Fingerstyle: יסודות הפריטה באצבעות – המדריך המלא

בואו נדבר רגע.

עייפים מלפרוט על הגיטרה כמו ששפצניקים דופקים מסמרים?

מרגישים שהאצבע המורה שלכם מתחילה לקבל עצמאות בלתי רצויה והמפרט תמיד נופל ברגע הכי לא מתאים?

רוצים שהגיטרה שלכם תישמע כמו תזמורת קטנה ומתוזמנת ולא כמו מריבה בין שני עורבים שיכורים?

יופי.

כנראה שהגעתם למקום הנכון.

או שלא.

נקווה שכן.

אנחנו הולכים לצלול יחד לעולם המופלא, המרגש, ולפעמים גם המאוד מתסכל, של ה-Fingerstyle.

פריטה באצבעות, בעברית פשוטה.

זה נשמע מסובך?

זה קצת.

זה דורש קצת עבודה?

יותר מקצת.

אבל היי, אם אני הצלחתי להסביר את זה בלי לקרוס מעומס מושגים מוזיקליים בלתי מובנים, אתם לגמרי יכולים ללמוד לנגן את זה.

המטרה שלנו פה היא אחת:

להפוך אתכם (או לפחות לכוון אתכם לשם) ממישהו שרק מגרד את המיתרים למישהו שיכול באמת לגרום לכלי הזה לשיר.

בלי מפרט.

רק אתם, הגיטרה, והאצבעות שלכם.

שאחרי קצת זמן כנראה יתחילו לכאוב.

אבל אל דאגה!

זה חלק מהתהליך.

קלישאה, אני יודע.

אבל נכונה.

אז שבו, תרגיעו את הבוהן המורדת שלכם, ובואו נצא למסע.

מסע שסופו אולי להפוך אתכם לכוכבי מדורה (או לפחות לאדם שיכול לנגן משהו שנשמע כמו מוזיקה במדורה).

בואו נתחיל.

אז מה זה בכלל Fingerstyle? (ולמה זה לא סתם “לנגן עם האצבעות”)

בואו ננפץ מיתוס כבר בהתחלה:

נגינת Fingerstyle היא לא סתם לזרוק את המפרט ולפרוט עם האצבעות.

זה כמו להגיד שציור עם הידיים זה “סתם לא להשתמש במכחול”.

ובכן, לא בדיוק.

פריטה באצבעות היא גישה שלמה לגיטרה.

שבה כל אצבע (טוב, בעיקר הבוהן, האצבע, האמה והקמיצה) מקבלת תפקיד משלה.

הבוהן בדרך כלל מטפלת במיתרי הבס (העבים יותר, אלה שעושים את ה”בום-בום”).

והשאר?

הם אחראים על המלודיה, על הליווי, על הסאונד העשיר והמלא ששומעים אצל הגיטריסטים האלה שנשמעים כאילו יש להם להקה שלמה על הגיטרה אחת.

דמיינו את זה ככה:

במקום שהיד המפרטת כולה תפרוט על כל המיתרים בבת אחת או בסירוגין מהיר, בפינגרסטייל כל אצבע היא כלי נגינה קטן משל עצמה.

הבוהן היא הבסיסטית הרגועה.

האצבע, האמה והקמיצה הן החבר’ה מהסולו והליווי.

ולפעמים, עם קצת עבודה, הן מתחילות לשתף פעולה בצורה מדהימה.

רגע, אז מה ההבדל מגיטרה קלאסית? בטח אותו דבר, לא?

אההה, שאלה טובה!

ולא, לא בדיוק.

פריטה באצבעות, כפי שאנחנו מתייחסים אליה לרוב בעולם הגיטרה האקוסטית (לא קלאסית), התפתחה מהרבה סגנונות שונים.

יש את הבלוז של המיסיסיפי דלתא עם ה-Alternating Thumb המפורסם (עוד נגיע לזה, אל תבהלו).

יש את הפולק האמריקאי.

יש את הגיטריסטים המודרניים כמו טומי עמנואל (שגורם לגיטרה להישמע כאילו היא על סמים טובים) או מרסל דאדי.

בגיטרה קלאסית יש לרוב חוקים יותר נוקשים לגבי תנוחת יד, סוג הציפורניים (יאפ, זה עולם שלם), והיא מיועדת בעיקר למוזיקה קלאסית.

פינגרסטייל (המודרני) הוא הרבה יותר פראי.

יותר חופשי.

מאפשר לנגן שירים מכל ז’אנר שתרצו – פופ, רוק, קאנטרי, ג’אז, או אפילו לעבד שיר מהפרק האחרון של הסדרה שראיתם בבינג’.

המטרה היא ליצור ביצוע שלם – גם הבס, גם ההרמוניה וגם המלודיה – על גיטרה אחת בלבד.

סוג של מולטיטסקינג מוזיקלי קיצוני.

מילון קצר ומשעשע לאצבעות הפורטות (עם שמות חיבה)

טוב, אז אמרנו שיש לאצבעות תפקידים.

במוזיקה קלאסית יש להן שמות לטיניים או ספרדיים: P (Pulgar – אגודל), I (Indice – אצבע), M (Medio – אמה), A (Anular – קמיצה), C (Chiquito – זרת, אבל הזרת כמעט אף פעם לא בשימוש בפריטה).

אנחנו לא קלאסיים פה, אז בואו ניתן להן שמות קצת יותר… קלילים.

האגודל (P): הבסיסט החרוץ (ולפעמים העצלן)

האגודל שלכם הוא הבסיס.

הוא זה שנותן את הקצב ואת ההרמוניה התחתונה.

הוא פורט בדרך כלל על שלושת המיתרים העבים יותר (E נמוך, A, D).

הוא יכול לפרוט בעקביות, ליצור “הליכת בס” קטנה, או סתם לתת דגש על התו השורש של האקורד.

דמיינו אותו כמישהו שמזיז ארגזים כבדים בבניין.

פחות זוהר, אבל בלעדיו כל הבניין (השיר) יקרוס.

קחו אותו ברצינות. הוא חשוב.

האצבע (I): הראשונה שמגיעה למסיבה (ולפעמים קצת מבולגנת)

האצבע היא לרוב הראשונה ללמוד.

היא הכי קלה לשליטה יחסית.

היא בדרך כלל פורטת על המיתר G (המיתר השלישי מלמטה).

היא יכולה לפרוט סולואים קטנים, להשלים את האקורדים, או פשוט לעשות רעש נחמד.

היא קצת כמו החבר ההוא שתמיד הראשון שמגיע למסיבה ומנסה להרים את האווירה, לפעמים קצת מוקדם מדי.

האמה (M): האחות האמצעית המאורגנת

האמה עובדת לרוב בצמוד לאצבע.

היא בדרך כלל אחראית על המיתר B (המיתר השני מלמטה).

היא קצת יותר מחושבת מהאצבע, משתלבת יפה בדפוסים.

דמיינו אותה כאחות האמצעית במשפחה.

לא הכי בולטת, אבל בלעדיה הדינמיקה המשפחתית (המוזיקלית) פשוט לא עובדת.

הקמיצה (A): השקטה שנזכרת להשתתף (רק לפעמים)

הקמיצה היא האצבע הכי פחות אינטואיטיבית לפריטה.

היא בדרך כלל פורטת על המיתר E הגבוה (המיתר הדק ביותר).

היא משמשת בעיקר להוספת תווים עליונים במלודיה או באקורדים.

היא קצת כמו מישהו במפגש חברתי שרוב הזמן שקט, אבל כשכבר אומר משהו – זה בדרך כלל חשוב ומוסיף עניין.

אל תצפו ממנה להרים את המסיבה לבד, אבל היא יכולה להוסיף ניצוץ.

הזרת (C): החברה שתמיד מבטלת ברגע האחרון (עזבו אותה)

בדרך כלל, הזרת לא משתתפת בחגיגת הפריטה.

היא נשארת מאחור, צופה.

יש גיטריסטים שמשתמשים בה לדברים ספציפיים, אבל למתחילים?

תשכחו שהיא קיימת.

היא קצת כמו חברה שאתם תמיד מזמינים למסיבות אבל היא תמיד מבטלת בדקה ה-90.

היא לא תורמת לכיף של הפריטה כרגע.

מתחילים לפרוט: 3 תרגילים ראשונים שלא ישברו לכם את האצבעות (מייד)

אוקיי, הבנו מי זה מי.

עכשיו מה עושים?

מתחילים לאמן את האצבעות לעבוד ביחד, או לחוד, בצורה מסודרת.

הנה כמה תרגילים בסיסיים.

הם אולי ישמעו כמו צלילים אקראיים בהתחלה.

וזה בסדר גמור.

המטרה היא לפתח קואורדינציה ודיוק.

תרגיל #1: הבוהן והאצבע – חברים לחיים? (בס + מלודיה בסיסית)

זה תרגיל פשוט שמתמקד בעבודה עצמאית של הבוהן והאצבע.

מה עושים:

• הניחו את האגודל על מיתר E נמוך (השישי).
• הניחו את האצבע על מיתר G (השלישי).
• פרטו את מיתר E עם האגודל.
• מיד לאחר מכן, פרטו את מיתר G עם האצבע.
• חזרו על זה שוב ושוב: בוהן -> אצבע, בוהן -> אצבע…
• נסו לעשות את זה בקצב אחיד. לאט לאט. אין ממה למהר. אף אחד לא רודף אחריכם (חוץ אולי מהשכנים אם אתם מנגנים מאוחר בלילה).

למה זה טוב:

מאמן את האגודל לפרוט את הבס באופן עצמאי בזמן שהאצבע (או אצבעות אחרות בהמשך) פורטות מיתרים אחרים. זה הבסיס להפרדת קולות.

טיפ מצחיק:

אם זה נשמע כמו צלילים אקראיים שיוצאים מהגיטרה בזמן שאתם מנקים אותה, אתם בכיוון הנכון. רק תמשיכו. זה ישתפר. מילה שלי. (טוב, אולי לא מילה שלי, אבל זה מה שאומרים).

תרגיל #2: האצבעות המשותפות – המקהלה הקטנה

עכשיו בואו נכניס לתמונה את האמה והקמיצה.

מה עושים:

• הניחו את האגודל על מיתר E נמוך (השישי).
• האצבע על מיתר G (השלישי).
• האמה על מיתר B (השני).
• הקמיצה על מיתר E גבוה (הראשון).
• עכשיו, פרטו את כל ארבעת המיתרים בבת אחת. כאילו אתם מנגנים אקורד, אבל עם האצבעות בלבד, כל אצבע על המיתר שלה.
• נסו לעשות את זה שהצלילים יישמעו בו זמנית.
• חזרו על זה שוב ושוב.

למה זה טוב:

מאמן את האצבעות לפרוט יחד כקבוצה, בצורה מדויקת. זה חשוב לדפוסים מסוימים וגם לפריטת אקורדים עשירים יותר.

טיפ מצחיק:

בהתחלה זה ישמע כמו מישהו שמפיל ערימת סירים. זה טבעי. המטרה היא שהסירים ייפלו בו זמנית ובקצב. בקרוב מאוד זה יהפוך למוזיקה. או משהו שקרוב אליה.

תרגיל #3: הבוהן המתחלפת – הבסיסט שזז!

זה אחד הבסיסים הכי חשובים בפינגרסטייל של הבלוז והפולק. ה-Alternating Thumb.

מה עושים:

• הניחו את האגודל על מיתר E נמוך (השישי).
• פרטו את מיתר E עם האגודל.
• עכשיו הזיזו את האגודל למיתר D (הרביעי) ופרטו אותו.
• חזרו למיתר E נמוך ופרטו אותו.
• עברו למיתר A (החמישי) ופרטו אותו.
• הרעיון הוא שהאגודל שלכם “הולך” בין שני מיתרי בס (לרוב מיתר 6 ו-4, או 5 ו-4, או 6 ו-5) בקצב קבוע, בדרך כלל על פעימות 1 ו-3 (או 1, 2, 3, 4 – תלוי בקצב השיר).
• חשוב: בזמן שהאגודל עושה את העבודה הקשה הזו, האצבעות האחרות (I, M, A) פורטות על המיתרים הגבוהים יותר (G, B, E) על פעימות 2 ו-4 (או בין לבין).
• זה דורש קואורדינציה. הרבה קואורדינציה. כמו לנסות לכתוב עם יד אחת ולצייר עם השנייה בו זמנית.

למה זה טוב:

זה יוצר תחושה של קצב ובס קבוע, כמו שיש בלהקת בלוז או קאנטרי, בזמן שאתם מוסיפים מלודיה או הרמוניה עם האצבעות האחרות. זה הופך אתכם לתזמורת של איש אחד. (או אישה אחת! כמובן).

טיפ מצחיק:

אל תתייאשו אם בהתחלה האגודל והאצבעות האחרות לא מסתדרים. זה כאילו הם לא עברו תיאום ציפיות לפני שהתחילו לעבוד יחד. קצת אימון, והם יהיו החברים הכי טובים. בערך.

היד השמאלית בפינגרסטייל? (כן, היא עדיין חשובה!)

טוב, דיברנו הרבה על היד הימנית (היד הפורטת, למקרה שאתם שמאליים אז היד השמאלית, אתם הבנתם).

אבל מה עם היד השנייה?

היד שלוחצת על המיתרים בשריגים.

ובכן, היא עדיין קריטית.

היא זו שקובעת איזה תו אתם מנגנים.

בפינגרסטייל, לפעמים היא אפילו הופכת להיות יותר חשובה, כי אתם מנגנים הרבה תווים בודדים ולא רק אקורדים שלמים.

אקורדים: החברים הטובים שלכם (גם כשמנגנים תווים בודדים)

אתם לא חייבים לנטוש את כל האקורדים שלמדתם.

למעשה, הרבה מנגני פינגרסטייל מנגנים את השירים שלהם על בסיס צורות של אקורדים מוכרים.

הם פשוט פורטים את התווים של האקורד אחד אחרי השני (ארפג’ו) או משלבים אותם עם תווי בס ומלודיה.

לדעת את האקורדים הבסיסיים (G, C, D, Em, Am וכו’) זה מאוד עוזר להבין איזה תווים כדאי לנגן עם היד הפורטת.

זה כאילו אתם מכינים סלט פירות.

האקורד הוא הסל.

האצבעות הפורטות הן אלה שבוחרות אילו פירות לשים בפנים ובאיזה סדר.

תווים בודדים: מלודיה, ילדה מלודיה

הרבה פעמים בפינגרסטייל תמצאו את עצמכם לוחצים על תו בודד עם היד השמאלית, בזמן שהיד הימנית פורטת אותו (או תו בס אחר בו זמנית!).

זה מאפשר לכם לנגן את המלודיה של השיר.

את החלק שאתם מזמזמים במקלחת.

לשלב את המלודיה עם הבס וההרמוניה זה הטוויסט המרכזי והמאתגר (אבל גם המספק!) בפינגרסטייל.

זה כמו לנסות לספר סיפור, לבשל ארוחת ערב, ולהחזיק שיחה בו זמנית.

דורש ריכוז.

והרבה ניסוי וטעייה.

טעויות נפוצות בפריטה באצבעות (ואיך לצחוק עליהן במקום לבכות)

כולנו עושים טעויות.

במיוחד כשמנסים משהו חדש שמערב הרבה אצבעות שצריכות לעשות דברים שונים בו זמנית.

הנה כמה מהפנינים:

1. הצליל העמום: “רגע, למה זה לא מצלצל?”

הטעות: לא ללחוץ מספיק חזק על המיתר עם היד השמאלית, או לגעת במיתרים אחרים בטעות. התו יוצא עמום, חנוק, או פשוט לא קיים.

למה לצחוק: זה נשמע כאילו הגיטרה פשוט בלעה את הצליל. אולי היא לא אהבה את מה שניסיתם לנגן? תבדקו מה ניגנתם בפעם האחרונה שהיא שמחה.

איך לתקן ברצינות (נו, בערך): ודאו שאתם לוחצים קרוב לשריג (לא על השריג, אלא מיד אחריו), ושהאצבעות מקומרות מספיק כדי לא לגעת במיתרים הסמוכים. לפעמים זה פשוט עניין של כוח. לחצו יותר! (אבל לא עד שהאצבע כחולה, כן?)

2. האצבעות המסובכות: “למה היד שלי נראית כמו ספגטי?”

הטעות: היד הפורטת נראית כמו ענבי גפן סבוכים. האצבעות מתנגשות, מסתבכות אחת בשנייה, ולא חוזרות למקום הנכון אחרי הפריטה.

למה לצחוק: ברכות! הידיים שלכם הפכו ליצירת אמנות מודרנית. תצלמו את זה! מי יודע, אולי זה יהיה הטרנד הבא באינסטגרם. #GuitarHandArt

איך לתקן ברצינות (נו, בערך): נסו לשמור על תנועת פריטה קטנה ויעילה ככל האפשר. האצבע פורטת ומיד חוזרת למקומה, מוכנה לפריטה הבאה. דמיינו שאתם מרימים פירורים עדינים מהשולחן. לא מנסים לשבור קיר.

3. קצב הפלונטר: “האגודל שלי על מאדים והאצבעות שלי על נוגה”

הטעות: חוסר קואורדינציה מוחלט בין האגודל לשאר האצבעות. הם פועלים כאילו קיבלו הוראות שונות לגמרי.

למה לצחוק: מצוין! אתם כרגע מנגנים מוזיקה אבסטרקטית ופורצת גבולות. רק אל תגידו לאף אחד שזו טעות, תגידו שזו אמנות ניסיונית.

איך לתקן ברצינות (נו, בערך): האט. פשוט האט. נגנו לאט כל כך שהאצבעות יוכלו לחשוב (כן, הן חושבות, בדרך שלהן) לפני שהן פורטות את התו הבא. השתמשו במטרונום. הוא החבר הכי טוב שלכם עכשיו. למרות שהוא קצת מעצבן.

איך לא להתייאש כשזה נשמע כמו התקפה של סנאים על חוט חשמל

בואו נודה באמת:

יש רגעים שבהם תרצו פשוט לזרוק את הגיטרה מהחלון.

או לשרוף אותה.

או לפחות לתת לחתול של השכנים לגרד אותה.

כשלמדתם אקורדים, כל פריטה (גם אם לא מושלמת) נשמעה כמו משהו.

כשאתם לומדים פינגרסטייל, בהתחלה זה נשמע בעיקר… שקט.

או אוסף צלילים אקראיים שלא מתחברים לשום דבר מוזיקלי הגיוני.

זה בסדר גמור.

כולם עברו את זה.

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לא לטבוע בים התסכול:

1. הצבת מטרות קטנות (מאוד קטנות)

אל תנסו לנגן את “Stairway to Heaven” בפינגרסטייל אחרי שבוע.

זה לא יקרה.

הציבו מטרות קטנות.

• השבוע אני אתרגל רק את תרגיל #1 עשר דקות ביום.
• השבוע אני אנסה את תרגיל #2 בלי לפספס אף מיתר חמש פעמים ברצף.
• השבוע אני אצליח שהאגודל והאצבע ינגנו יחד בלי לריב ב-60 פעימות לדקה.

כל מטרה קטנה כזו שאתם משיגים נותנת תחושת הצלחה ומדרבנת להמשיך.

זה כמו לאמן כלב.

מתחילים עם “שב”, לא עם “תביא לי את העיתון ותעשה לי קפה”.

2. קצת כל יום זה הרבה יותר טוב מהרבה פעם בשבוע

עשר דקות ביום של אימון ממוקד ויעיל שוות יותר משעתיים של אימון מתוסכל פעם אחת.

השרירים ביד, המוח, הכל צריך להתאמן בקביעות.

בנו לכם שגרה קטנה.

אפילו אם זה רק בזמן שאתם מחכים שהקפה יתקרר.

3. מצאו חומר שאתם אוהבים (או לפחות לא שונאים)

אחרי שאתם עוברים את שלב התרגילים היבשים, מצאו שירים פשוטים יחסית בפינגרסטייל שאתם אוהבים.

יש המון טאבים (תווים לגיטרה, רק בצורה ויזואלית יותר קלה) של שירים פשוטים בפינגרסטייל באינטרנט.

לנגן משהו שנשמע כמו שיר (אפילו אם זה רק שתי שורות ממנו) הרבה יותר כיף ומדרבן מאשר לנגן סולמות ותבניות אינסופיות.

זה כמו ללמוד שפה חדשה.

ללמוד את הכללים זה חשוב, אבל להתחיל להשתמש בהם כדי לדבר (או לשיר) זה מה שהופך את זה למעניין.

4. אל תפחדו להישמע רע

באמת.

אתם תישמעו רע.

הרבה פעמים.

זה חלק מהעניין.

כל הגיטריסטים המדהימים האלה שאתם מעריצים?

הם גם נשמעו רע בהתחלה.

הרבה.

חבקו את הצלילים הגרועים.

הם עדות לזה שאתם מנסים, שאתם מתקדמים.

קחו נשימה עמוקה.

וניגנו שוב.

(אולי לא מול קהל בהתחלה. אלא אם כן אתם רוצים לבדוק כמה חזקים קשרי השכנות שלכם).

אז מה הלאה? (חוץ מלהיות כוכבי רוק בלי מפרט)

אחרי שתתחילו לשלוט ביסודות, העולם נפתח בפניכם.

באמת!

ברגע שהאצבעות שלכם מתחילות לעבוד ביחד, תוכלו ללמוד דפוסים מורכבים יותר.

תוכלו לשלב Slapping (להקיש על המיתרים והגוף של הגיטרה לקבלת צלילי פרקשן – ממש כמו להקת איש אחד!).

תוכלו להשתמש ב Harmonics (הצלילים הצלולים והפעמוניים האלה שנשמעים קסומים).

תוכלו לעבד שירים אהובים שלכם לגיטרה סולו.

תוכלו להרשים את החתול שלכם.

האפשרויות אינסופיות.

עוד מקורות ללמידה (כי המדריך הזה, טוב ככל שיהיה, לא מספיק)

• יוטיוב: יאללה, נו. יש מיליוני סרטונים שם. חפשו “Fingerstyle guitar for beginners”, “Alternating thumb tutorial”, או “Easy fingerstyle songs”. מצאו מורים שאתם מתחברים אליהם (ויש כאלה עם אחלה חוש הומור).
• אתרי טאבים: אתרים כמו Ultimate Guitar (יש להם גם טאבים של פינגרסטייל), או אתרים שמיועדים ספציפית לפינגרסטייל. חפשו שירים עם דירוג קושי נמוך בהתחלה.
• קורסים אונליין: יש המון פלטפורמות שמציעות קורסים לגיטרה, חלקם מוקדשים לפינגרסטייל. לפעמים השקעה קטנה יכולה לחסוך לכם הרבה תסכול.
• מורה לגיטרה: אם יש לכם אפשרות, מורה פרטי יכול לעזור לכם לתקן טעויות מוקדם ולתת הכוונה אישית. רק ודאו שהוא מבין בפינגרסטייל (ולא רק במטאליקה עם דיסטורשן).

מה אפשר לנגן עם פינגרסטייל? (חוץ מ”אני קופץ על מיתרים באקראי”)

• בלוז: הרבה מהשורשים של פינגרסטייל מגיעים מהבלוז. שירי בלוז פשוטים הם מקום מצוין להתחיל לתרגל את האגודל המתחלף.
• פולק: כמו בלוז, גם הפולק אימץ בחום את הפינגרסטייל. Bob Dylan, Paul Simon (יש לו כמה שירים מעולים ללמידה).
• עיבודים לשירים מוכרים: הדבר הכי כיף! לקחת שיר פופ מוכר ולעבד אותו לגיטרה סולו בפינגרסטייל. זה דורש קצת יותר הבנה, אבל התחושה כשזה מצליח… שווה את זה. (נסו לחפש עיבודים של שירים של The Beatles, Ed Sheeran או אפילו שירים ישראליים).
• קטעים מקוריים: כן, אתם יכולים גם לכתוב מוזיקה משלכם! ברגע שתבינו איך האצבעות עובדות יחד, תוכלו להתחיל לאלתר וליצור דברים חדשים.

סיכום: הצליל שווה את המאמץ (רוב הזמן)

הגענו לסוף המסע הקצר (או הארוך, תלוי כמה מהר קראתם).

ללמוד פינגרסטייל זה מאתגר.

זה דיי מציק לפעמים.

זה דורש סבלנות (הרבה יותר ממה שחשבתם שיש לכם).

אבל…

אבל כשהצלילים מתחילים להתחבר,

כשהידיים שלכם מתחילות לעבוד יחד,

כשהגיטרה שלכם מפסיקה להישמע כמו קרב תרנגולים שיכורים ומתחילה להישמע… טוב, כמו מוזיקה,

התחושה מדהימה.

היכולת לנגן שיר שלם, עם בס ומלודיה והרמוניה, רק אתם והגיטרה שלכם…

זה פשוט קסם.

אל תתייאשו.

תתאמנו בקביעות (אפילו מעט).

תצחקו על הטעויות שלכם.

ותהנו מהדרך.

בהצלחה!

ואל תשכחו לשלוח לי סרטונים כשתהפכו לכוכבים (אני אשמח להביא פופקורן).

---

שאלות שמישהו היה שואל אם היה מספיק אומץ (או סתם שאלות נפוצות)

אוקיי, הבנתי הכל. עכשיו כמה זמן ייקח לי להיות כמו טומי עמנואל?

היי היי, תרגיעו. טומי עמנואל התחיל לנגן לפני שהרוב המוחלט של הקוראים פה נולדו. הוא התאמן בערך מיליון שעות ביום. קחו בחשבון שנים. הרבה שנים. אבל תוכלו לנגן שירים פשוטים שנשמעים נהדר תוך כמה חודשים או שנה של אימון קבוע. המפתח הוא לא להיות טומי עמנואל מחר בבוקר, אלא להיות יותר טובים ממה שהייתם אתמול.

כואבות לי האצבעות בטירוף. זה נורמלי?

לחלוטין. בהתחלה זה מרגיש כאילו ניסיתם לחפור מנהרה עם האצבעות בלבד. נוצרות יבלות קטנות. זה חלק מהתהליך. הן יתקשחו עם הזמן והכאב יפחת. אם הכאב חמור או נמשך הרבה זמן, אולי שווה לבדוק את הטכניקה שלכם (או לקחת הפסקה קצרה).

צריך ציפורניים ארוכות?

לא חובה, אבל הרבה נגני פינגרסטייל (בעיקר בגיטרה קלאסית) משתמשים בציפורניים טבעיות או מלאכותיות כדי לקבל צליל בהיר ומלא יותר. נגינה עם כריות האצבעות נותנת צליל רך ועגול יותר. נסו את שניהם ותראו מה אתם מעדיפים (או מה יותר קל לתחזק מבחינת ציפורניים).

אפשר ללמוד פינגרסטייל על גיטרה חשמלית?

כן! לגיטרה חשמלית יש מיתרים דקים ורכים יותר, אז זה אפילו קצת יותר קל פיזית בהתחלה. הסאונד יהיה שונה לגמרי כמובן, אבל הטכניקה הבסיסית של הפריטה באצבעות זהה. הרבה גיטריסטים משלבים פינגרסטייל בסולואים חשמליים או בקטעי ליווי.

אני לא מבין בקריאת תווים. אני אצליח ללמוד פינגרסטייל?

בהחלט! המון נגני פינגרסטייל לומדים מטאבים (Tablature). טאבים מראים לכם איפה ללחוץ על השריגים ואילו מיתרים לפרוט, בלי צורך להבין את סימני התווים המסורתיים. כמובן שלדעת תיאוריה ולקרוא תווים זה יתרון עצום בהמשך הדרך, אבל זה לא תנאי להתחלה.

יש איזה שיר פשוט שאפשר לנסות לנגן אחרי שקוראים את המדריך הזה?

בטח! חפשו טאבים פשוטים של שירים כמו “Freight Train” (של Elizabeth Cotton), “Dust in the Wind” (Kansas – רק ההקדמה), או עיבודים פשוטים של שירי עם מוכרים. התחילו עם משהו שמשתמש בעיקר באגודל ובאצבע אחת או שתיים נוספות.

יאללה, לכו לנגן!