קורס: מבוא לנגינת התקופה הרומנטית בפסנתר (שופן, ליסט)

חלמתם פעם לשבת ליד פסנתר כנף עצום?
להקיש על הקלידים בכוח?
לגרום לקהל לבכות, לצחוק, להבין את עומק נשמתכם הפצועה (גם אם היא בעיקר פצועה מחוסר שינה)?
או שאולי פשוט נתקעתם בפקק ושמעתם מנגינה בפסנתר שריגשה אתכם ואמרתם “אני רוצה גם”?
אתם לא לבד.
העולם המופלא (והקצת מפחיד) של נגינת פסנתר, ובמיוחד של התקופה הרומנטית, קורא לכם.
אם חשבתם שזה רק לעילויים שנולדו עם אצבעות גומי ותואר באקורדים, תחשבו שוב.
טוב, אולי קצת עילויים.
ואולי קצת אצבעות גומי.
אבל בעיקר – אנשים סקרנים כמוכם!
מדריך זה לא יהפוך אתכם בן לילה לשופן או ליסט (הם בטח היו כועסים), אבל הוא בהחלט יתן לכם את הכלים להתחיל.
ואת הדרך לצחוק על עצמכם כשאתם מנסים.
כי בואו נודה בזה, זה חלק בלתי נפרד מהמסע.

הרומנטיקה בפסנתר: למה בכלל לצלול לזה (ולא להישאר במיטה)?

התקופה הרומנטית במוזיקה (בערך 1820-1910) היא כמו סרט דרמה ענק.
יש בה הכל: אהבות נכזבות.
גיבורים טרגיים.
טבע פראי וסוער.
הרבה, הרבה רגש.
ותכלס?
זה גם נשמע די טוב.
שופן, ליסט, שומאן, ברהמס, צ’ייקובסקי…
השמות אולי נשמעים כמו רשימת אורחים בחתונה אירופאית עתיקה, אבל המוזיקה שלהם עדיין מרגשת היום.
למה ללמוד לנגן אותה?

  • להרשים את ההורים: “תראו, אני לא מבזבז את זמני רק במסכים, אני גם סובל בשקט ליד הפסנתר!”.
  • לפרוק רגשות: יותר זול מטיפול פסיכולוגי (או לפחות משלים אותו יפה). כועסים? נגנו אטיוד של ליסט. עצובים? נוקטורן של שופן זה ה-דבר.
  • להרגיש חכמים: אנשים יחשבו שאתם מבינים משהו בחיים. אל תגלו להם שאתם עדיין מתקשים להבדיל בין דו לרה.
  • כי זה כיף, נו: כשהאצבעות מתחילות להבין, והצלילים מתחברים, ויש רגע אחד קטן שבו זה נשמע בדיוק כמו בהקלטה… שווה את הכל. כמעט.

פרק א’: מי זה לעזאזל שופן וליסט (ולמה הם כל כך אוהבים אוקטבות)?

שופן: הגאון העדין והכאוב

פרדריק שופן.
פולני שהיגר לפריז (בחירה לא רעה בכלל, בהיבט הקפה והקרואסונים).
נשמה רגישה.
רזה.
חולה.
כתב מוזיקה לפסנתר כאילו נולד עם הקלידים מחוברים לאצבעות.
נוקטורנים (יצירות ללילה, מרגשות ועדינות).
מזורקות (ריקוד פולני קופצני).
פולונזים (ריקוד פולני יותר מלכותי ודרמטי).
וואלסים (ריקודי נשף אלגנטיים).
ואטיודים… הו, האטיודים.

אטיוד של שופן: לא סתם תרגיל לאצבעות.
זו יצירה אמנותית לכל דבר.
אבל שדורשת מהאצבעות שלכם לעשות דברים שהן כנראה לא עשו מאז שניסיתם להוציא את המסטיק מהשיער בכיתה ג’.
אבל היי! כשתצליחו, זה יישמע אלוהי.
או לפחות כמו משהו שלא אמור לגרום לכם לפרק את כף היד.

ליסט: הסופרסטאר, הקוסם, השרירן של הפסנתר

פרנץ ליסט.
הונגרי.
כריזמטי.
ככל הנראה כותב ההקדמה לקונצרטים “שלום יפות ויפים, הגעתי!”.
הרוקסטאר של תקופתו.
נשים התעלפו בקונצרטים שלו (ברצינות!).
הוא לא סתם ניגן פסנתר, הוא הופיע בפסנתר.
זרק כפפות.
שבר מיתרים (אולי).
הרים את תקרת האולם עם צלילים.

המוזיקה של ליסט: דורשת כוח.
מהירות.
דיוק.
ואיכשהו גם רגש עמוק (מאחורי כל הזיקוקים).
רפסודיות הונגריות.
סונטות מטורפות.
ו… עיבודים לכל דבר שזז, מאופרות ועד שירי עם.
אם שופן הוא המשורר העדין של הפסנתר, ליסט הוא ללא ספק המתאבק במשקל כבד.

השוואה בלתי צפויה: אם שופן היה קפה הפוך עדין ומדויק, ליסט היה אספרסו כפול בתוספת רד בול. שניהם מעולים, אבל אחד כנראה ישלח אתכם למיון אם תנסו לצרוך אותו מהר מדי.


פרק ב’: מפת האוצר – איך לקרוא תווים (בלי להתבלבל)?

אוקיי, אז יש מוזיקה יפה.
יש פסנתר (או לפחות מקלדת).
ועכשיו מולכם יש… נייר עם נקודות וקווים.
ברוכים הבאים לעולם קריאת התווים.

אל תילחצו.
זה לא סינית (למרות שלפעמים זה נראה כמו פיקטוגרמות עתיקות).
זה שפה.
והיא הגיונית, בדרכה המוזרה.

צווארון לבן: מפתח סול

רוב המוזיקה לפסנתר כתובה על שתי מערכות קווים.
העליונה, עם הסימן המסולסל (נראה כמו אמפרסנד מהודר), זה מפתח סול.
זה בעיקר בשביל יד ימין.
או בשביל הצלילים הגבוהים.
זכרו את זה כ”צווארון לבן” של התווים – החלק המכובד והמלמעלה.

המכנסיים המודפסים: מפתח פה

המערכת התחתונה, עם הסימן שנראה כמו 7 הפוך או אולי אוזן של עכבר עם נקודות, זה מפתח פה.
זה בעיקר בשביל יד שמאל.
או בשביל הצלילים הנמוכים.
זה החלק ה”נמוך” והמקורקע יותר. ה”מכנסיים”.

התווים עצמם: נקודות על קווים וברווחים

כל נקודה על קו או ברווח מייצגת צליל מסוים.
ככל שהתו יותר גבוה על המערכת, ככה הצליל יותר גבוה.
כמו סולם.
פשוט סולם שצויר על דף.

טיפ למתחילים: אל תנסו לזהות כל תו בנפרד בהתחלה. חפשו דפוסים. אקורדים (כמה תווים אחד מעל השני). סולמות (תווים עולים או יורדים ברצף). המוח שלכם טוב בלמצוא דפוסים, תנו לו לעבוד. זה כמו לזהות פנים בקהל, לא צריך לנתח כל נקבובית.

משך הצליל: הזמן רץ כשנהנים (או סובלים)

ליד כל תו יש גם “זנב” או סימנים אחרים.
זה אומר כמה זמן להחזיק את הצליל.
תו מלא (בלי זנב) – ארוך.
חצי – פחות.
רבע – עוד פחות.
שמינית – בקושי נושם.
16 ו-32?
אלה כבר ריצות ספרינט של האצבעות, במיוחד אצל ליסט.
לפעמים נדמה שהוא כתב אותם רק כדי לוודא שאתם לא מנקים אבק על הפסנתר במקום לנגן.

טעות נפוצה: להתבלבל בין גובה הצליל למשך הצליל. זכרו: מיקום על הקווים = איזה קליד ללחוץ. צורת התו (עם הזנב/בלי/מלא) = כמה זמן ללחוץ. זה כמו לדעת מי האדם (המיקום) וכמה זמן הוא נשאר במסיבה (הצורה).


פרק ג’: אצבעות הקסם – טכניקות בסיסיות (בלי לשבור ציפורניים)

אז יש לכם את התווים מול העיניים.
הבנתם בערך מה הם אומרים.
ועכשיו… איך גורמים לאצבעות לשתף פעולה?
ברוכים הבאים לעולם הטכניקה.

ישיבה נכונה: לא סתם על הכיסא, אלא בזווית הנכונה

שבו ישר.
לא נוקשה, אבל זקוף.
כפות הרגליים על הרצפה (אלא אם כן אתם עדיין צריכים שרפרף, וזה בסדר גמור!).
המרפקים צריכים להיות בערך בגובה הקלידים.
לא גבוה מדי (כמו ציפור טורפת).
לא נמוך מדי (כמו צב עצלן).
זה נשמע כמו שיעור התעמלות משעמם, אבל זה חוסך המון כאבי גב ופרקי כף יד בהמשך.
ואתם רוצים שהגוף שלכם יהיה חבר שלכם, לא אויב, כשמדובר באטיודים של ליסט.

תנועת היד והאצבעות: קסם של תנועה

האצבעות צריכות להיות מעוגלות קלות.
כאילו אתם מחזיקים כדור קטן.
או סתם מנסים להסתיר את העובדה שכרסמתם ציפורניים לאחרונה.
ההקשה על הקליד צריכה לבוא בעיקר ממשקל היד והזרוע, לא רק מהאצבע.
תחשבו על זה כזריקה של כדורסל, לא סתם דחיפה.
יש משקל מאחורי התנועה.

טכניקת Legato (חיבור): הצלילים צריכים להתחבר.
כמו שיחה שוטפת.
לא כמו שמישהו פולט מילים אקראיות (Staccato).
תדמיינו שהאצבעות הולכות אחת אחרי השנייה, עד שהאחת לא משחררת את הקליד עד שהשנייה כבר נחתה על שלה.
זה דורש קצת תיאום.
וקצת אימון.
הרבה אימון.

טכניקת Staccato (מנותק): ההפך לגמרי.
קצר וחד.
כמו נשיקה מהירה במצח ואז בורחים.
האצבעות “קופצות” מהקלידים.
תדמיינו שהקלידים חמים ואתם לא רוצים להשאיר את האצבע שם יותר מדי.
זה נשמע קצת אגרסיבי, אבל ברומנטיקה זה מוסיף המון אופי ודרמה.

ארפג’ים וסולמות: הסוד לזרימה

רוב המוזיקה הרומנטית מלאה בריצות מהירות של תווים.
אלה לרוב סולמות (תווים ברצף) או ארפג’ים (תווים של אקורד אחד אחרי השני, כמו לפרוט על מיתרי גיטרה רק על פסנתר).
הסוד כאן הוא… אצבע מועברת!
כן, האגודל צריך לעבור מתחת לאצבעות האחרות.
זה נשמע מוזר בהתחלה.
מרגיש עוד יותר מוזר.
אבל ברגע שתבינו את הרעיון, פתאום תווים יזרמו לכם כמו מים.
מים קפואים בהתחלה, אבל מים.

טיפ לתרגול: התחילו לאט.
מאוד לאט.
שום בושה בלתרגל ארפג’ים בקצב צב פנסיונר.
המטרה היא דיוק.
לא מהירות.
המהירות תגיע אחר כך.
אחרי הרבה, הרבה חזרות.


פרק ד’: הצבעים והגוונים – דינמיקה, פדאלים ואמנות הביצוע

לנגן רק את התווים הנכונים זה כמו לצבוע ספר צביעה בלי לצאת מהקווים – נחמד, אבל חסר נשמה.
כדי שהמוזיקה של שופן וליסט תישמע כמו… ובכן, מוזיקה של שופן וליסט, אתם צריכים להוסיף צבע, נפח ודרמה.
זה עניין של דינמיקה ופדאלים.

דינמיקה: חזק-חלש, כעס-לחישה

הסימנים המוזרים מתחת או מעל התווים: p, f, mf, cresc., dim.
אלה הוראות דינמיקה.

  • p (Piano): חלש. כמו לחישה בספרייה.
  • f (Forte): חזק. כמו צעקה במגרש כדורגל (לא באמת, אבל אתם מבינים את הכיוון).
  • mf (Mezzo Forte): חצי חזק. “בינוני”. כמו לדבר בקול רגיל.
  • cresc. (Crescendo): להתחזק בהדרגה. כמו כעס שמתגבר לאט לאט.
  • dim. (Diminuendo): להיחלש בהדרגה. כמו רוח ששוככת.

הרומנטיקנים אהבו ניגודים חזקים.
מחלש מאוד לחזק מאוד ברגע.
מדרמה טוטאלית לשקט מצמרר.
זה חלק מהסיפור שהם מספרים.
אל תפחדו להגזים קצת (אבל בקרה).

פדאל הסוסטיין: הקסם המטשטש (זהירות, שימוש יתר גורם לדייסה צלילית)

הפדאל הימני בפסנתר.
הכי מפורסם.
מחזיק את הצלילים גם אחרי שאתם מרימים את האצבע.
זה כמו להדליק הד בכל החדר.
יוצר הד, עומק, חיבור בין צלילים.

במוזיקה הרומנטית, הפדאל הזה הוא חבר קרוב.
הוא מאפשר לכם להחזיק הרמוניות עשירות, לתת לקטעים ליריים “לשיר”, ולעשות את כל הארפג’ים המהירים של ליסט להישמע פחות כמו מכונת ירייה ויותר כמו מפל מים נוצץ.

הסכנה: שימוש יתר.
כמו סוכר לבן, קצת זה נהדר, יותר מדי זה אסון.
אם לא מחליפים את הפדאל בזמן הנכון, כל הצלילים מתערבבים ונהיים דייסה איומה.
זה נשמע כמו שמישהו נרדם עם הראש על הקלידים.
למדו מתי להרים ולהוריד את הפדאל.
לרוב זה מסומן בתווים (קו מתפתל שנגמר בזווית).
במקרים אחרים?
האוזן שלכם היא המדריך הטוב ביותר.
הקשיבו.
הקשיבו טוב.
הקשיבו עד שזה נשמע נקי, אבל עדיין עם הד.

פדאל שמאלי (Una Corda): הפדאל השמאלי הופך את הצליל לחלש ועמום יותר.
בפסנתר כנף הוא ממש מזיז את הפטישים כך שיפגעו רק במיתר אחד (או שניים מתוך השלושה) של כל תו.
בפסנתר רגיל הוא פשוט מקרב את הפטישים למיתרים.

תוצאה: צליל רך יותר. חלומי. אינטימי.
מושלם לקטעים השקטים והעדינים של שופן.
לא ממש שימושי כשאתם מנסים לחקות רעם באטיוד של ליסט.


פרק ה’: מתחילים בקטן – 3 יצירות רומנטיות שלא ישברו לכם את האצבעות (אולי)

לעזאזל עם כל התיאוריה!
בואו ננסה לנגן משהו!
בחירת היצירה הראשונה היא קריטית.
לא משהו קל מדי (זה משעמם).
לא משהו קשה מדי (זה מתסכל עד כדי זריקת הפסנתר מהחלון).
הנה כמה הצעות הגיוניות להתחלה בעולם הרומנטיקה:

1. שופן: פרלוד אופוס 28 מס’ 4 במי מינור

קצר יחסית.
מלודיה עצובה ויפה.
הליווי ביד שמאל חוזר על עצמו (קצת מונוטוני, אבל טוב לאצבעות).
מאפשר להתמקד בביטוי המוזיקלי ובדינמיקה.
לא טכני בטירוף.
כן, עדיין צריך לקרוא תווים ולהפעיל פדאל.
אבל זה לא ליסט מנסה לשרוף את הפסנתר.
מומלץ בחום.

2. ליסט: קונסולציה מס’ 3 ברה במול מז’ור

אל תתנו לשם להפחיד אתכם (“קונסולציה”? נשמע כמו תרופה לצינון).
זה יצירה עדינה ויפה.
אחת מהיצירות היותר רגועות של ליסט.
יש בה מלודיה לירית.
ארפג’ים עדינים (לא סופות טורנדו).
ופדאל… הרבה פדאל.
דורש אצבעות שיודעות לזרום ורגישות לצליל.
זה ליסט בצד ה”משורר”, לא הצד ה”קוסם ששורף את הבמה”.
עדיין דורש אימון, אבל בהחלט אפשרי.

3. שומאן: מ”אלבוֹם לבני הנעורים”, אופוס 68, יצירות 1 עד 12 (או יותר!)

אוקיי, זה לא רק שופן וליסט.
רוברט שומאן כתב אוסף נפלא של יצירות קצרות ונגישות.
כמו “הפרש העליז”, “המצטופף”, “שיר בלי מילים”.
כל אחת מהן מתמקדת באתגר טכני או מוזיקלי קטן.
הן מקסימות.
הן מלמדות המון.
והן לא גורמות לכם לרצות לבכות (מרוב קושי, מרוב יופי זה כבר עניין אחר).
נקודת פתיחה מעולה לטעימה מהרומנטיקה בלי לצלול ישר למעמקי האוקיינוס.

איך לגשת ליצירה חדשה:

  1. שמעו אותה: תקשיבו לכמה הקלטות. תבינו איך זה אמור להישמע.
  2. עברו על התווים: נתחו אותה. מה המפתח? מה קצב? איפה הקטעים הקשים (מבחינה טכנית)? איפה הקטעים היפים (מבחינה מוזיקלית)?
  3. חלקו לחלקים קטנים: אל תנסו לנגן את הכל בבת אחת. קחו רק שורה. או שתיים.
  4. תרגלו לאט! באמת. לאט. כל תו מדויק. כל קצב נכון. כל אצבוע הגיוני.
  5. יד ימין לבד, יד שמאל לבד: בהתחלה. המוח צריך להבין מה כל יד עושה בנפרד.
  6. חברו ידיים לאט לאט: כשהידיים בודדות רצות חלק, נסו לחבר אותן בקצב סופר איטי.
  7. הוסיפו דינמיקה ופדאל: רק אחרי שהתווים נכונים והאצבעות יודעות לאן ללכת.
  8. הגבירו קצב בהדרגה: רק כשהכל מרגיש נוח וזורם.

שאלות שאתם מתביישים לשאול (ואנחנו לא מתביישים לענות בצחוק)

יש דברים שתהיתם עליהם אבל חששתם שיחשבו שאתם לא רציניים?
הנה כמה כאלה, יחד עם התשובות הכנות שלנו:

ש: האם חייבים פסנתר כנף אמיתי כדי ללמוד את זה?
ת: לא חובה להתחיל, אבל בשלב מתקדם… פסנתר חשמלי טוב עם מקלדת שקולה (שמרגישה כמו אמיתית) יספיק בהחלט להתחלה ולכמה שנים טובות. ליסט בטח היה מזדעזע מזה, אבל הוא גם לא היה צריך לדאוג לשכנים.

ש: כמה זמן ייקח לי לנגן כמו שופן?
ת: תראו, אם שופן עצמו התאמן שעות על גבי שעות כל יום… אז לכם? בואו נתמקד קודם בלא לגרום לאוזניים שלכם לדמם. סבלנות, זו מילת המפתח. ועשרות שנים של אימון.

ש: האם זה נכון שאם אני לא מתחיל לנגן פסנתר לפני גיל 5, אין לי סיכוי?
ת: שטויות! בטח שזה יתרון להתחיל מוקדם, אבל המוח שלנו פלסטי ויכול ללמוד בכל גיל. זה אולי ידרוש יותר מאמץ והתמדה, אבל אין גיל מאוחר מדי ללמוד משהו חדש (חוץ אולי מלטוס לחלל בלי חליפת אסטרונאוט).

ש: האצבעות שלי קצרות מדי! אין לי סיכוי לנגן אוקטבות של ליסט!
ת: אוקטבות של ליסט זה אתגר גם לבעלי אצבעות ארוכות במיוחד. יש טכניקות לזה (תנועת פרק כף היד). ובכל מקרה, לא כל יצירה דורשת את זה. שופן כתב יצירות רבות שלא דורשות מתיחות עצומות. ואם הכל נכשל, אפשר תמיד לנגן את התווים של האוקטבה אחד אחרי השני, מה שנקרא “לשבור אוקטבה”. ליסט אולי יתהפך בקברו, אבל לפחות תצליחו לנגן את זה.

ש: המוזיקה שלי נשמעת… רובוטית. איך אני גורם לה להיות “מוזיקלית”?
ת: נשמה, רגש, ביטוי! זה לא רק ללחוץ על הקלידים. זה להבין את הסיפור שהמלחין מספר. לחשוב על המלודיה כקול ששר. לשחק עם הדינמיקה, עם הקצב (קצת להאט ולהאיץ איפה שמרגיש נכון, זה נקרא רובטו – מילה איטלקית שפירושה “גנוב”, כי גונבים קצת זמן ממקום אחד ומחזירים במקום אחר). הקשיבו שוב ושוב לביצועים של פסנתרנים גדולים. חקו אותם. נסו להרגיש את המוזיקה בבטן.

ש: כל פעם שאני מתחיל לנגן, מישהו בבית צועק “די! די כבר!” מה לעשות?
ת: ובכן, זו אחת הסכנות המקצועיות של פסנתרנים. אפשרות א’: לשכנע אותם שהם פשוט לא מבינים אמנות (זה אף פעם לא עובד). אפשרות ב’: לנגן בשעות שהם לא בבית (פתרון פרקטי). אפשרות ג’: להשקיע באוזניות איכותיות לפסנתר חשמלי (פתרון יעיל). אפשרות ד’: ללמד אותם לנגן בעצמם. אולי אז יבינו את הסבל שלכם.


פרק ו’: לא להתייאש (גם כשהשכנים מאיימים במשטרה)

יהיו רגעים שתחשבו לוותר.
רגעים שבהם האצבעות יכאבו.
התווים ייראו כמו בלגן חסר פשר.
והצליל שייצא יהיה דומה לחתול שנדרס על ידי סיר לחץ.
זה נורמלי.
קורה לכולם.
גם לשופן כנראה היה יום רע מדי פעם (אם כי בטח בסטייל, עם ממחטה משי ושיעול דרמטי).

איך לא לזרוק את המגבת (או את הפסנתר)?

  • קבעו מטרות קטנות: לא “לנגן את כל האטיוד של המהפכה עד סוף השבוע”. אלא “לנגן את השורה הראשונה שלו בלי טעויות, 5 פעמים ברצף, בקצב איטי”.
  • תרגלו קצר, אבל לעתים קרובות: 15-20 דקות כל יום יותר טוב משעתיים בום בום פעם בשבוע. המוח והאצבעות זוכרים טוב יותר.
  • תתגמלו את עצמכם: הצלחתם לנגן קטע קשה? קנו לעצמכם שוקולד. או איזה גימיק מוזיקלי חמוד.
  • אל תתביישו לטעות: טעויות הן חלק מהלמידה. אם אתם לא עושים טעויות, אתם כנראה לא מנסים מספיק חזק. או שאתם גאונים מוזיקליים ואתם מבזבזים את זמנכם על המדריך ההומוריסטי הזה במקום לצאת לסיבוב הופעות עולמי.
  • מצאו מורה (אפילו אונליין): אין תחליף למורה שיכול לראות אתכם ולתקן טעויות בזמן אמת. זה שווה כל שקל (או פולני זלוטי).
  • הצטרפו לקהילה: פורומים, קבוצות פייסבוק. דברו עם אנשים אחרים שלומדים. תראו שכולם מתמודדים עם אותם קשיים מצחיקים.
  • הקשיבו למוזיקה: זה מזכיר לכם למה התחלתם מלכתחילה.
  • קחו הפסקה: לפעמים הגוף והראש פשוט צריכים לנוח. יום או יומיים בלי לגעת בפסנתר זה בסדר. תחזרו עם כוחות מחודשים (או לפחות עם פחות כאב בידיים).

טיפים להמשך הדרך (ומה לעשות אם המוזיקה לא מספיק דרמטית)

אז עברתם את המדריך הזה.
האצבעות עדיין מחוברות לגוף.
השכנים עדיין לא התלוננו (מצד שני, אולי פשוט שמתם אטמי אוזניים?).
יש לכם בסיס.
מה עכשיו?

  • חפרו עמוק יותר: יש אינסוף יצירות רומנטיות מופלאות. שופן לבד כתב יותר מ-20 נוקטורנים, אינספור מזורקות, פולונזים, וואלסים… ליסט כתב כמויות אדירות. אל תפחדו לחפש עוד.
  • גלו מלחינים אחרים: ברהמס (כבד ומקסים), שומאן (פיוטי ודרמטי), צ’ייקובסקי (מלודי וסוחף), רחמנינוב (רומנטיקה מאוחרת, עם ידיים ענקיות). יש עולם שלם שם בחוץ.
  • נסו לנגן עם אנשים אחרים: פסנתר הוא כלי סוליסטי לרוב, אבל לנגן עם כנר, צ’לן או זמר יכול להיות חוויה מדהימה (וגם ללמד אתכם להקשיב באמת).
  • אל תפחדו לאלתר או להלחין: עכשיו שיש לכם הבנה בסיסית בהרמוניה וקצב, נסו לשחק. להמציא מנגינות קטנות. לראות לאן המוזיקה לוקחת אתכם. אולי אתם שופן או ליסט הבאים? (כנראה שלא, אבל מותר לחלום).
  • הקליטו את עצמכם: זה נשמע נורא בהתחלה. אבל זו הדרך הכי טובה לשמוע מה אתם עושים באמת, איפה הטעויות ואיפה זה דווקא נשמע טוב.
  • ופרפורמנס?: לא, לא חייבים להופיע בקרנגי הול. נגנו למשפחה, לחברים, לעציצים. לנגן מול מישהו אחר (אפילו אחד) משנה לגמרי את הגישה ומאלץ אתכם להיות מוכנים יותר.

סיכום: זה לא הסוף, זה רק הפרלוד (הקצת קשוח)

אז הנה אתם.
מצויידים בידע בסיסי על שופן, ליסט, תווים, אצבעות ואיך לא להישמע כמו טרקטור שעולה על חתול.
המסע שלכם בעולם המוזיקה הרומנטית רק התחיל.
הוא יהיה מלא באתגרים, תסכולים, וכן, גם רגעי קסם טהור.

זכרו: כל פסנתרן ענק התחיל כמוכם.
מול הקלידים.
מנסה להבין מה לעזאזל אמור לקרות.
פשוט לאט לאט, בהתמדה, בהרבה צחוק עצמי, ועם קצת מזל (ואולי גם שכנים סבלניים במיוחד), תוכלו להגיע לשם.
“שם” זה לא אולם הקונצרטים הבינלאומי בהכרח.
“שם” זה המקום שבו אתם מסוגלים לשבת ליד הפסנתר, לנגן משהו שמרגש אתכם, ופשוט… להנות מזה.

כי בסופו של דבר, זה כל העניין.
המוזיקה.
הרגש.
והסיפוק העצום של לדעת שיצרתם משהו יפה (או לפחות ניסיתם, וזה גם משהו!).

אז לכו על זה.
תרגלו.
טעות.
צחקו.
תתרגלו עוד.
תאהבו את המוזיקה.
והכי חשוב…
אל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא את אטמי האוזניים, ליתר ביטחון.
ובהצלחה ענקית!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

עוד מדריכים באתר...
Skip to content