך מגבר גיטרה מפורק. בלאגן.
• אחרי מודולציה (קורוס, פלנג’ר, פייזר): גם זה מקום נפוץ. אתם רוצים שהאפקטים האלה ישפיעו על הצליל לפני שהריוורב נותן לו את המרחב. אם שמים את הריוורב לפני, אתם מוסיפים מודולציה רק לריוורב, וזה נשמע אחרת לגמרי (לפעמים טוב, לפעמים מוזר). ברוב המקרים, קורוס+ריוורב אחריו נשמע קלאסי.
• לפני דיליי? אחרי דיליי? כאן זה קצת עניין של טעם.
  • ריוורב לפני דיליי: כל הד של הריוורב עובר דרך הדיליי. התוצאה יכולה להיות דיליי שמן ועם הרבה עומק.
  • דיליי לפני ריוורב: כל חזרה של הדיליי מקבלת את הריוורב שלה. התוצאה יכולה להיות יותר ברורה ומגוונת, תלוי איך מכוונים את הדיליי. הרבה אנשים מעדיפים את האופציה הזו.

  הכי טוב זה לנסות. אין כאן “נכון” או “לא נכון” מוחלט, רק מה שנשמע לכם טוב.

חוק אצבע פשוט: ריוורב הולך בדרך כלל *אחרי* רוב האפקטים האחרים (אולי למעט דיליי, תלוי מה רוצים).

טעויות נפוצות של מתחילים (ומה קורה כשלוקחים את זה רחוק מדי)

כולנו היינו שם. קנינו פדאל חדש, התלהבנו, והברגנו את כל הכפתורים על 100%. הנה כמה מהטעויות המצחיקות (והמביכות) שאפשר לעשות עם ריוורב:

• טביעה בים של הד: לשים יותר מדי מיקס ו/או דיקיי ארוך מדי. הצליל שלכם נעלם לגמרי. המאזינים שומעים רק בלגן ענק של הד ולא מבינים מה אתם מנגנים. נשמע כמו לנגן באסלה אחרי שהורדתם את המים.
• ענן בוצי: ריוורב ארוך מדי על נגינה מהירה. כל התווים נמרחים אחד על השני והופכים לדייסה אקוסטית. אי אפשר להבחין בין תווים. זה כמו לשים את כל הצבעים בפלטה ולערבב אותם – מקבלים חום מגעיל.
• מיקום לא נכון בשרשרת: כאמור, דיסטורשן אחרי ריוורב הוא בדרך כלל מתכון לאסון (אלא אם כן אתם מנסים להמציא צליל חדש ומזוויע בכוונה).
• לחשוב שריוורב יפתור הכל: ריוורב מוסיף אווירה, אבל הוא לא קסם שמתקן נגינה רשלנית או צליל בסיסי לא טוב. קודם כל, שהנגינה והסאונד היבש יהיו טובים, ואז הוסיפו ריוורב כדי לשפר אותם.
• לקנות פדאל מטורף עם מיליון אופציות ולא להבין כלום: קל להתפתות לפדאלים עם עשרות סוגי ריוורב וכפתורים סודיים. אבל אם אתם רק מתחילים, אולי כדאי להתחיל עם משהו פשוט יותר, להבין את היסודות, ורק אז להתקדם. אף אחד לא קנה מיד מטוס סילון לפני שלמד לרכוב על אופניים.

הסוד הוא באיפוק. לפעמים קצת ריוורב טוב יותר מהרבה ריוורב. השתמשו בו כתיבול, לא כמנה העיקרית (אלא אם כן אתם מנגנים אמביינט או משהו שבאמת דורש את זה). תחשבו על זה כמו בושם – קצת זה נעים, יותר מדי זה חונק.

5 שאלות שאולי שאלתם את עצמכם (ואם לא, אז עכשיו כן)

1. האם ריוורב מובנה במגבר מספיק טוב?

תלוי במגבר ובתקופה. ריוורב ספרינג במגברי וינטג’ טובים הוא קלאסי ויש לו המון אופי. ריוורב דיגיטלי במגברים מודרניים יכול להיות מצוין, סביר, או גרוע. פדאלים נותנים לכם בדרך כלל יותר גמישות, יותר סוגים, ויכולת להשתמש בהם גם עם מגברים בלי ריוורב בכלל או עם כלי נגינה אחרים. אם אתם מרוצים מהריוורב של המגבר, מעולה! אם אתם רוצים יותר שליטה או גוונים אחרים, פדאל הוא הפתרון.

2. האם אפשר לשלב כמה פדאלי ריוורב?

אפשר בהחלט! שילוב של פדאל אחד עם ריוורב קצר ועדין (כמו רום או פלייט) בפדאל שני עם ריוורב ארוך ואטמוספרי (האל או שימר) יכול ליצור צלילים סופר מעניינים ומרחבים ענקיים. רק שימו לב איפה אתם שמים כל אחד בשרשרת ושהם לא “מתנגשים” או הופכים את הסאונד למבולגן מדי. זה כמו לבחור כמה סוגי גבינות – קשה להחליט על אחת, אז למה לא כמה?

3. האם אקוסטיקת החדר שבו אני מנגן משפיעה על הסאונד של הפדאל?

כן, וזה חשוב להבין את זה. הפדאל מחקה ריוורב, אבל הצליל עדיין מגיב לחדר *האמיתי* שבו אתם מנגנים. חדר עם אקוסטיקה גרועה (הרבה הד טבעי, בוציות) ישפיע על איך שהריוורב של הפדאל נשמע. מומלץ לנסות להשתלט על האקוסטיקה של החדר שלכם (שטיחים, וילונות עבים, ספוגים אקוסטיים אם אתם רציניים) כדי שהסאונד היבש שלכם יהיה כמה שיותר נקי, ורק אז להוסיף את הריוורב מהפדאל. אחרת, אתם מוסיפים ריוורב על ריוורב, וזה בדרך כלל לא נשמע טוב.

4. האם פדאל יקר יותר תמיד טוב יותר?

לא בהכרח. פדאלים יקרים מציעים בדרך כלל יותר אופציות, איכות בנייה טובה יותר, יכולות מתקדמות (אפשרות לשמור פריסטים, חיבור MIDI וכו’), ולפעמים אלגוריתמים שמחקים ריוורב בצורה טבעית או מורכבת יותר. אבל יש המון פדאלים בתקציב ידידותי יותר שנשמעים מצוין ויספקו את הצרכים של רוב הנגנים. קראו ביקורות, צפו בהדגמות ביוטיוב, והכי חשוב – אם אפשר, נסו את הפדאל בעצמכם לפני שקונים. האוזן שלכם היא השופט הטוב ביותר.

5. האם ריוורב “אוכל” את הסאונד או “מטשטש” אותו?

אם משתמשים בו בצורה נכונה ובמינון הנכון, ריוורב מוסיף לסאונד, מרחיב אותו ומוסיף לו עומק. אם משתמשים בו יותר מדי, הוא בהחלט יכול לטשטש את הנגינה, להפוך את הסאונד לבוצי, ולגרום לו להישמע כאילו הוא מגיע מרחוק מדי או “שקוע” במיקס. שוב, המפתח הוא מינון נכון והתאמה למוזיקה ולסאונד הכללי שאתם רוצים ליצור.

טיפים אחרונים לפני שאתם הופכים את העולם למוזיקלי יותר

עכשיו כשאתם יודעים את הבסיס, הנה כמה עצות ידידותיות לדרך:

• תקשיבו: לא רק לעצמכם מנגנים, אלא למוזיקה שאתם אוהבים. נסו לזהות איזה סוג של ריוורב משתמשים שם ואיך הוא משפיע על הצליל. זה המורה הטוב ביותר.
• תתנסו: אל תפחדו לסובב את הכפתורים לכיוונים מוזרים. לפעמים הצלילים הכי מעניינים מתגלים בטעות. מה הסיכוי שתשברו משהו? נמוך מאוד (אלא אם כן אתם ממש אלימים עם הפדאל).
• תהיו עדינים: רוב הזמן, פחות זה יותר. התחילו עם מעט ריוורב והוסיפו בהדרגה עד שתגיעו למינון הנכון. אתם לא רוצים שהריוורב יהיה הדבר הראשון שהמאזין שם לב אליו (אלא אם כן זה הכוונה).
• אל תתייאשו: כמו כל דבר חדש, ייקח קצת זמן להתרגל ולהבין איך הריוורב עובד בשבילכם. אם הסאונד הראשוני לא מוצא חן בעיניכם, אל תזרקו את הפדאל מהחלון. שחקו עוד עם הכפתורים, נסו מיקומים שונים בשרשרת, ותשמעו איך אמנים אחרים משתמשים בו.
• תהנו מהדרך: בסוף, כל הציוד הזה הוא כלי ליצירת מוזיקה וכיף. תיהנו מתהליך הלמידה, מהצלילים החדשים שתגלו, ומזה שאתם מרחיבים את היכולות המוזיקליות שלכם.

אני מקווה שהמדריך הזה עשה לכם קצת סדר (ובעיקר, הצחיק אתכם קצת). ריוורב זה עולם מרתק, ויכול להעשיר את המוזיקה שלכם בצורה בלתי רגילה. אז לכו, חברו את הפדאל, סובבו את הכפתורים, ותנו לצליל שלכם למלא את החלל. ואל תשכחו שאנחנו כאן, באתר MusicIndex, עם עוד טונות של מידע שכיף לקרוא (ובעברית!) על מוזיקה, ציוד, וכל מה שביניהם.

עכשיו צאו לדרך, ותגרמו לחדר שלכם להישמע כמו האנגר מטוסים מלא פיות ששרות. בהצלחה! ואל תשכחו לשלוח לי הזמנה להופעה הראשונה שלכם (אני אביא פלאייר, ליתר ביטחון, רק בגלל שאני אוהב פלאיירים!).