טוב, בואו נודה באמת.
יש אלבומים כאלה.
שכולם מדברים עליהם.
שנחשבים “קלאסיקות”.
ואתם יושבים שם.
מכירים את השם.
אולי ראיתם את העטיפה הזאת עם הפריזמה המפורסמת.
ומתחת לכל ההייפ?
יש לכם שאלה אחת גדולה:
מה כל כך מיוחד בזה?!
אל דאגה, חברות וחברים.
נחתתם בדיוק במקום הנכון.
הולכים לצאת למסע.
מסע אל תוך האלבום הזה.
הצד האפל של הירח.
כן, של פינק פלויד.
זה נשמע אולי מאיים.
אבל מבטיח לכם.
זה יהיה פחות כואב מלעבור טיפול שורש.
ויותר מעניין מרוב שיעורי ההיסטוריה שאי פעם סבלתם מהם.
האלבום הזה הוא לא סתם אוסף שירים.
זה מסע.
מסע אל תוך הנפש האנושית.
עם כל הטירוף, הכסף, הזמן שבורח, והמוות שמחכה בסוף.
הוא נשמע מדהים גם 50 שנה אחרי שיצא.
אבל איך הוא עשה את זה?
למה הוא עדיין רלוונטי?
ובעיקר – איך לעזאזל מבינים את כל הצרחות והשעונים המצלצלים האלה?
התשובות לכל זה, ועוד הרבה שטויות מעניינות, נמצאות כאן.
אז קחו אוויר.
קחו כוס קפה (או משהו חזק יותר, אם אתם אמיצים).
מתחילים.
הצד האפל של הירח: מדריך הישרדות למאזין הסקרן (וגם המבולבל)
התחלה: מאיפה הגיעו החבר’ה המוזרים האלה עם הפינק והפלויד?
טוב, לפני שצוללים לירח עצמו, בואו נכיר את הכנופיה.
פינק פלויד התחילו הרבה לפני “הצד האפל”.
הם היו בהתחלה להקת פסיכדליה.
עם סיד בארט, גאון מוזר וצבעוני (מדי).
סיד, עם הפסיכדליה שלו וההיסחפות שלו מהמציאות, למעשה היווה השראה גדולה לחלק מהנושאים באלבום הזה.
אבל בשלב מסוים, סיד היה… איך נאמר בעדינות…
פחות מתאים לנגן.
הרבה פחות.
אז נכנס דיוויד גילמור.
גיטריסט מדהים.
וזה שינה את הכיוון של הלהקה.
הם התחילו להתעסק יותר בסאונד.
באלבומים קונספטואליים.
באווירה.
ובהמון המון אפקטים.
“הצד האפל של הירח” זה הפסגה של התקופה הזאת.
זה כאילו הם לקחו את כל הניסיונות שלהם עד אז.
ושפכו אותם לסיר ענק של יצירה.
עם המון סוכר, קצת מלח, וקצת LSD (טוב, אולי לא האחרון).
הרעיון לאלבום התחיל בפגישות.
חברי הלהקה דיברו על הלחצים של החיים.
על טירוף.
על מוות.
על כסף.
על כל הדברים שגורמים לנו להרגיש… ובכן…
לא משהו.
הם החליטו ליצור יצירה שתעסוק בכל הלחצים האלה.
והם עשו את זה בדרכם הייחודית.
עם המון צלילים.
והרבה שקט.
והרבה מאוד מחשבה מאחורי כל פעימה.
המושג: מה הקשר בין ירח, צד אפל, וחשבון בנק?
השם קצת מבלבל, נכון?
“הצד האפל של הירח”.
זה לא אומר שאין שם אור.
זה אומר שאנחנו לא רואים אותו מכאן.
הוא תמיד מופנה הצידה.
הצד הנסתר.
הצד הלא מוכר.
וככה זה גם עם הנפש האנושית.
יש לנו את הצד שאנחנו מראים לעולם.
ויש את הצד שמוסתר.
עם כל הפחדים.
החרדות.
הדברים שלא נדבר עליהם בארוחת שישי.
האלבום עוסק בדיוק בזה.
בלחצים שגורמים לאנשים לשקוע לצד ה”אפל” הזה.
כסף (Money).
הזמן שבורח (Time).
הפחד ממוות (The Great Gig in the Sky).
הטירוף (Brain Damage).
המאבקים בין אנשים (Us and Them).
זה לא סתם שירים שזורקים לחלל.
זו יצירה ארוכה אחת.
שנועדה להאזנה רציפה.
כמו מסע.
כמו טיול במוח.
שלכם.
ושל הלהקה.
ואולי קצת גם של סיד בארט.
הקסם הטכנולוגי: איך הם גרמו לזה להישמע כל כך… חללי?
טוב, אז למה האלבום הזה נשמע אחרת?
כי הוא היה פורץ דרך.
הוא הוקלט באולפני אבי רוד המפורסמים.
כן, של הביטלס.
אבל פינק פלויד לקחו את זה לשלב הבא.
היה להם טכנאי סאונד גאון בשם אלן פרסונס.
שהיה כמעט כמו חבר להקה שישי בשלב הזה.
הוא היה אובססיבי לסאונד.
והם?
הם היו אובססיביים ליצירת אווירה.
הם השתמשו בטכניקות הקלטה מטורפות לאותה תקופה.
הקלטת דופק לב אמיתי.
הקלטת שעונים מצלצלים (אוסף של שען מטורף כנראה).
לולאות של טייפ.
סינתיסייזרים חדשניים (ה-EMS VCS 3 המפורסם שנשמע כמו רובוט עצבני).
אפקטים של פאז’, ריברב, ודיליי ששינו את העולם.
הם רצו שהסאונד יהיה עוטף.
שיכניס אותך פנימה.
שיגרום לך להרגיש שאתה חלק מהמסע הזה.
וזה עבד.
בגדול.
מסע צלילי: מפרקים את הירח, שיר אחרי שיר (בזהירות!)
טוב, הגיע החלק הכיפי.
בואו נדבר על השירים עצמם.
או יותר נכון, על התחנות במסע.
Speak to Me / Breathe: נשימות, פעימות, והתחלה שנותנת בראש (בשקט)
האלבום נפתח עם… כלום כמעט.
דופק לב.
צלילים שנשמעים כאילו מגיעים ממעמקי החלל.
או הבטן שלכם אחרי ארוחת חג גדולה.
ואז צרחה.
כן, סתם ככה.
זרקו עלינו צרחה.
Speak to Me זו יותר יצירת קולאז’ מאשר שיר.
היא נועדה ליצור אווירה.
להכניס אתכם לעולם של האלבום.
לרמוז על הלחצים שיבואו.
הפחדים.
הטירוף.
ואז מתחיל Breathe.
שיר הרבה יותר רגוע.
כמו נשימה עמוקה אחרי הפחד הראשוני.
המילים מדברות על לחיות את החיים.
ללכת קדימה.
לא לפחד.
“Breathe, breathe in the air / Don’t be afraid to care”.
זה הניגוד להתחלה המלחיצה.
אבל המילים?
הן כבר רומזות על הלחצים שיגיעו בהמשך.
שילוב של שקט ותיפוף עדין.
גיטרה אקוסטית מרגיעה.
ובס עמוק שמחזיק הכל יחד.
זו הקדמה מושלמת.
היא אומרת לכם: “היי, זה הולך להיות מוזר, אבל גם יפה”.
On the Run: ריצת אמוק של סינתיסייזרים – מי רודף אחרי מי?
עכשיו מתחיל הלחץ.
On the Run.
קטע אינסטרומנטלי לחלוטין.
שנשמע כמו מישהו שרץ על הבהלה בחייו.
הוא נוצר כמעט כולו על סינתיסייזר מודולרי בשם EMS VCS 3.
שנשמע כאילו הגיע מהחללית של חייזרים עם בעיות עצבים.
הקצב מהיר.
מלחיץ.
הצלילים אלקטרוניים וקרירים.
זה מרגיש כמו בריחה.
ממה?
מכל דבר.
מהזמן שבורח.
מהלחץ להצליח.
מהפחד להיכשל.
בקטע הזה יש גם אפקטים קוליים.
מטוס ממריא (הפחד מטיסה של ריצ’רד רייט?).
קולות שמדברים ברקע.
זה כאילו אתם בתוך סרט מדע בדיוני.
שבו הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות זה לרוץ.
ולקווה שהסינתיסייזר המטורף לא יתפוס אתכם.
Time / Breathe (Reprise): השעונים מצלצלים: הזמן אוזל לכם, ידעתם?
הקטע שכל מי ששמע את האלבום הזה פעם אחת לא ישכח לעולם.
צלצול השעונים המבהיל.
כאילו כל השעונים בעולם החליטו לצלצל יחד באותו רגע.
זה לא צליל שעון מעורר נעים.
זה צליל שצועק עליכם: “התבזבזתם! הזמן עבר! קומו כבר!”.
השיר Time מדבר על הזמן שחולף.
על ההתלבטויות בצעירות.
על ההבנה הפתאומית שחצי מהחיים עברו.
ועוד לא הספקת כלום.
או לפחות ככה זה מרגיש.
המוזיקה מתחילה לאט.
עם הטיק-טוק של השעונים.
ואז מתפוצצת.
ואז מגיע סולו הגיטרה האגדי של דיוויד גילמור.
זה לא סתם סולו.
זה סולו שגורם לכם להרגיש הכל.
את הלחץ.
את החרטה.
את הרצון לצעוק.
זה כאילו הגיטרה עצמה בוכה על הזמן האבוד.
זה סולו כל כך מלא רגש, שהוא מצליח להגיד יותר מכל המילים שבעולם.
ואז מגיעה החזרה ל-Breathe (Reprise).
החלק הזה הרבה יותר רגוע.
כאילו אומרים לכם: “אוקיי, הבנתם את המסר. עכשיו קחו נשימה. יש עוד זמן”.
The Great Gig in the Sky: הווקאליזה ההיסטרית: ככה נשמעת נשמה שמשתחררת (או רקדנית בטן בלתי נשלטת)?
אוקיי, זה אחד הקטעים המוזרים והמרגשים באלבום.
קטע אינסטרומנטלי בעיקרו.
אבל עם דבר אחד שגונב את ההצגה:
הווקאליזה של קלייר טורי.
קלייר טורי הייתה זמרת סשנים.
אלן פרסונס התקשר אליה בשישי בערב.
ואמר לה: “תבואי מחר, תצטרכי לשיר… כאילו את עומדת למות.”
או משהו בסגנון הזה.
היא באה.
קיבלה הנחיות קלושות (“תחשבי על מוות, או על כל דבר מלחיץ”).
ונכנסה לחדר ההקלטות.
מה שיצא?
זה מטורף.
היא שרה בלי מילים.
רק צלילים.
צרחות.
יללות.
קולות שנעים בין ייאוש מוחלט לאקסטזה מוחלטת.
זה כאילו כל הרגשות האנושיים נדחסו לצליל אחד.
זה אמור לסמל את הפחד ממוות.
את הרגע שבו הנשמה עוזבת את הגוף.
וואלה, אם ככה זה נשמע…
אני לא בטוח שבא לי למות בקרוב.
או שלקלייר טורי היו כמה דברים לא פתורים עם החיים.
היו איתה ויכוחים על הקרדיט ועל הכסף במשך שנים.
בסוף היא קיבלה את ההכרה (ואת התשלום הראוי, אחרי שהלכה לבית משפט).
ובצדק.
הביצוע שלה הפך את הקטע הזה לאחד הרגעים הכי בלתי נשכחים באלבום.
ומייד אין לי ספק שהיא באמת חשבה על משהו מלחיץ בזמן ששרה.
Money: כסף, כסף, כסף: השיר שגורם לכם לרצות להיות מיליונרים (ולא רק בגלל הסקסופון)
אחרי הקטע הקודר על מוות, הגיע נושא קליל יותר:
כסף!
וואו, כמה שזה קליל ומאושר.
השיר הזה מתחיל עם אחד הצלילים הכי אייקונים באלבום:
הצליל של קופסא רושמת.
כאילו אתם עובדים בקופה בסופר.
או פשוט קורעים לכם את הכיס.
זה שיר ציני.
על התאווה לכסף.
איך הוא משחית.
איך הוא גורם לאנשים לעשות דברים מוזרים.
המילים כמו: “Money, it’s a gas / Grab that cash with both hands and make a stash”.
זה לא בדיוק שיר עידוד לחיסכון פנסיוני.
מבחינה מוזיקלית, זה שיר מעניין בגלל הקצב שלו.
הוא כתוב ב-7/4.
שזה קצב קצת מוזר.
רוב המוזיקה שאתם שומעים היא ב-4/4.
כמו מארש.
7/4 זה כמו ללכת 1-2-3-4-5-6-7, 1-2-3-4-5-6-7…
קצת עקום.
אבל בגלל שזה פינק פלויד, וזה שיר על משהו מעוות (כסף), זה פשוט עובד.
זה מרגיש קצת לא יציב.
קצת מוזר.
בדיוק כמו היחסים שלנו עם כסף.
ויש את סולו הסקסופון המדהים של דיק פארי.
שהופך את השיר הזה ללהיט מיינסטרים.
כי כסף?
כולם אוהבים לדבר על כסף.
או לשנוא אנשים שיש להם יותר מדי.
Us and Them: שקט, רגע של נחת… רגע, מה זה המלחמה הזאת?
אחרי כל הלחץ והכסף, מגיעה הפסקה.
Us and Them.
זה השיר הארוך ביותר באלבום.
והוא שונה לגמרי.
רגוע.
אטמוספרי.
עם פסנתר יפהפה וסקסופון שוב (אותו דיק פארי!).
השיר מדבר על הניגודים בחיים.
ה”אנחנו” מול ה”הם”.
חיילים מול אזרחים.
עשירים מול עניים.
אנשים עם דעות שונות.
הוא מדבר על חוסר הבנה.
על קונפליקט.
על הצד המעוות של המין האנושי, שמתעקש להתחלק לצדדים ולריב.
המילים כמו “Us and them / And after all we’re only ordinary men”.
זה כאילו האלבום לוקח רגע נשימה.
להסתכל על העולם מבחוץ.
ולהגיד: “היי, כולנו די אותו הדבר, אז למה כל הריב הזה?”.
הקטע הזה מראה את הצד היותר מלודי ועדין של הלהקה.
אבל המילים עדיין נוקבות.
הן לא מניחות לכם להרגיש נוח מדי.
כי ה”אנחנו והם” זה משהו שתמיד קיים.
גם בתוך הראש שלנו.
Any Colour You Like: קטע אינסטרומנטלי: פשוט תנגנו, אל תחשבו יותר מדי.
עוד קטע אינסטרומנטלי.
וזה קטע שנותן ללהקה להתפרע קצת.
לנגן.
לאלתר.
לשחק עם הסאונד.
השם “Any Colour You Like” (“כל צבע שאתם רוצים”) נאמר במקור על ידי טכנאי סאונד אחר.
שהיה מוכן לתת להם איזה כבל שהם רוצים.
הביטוי הזה הפך לקטע מוזיקלי.
כי המוזיקה כאן מרגישה חופשית.
כאילו הם יכולים לנגן כל דבר.
זה שיר שמעביר אתכם מהאווירה המלנכולית של Us and Them לחלק האחרון של האלבום.
הוא כמו מעבר.
גשר.
שבו הסאונד שולט.
ולא המילים.
יש כאן עבודת סינתיסייזרים מדהימה.
דיוויד גילמור מנגן גיטרה כאילו אין מחר.
זה רגע לנשום (שוב!), אבל הפעם – עם המון מוזיקה מסביב.
Brain Damage / Eclipse: הטירוף, הירח… ומה שנשאר בסוף.
והנה אנחנו מגיעים לשיא (או לתהום, תלוי איך מסתכלים על זה).
Brain Damage.
שיר שמדבר ישירות על טירוף.
על להיות שונה.
על לא להשתלב בחברה.
המילים המפורסמות: “The lunatic is on the grass”.
זה כנראה מתייחס ישירות לסיד בארט.
שבשלב מסוים היה נוהג לעמוד על הדשא ולא לעשות כלום.
או כל דבר מוזר אחר.
השיר הזה הוא כואב.
אבל גם אמפתי.
הוא כאילו אומר: “היי, כולנו קצת משוגעים לפעמים. וזה בסדר. הירח בצד האפל שלו מחכה לכולנו”.
ואז, השיר הזה זורם אל Eclipse.
הסוף.
השיא.
האפלה.
זה שיר שנבנה ונבנה.
עם מילים שמנויות את כל הדברים שעשינו בחיים.
כל הדברים שמקיפים אותנו.
כל הדברים שגורמים לנו להיות מי שאנחנו.
“All that you touch / And all that you see / All that you taste / All you feel…”.
זה הכל.
כל החיים.
והמילים מסתיימות ב: “And everything under the sun is in tune / But the sun is eclipsed by the moon”.
וואו.
תחשבו על זה.
הכל בטבע בהרמוניה (“in tune”).
הכל מסתדר.
השמש מאירה.
אבל אז הירח (אותו “צד אפל”) מסתיר את השמש.
האפלה משתלטת.
כל הלחצים, הטירוף, הכסף, הזמן, המוות – הכל מכסה את האור.
הסוף הוא מדהים.
הכל מתפוצץ.
כל הכלים מנגנים יחד.
כל האפקטים.
ואז…
זה נעלם.
עם דופק לב שחוזר.
ודוהה לאט לאט.
ואז…
שקט.
ובסוף הסוף.
אחרי השקט.
שומעים לחישה:
“There is no dark side of the moon, really. Matter of fact it’s all dark”.
תכלס, אין “צד אפל” של הירח.
הוא כולו חשוך.
הוא רק משקף את האור של השמש.
ומה שנסתר מאיתנו, הוא שם תמיד.
כמו ה”צד האפל” של הנפש שלנו.
הוא תמיד שם.
צריך ללמוד לחיות איתו.
למה לעזאזל האלבום הזה עדיין רלוונטי אחרי כל כך הרבה שנים? (רמז: זה לא קסם)
אוקיי, שמענו את השירים.
הבנו קצת את הסיפור.
אבל אלבומים אחרים שסיפרו סיפורים מעניינים נשכחו די מהר.
למה הצד האפל של הירח עדיין כאן?
ובגדול?
הסאונד שגורם לכם להרגיש כאילו אתם באולם קולנוע במוח שלכם
דיברנו קודם על אלן פרסונס.
הגאון הזה.
הוא לא רק הקליט את הלהקה.
הוא פיסל את הסאונד.
הוא עבד קשה על שימוש באפקטים.
על יצירת תחושת מרחב.
הוא רצה שהסאונד ינוע סביבכם.
שיקיף אתכם.
האלבום הזה נשמע מדהים גם על אוזניות פשוטות.
אבל אם שומעים אותו במערכת סאונד טובה (במיוחד אחת שתומכת באודיו רב ערוצי),
זה כאילו אתם עפים בחלל.
השעונים מצלצלים לכם מכל כיוון.
הקולות מדברים מאחוריכם.
הדופק מרגיש אמיתי מתחת לרצפה.
החדשנות הזו בסאונד.
היכולת ליצור חוויה שמעבר לשירים עצמם.
זה משהו שעד היום מעט אלבומים מצליחים לעשות ברמה כזאת.
זה לא רק מוזיקה.
זה עולם שלם.
העטיפה האייקונית: פריזמה, אור, וסטייל נצחי (גם אם אתם לובשים גרוע)
קחו רגע לחשוב על העטיפה.
משולש שחור.
קרן אור לבנה שנכנסת.
מתפצלת לספקטרום של צבעים.
יוצאת מצד שני.
זו אחת העטיפות המוכרות בהיסטוריה של המוזיקה.
עיצוב של חברת Hipgnosis האגדית.
בראשות סטורם ת’ורגרסון (שעיצב כמעט את כל העטיפות של פינק פלויד).
העטיפה הזו היא גאונית בפשטותה.
היא מסמלת המון דברים.
הפירוק של האור (כמו פירוק הנפש).
הניגוד בין שחור ללבן (חושך ואור, חיים ומוות, שפיות וטירוף).
הצבעים שיוצאים (היצירה, הרגשות, ה”חיים” שפורצים החוצה).
היא כל כך טובה, שהיא הפכה לסמל תרבותי.
רואים אותה על חולצות.
על כוסות.
על קירות.
היא מיידית.
זכירה.
ומושלמת לקונספט של האלבום.
גם אם לא שמעתם את האלבום, אתם מכירים את העטיפה.
וזה חלק ענק מההצלחה שלו.
המילים שמדברות לכולם (גם למי שלא חי בשנות ה-70 ולא לוקח דברים אסורים)
הנושאים שהאלבום עוסק בהם?
הם אוניברסליים.
לחץ של זמן?
מי לא מרגיש את זה?
הפחד ממוות?
מגיע לכולם.
התאווה לכסף?
יאללה, בואו נשקר לעצמנו שלא אכפת לנו.
המאבקים בין אנשים?
קורה כל יום, בכל מקום.
הפחד מלהיות שונה, מלהיות “משוגע”?
זה משהו שכל אחד הרגיש מתישהו.
בגלל שהנושאים האלה כל כך בסיסיים לאדם,
האלבום הזה ממשיך לדבר לאנשים מכל גיל, מכל רקע, מכל תקופה.
זה לא אלבום ש”הזדקן” מבחינת התוכן.
הוא עדיין רלוונטי כאילו נכתב אתמול.
המיתוסים והקונספירציות: סינכרון עם “הקוסם מארץ עוץ” – מקריות או שגילתה משהו על היקום?
אחד הדברים הכי מצחיקים (ומעצבנים לפעמים) שקשורים לאלבום הזה.
התיאוריה שנקראת “Dark Side of the Rainbow” או “Dark Side of Oz”.
הרעיון הוא כזה:
תשמיעו את האלבום בדיוק כשמתחיל הסרט “הקוסם מארץ עוץ” (הגרסה מ-1939).
ותופתעו (או שלא) לגלות שיש רגעים של “סינכרון” מוזר.
למשל, כשהמילים של Time מדברות על “run”, דורותי מתחילה לרוץ.
כשהמילים של Brain Damage מדברות על “lunatic”, הדחליל מופיע.
ועוד מלא דברים קטנים וגדולים.
עכשיו, פינק פלויד עצמם אומרים שאין בזה כלום.
שזה צירוף מקרים מוחלט.
והאמת?
יש סיכוי טוב שהם צודקים.
המוח האנושי מדהים בלמצוא תבניות איפה שאין.
אם תקשיבו מספיק טוב, תוכלו למצוא סינכרון כמעט בין כל אלבום קלאסי לכל סרט קלאסי.
אבל…
זה עדיין כיף לנסות.
וזה עדיין מוזר כמה “סינכרונים” כאלה יש.
האם זה רק צירוף מקרים ענק?
האם היה שם איזשהו תת מודע קולקטיבי שחיבר את הכל?
או שפינק פלויד פשוט עשו משהו ששינה את מבנה הזמן-מרחב?
כנראה שלא.
אבל זה נותן אחלה סיבה לשבת מול הטלוויזיה, לשים את האלבום, ולצחוק קצת על הדורותי שמתזמנת את הריצות שלה עם גילמור.
שומעים בפעם הראשונה? (או האלף?) איך להתכונן למסע הזה?
אז החלטתם לצלול פנימה?
נהדר!
הנה כמה טיפים מהמומחה (שלא מתיימר להיות כזה):
תנאים אופטימליים: חדר חשוך, אוזניות, וניתוק מהעולם (אולי גם חטיפים)
- מצאו זמן: זה אלבום שנועד להאזנה רציפה. 42 דקות. תפנו את הזמן הזה. לא בנהיגה. לא בחדר כושר. לא כשאתם עושים כלים.
- האוזניות הן חברותיכם הטובות ביותר: הסאונד הוא חלק ענק מהחוויה. אוזניות טובות יאפשרו לכם לשמוע את כל הפרטים הקטנים. את הלחשושים. את התנועה של הסאונד.
- החשיכו את החדר: או לפחות עמעמו את האורות. זה יוצר אווירה. זה עוזר לכם להתרכז רק בסאונד.
- התרחקו מהטלפון: ברצינות. תשימו אותו על שקט. עדיף בכלל בחדר אחר. המטרה היא לצלול לתוך האלבום, לא לקבל התראות כל שתי דקות.
- חטיפים ושתייה: נו, חייב. מסע כזה דורש תדלוק.
למה לשים לב במיוחד? (מלבד הסאונד המטורף)
- המעברים בין השירים: כמעט ואין עצירות. האלבום בנוי כזרם רציף. תשימו לב איך שיר אחד נשפך לשני.
- הקולות המדברים ברקע: יש קטעי דיבור קצרים פזורים באלבום. פינק פלויד הקליטו כל מיני אנשים (עובדי אולפן, אנשים שפגשו) עונים על שאלות כמו “מתי בפעם האחרונה היית אלים?” או “היית בירח?”. התשובות שלהם שולבו באלבום והן חלק מהסיפור.
- האפקטים הקוליים: השעונים. קופסת הכסף. המטוס. פעימות הלב. הם לא סתם שם. הם חלק מהמוזיקה ומהסיפור.
- הדינמיקה: האלבום הזה עובר ממצב שקט וחללי לרועש ומלא אנרגיה בשניות. תשימו לב לשינויים האלה. הם חלק מהמסע הרגשי.
שאלות שמטרידות את העולם (וגם אתכם, אם אתם כנים עם עצמכם)
האם זה נכון שצריך להיות מסומם כדי להבין את האלבום הזה?
ממש לא! זה מיתוס מטופש. האלבום הזה נוצר בתקופה שזה היה פופולרי, ונושאי הטירוף וההיסחפות מהמציאות תרמו לזה, אבל התוכן והמוזיקה עומדים בפני עצמם בצורה מדהימה גם עם ראש צלול לחלוטין. למעשה, יכול להיות שעם ראש צלול תבינו אותו אפילו טוב יותר. אל תתנו למיתוסים כאלה להרתיע אתכם.
מי כל האנשים שמדברים ברקע בין השירים?
כמו שציינתי קודם, אלן פרסונס, הטכנאי, ראיין כל מיני אנשים שהיו באולפני אבי רוד באותה תקופה. עובדים באולפן, חברי צוות של הלהקה, אפילו השוער של האולפן. הוא שאל אותם שאלות על פחד, מוות, טירוף, כסף, אלימות… ואז שילב את התשובות הקצרות והאותנטיות האלה באלבום. זה מוסיף עוד שכבה של אנושיות וריאליזם למושגים האבסטרקטיים.
האם הסינכרון עם “הקוסם מארץ עוץ” אמיתי?
פינק פלויד טוענים בתוקף שזה צירוף מקרים מוחלט, ורוב הסיכויים שהם צודקים. זה פשוט מדהים כמה קל למצוא תבניות קומיות או דרמטיות כשמחפשים אותן מספיק חזק. זה סוג של אשליה אופטית לאוזניים. ובכל זאת? זה עדיין כיף לנסות. ואולי יש שם משהו… מי יודע מה קורה בנקודת המפגש בין אמנות לתת מודע קולקטיבי?
למה דווקא הפריזמה על העטיפה? מה היא מסמלת?
סטורם ת’ורגרסון, המעצב, אמר שהם חיפשו משהו פשוט, אלגנטי ודרמטי. הלהקה ראתה תמונה של פריזמה בספר פיזיקה, ואחד החברים אמר שזה נראה מתאים לנושאים של האלבום. זה מסמל את פירוק האור (כמו פירוק הנפש או המציאות ללחצים השונים), וגם מייצג את התאורה המדהימה בהופעות החיות שלהם באותה תקופה. בקיצור, זה נראה טוב וגם עמוק. שילוב מנצח.
האם זה האלבום הכי טוב בכל הזמנים?
זו שאלה קשה, כמו לבחור בין פיצה לפלאפל. יש מיליוני דעות. מה שבטוח, זה אחד האלבומים הכי משפיעים, מצליחים, ואהובים אי פעם. הוא מכר מיליונים על גבי מיליונים, נשאר במצעדים עשרות שנים (כן, עשרות!), והשפיע על אינספור מוזיקאים. גם אם הוא לא “הכי הכי” בשבילכם, אי אפשר להתווכח על המעמד ההיסטורי והתרבותי שלו. הוא פשוט… שם. כמו הפירמידות.
סיכום הומוריסטי: הצלחתם לשרוד את המסע! מה עכשיו?
אז זהו.
הגענו לסוף המסע.
עברנו דרך הפחדים.
הכסף.
הזמן.
המוות.
והטירוף.
שמענו צרחות.
שעונים.
וקופות רושמות.
אני מקווה שהמסע הזה היה מעניין.
ואולי אפילו קצת משעשע.
ושעכשיו אתם מסתכלים על הצד האפל של הירח קצת אחרת.
לא רק קלאסיקה מאובקת.
אלא יצירה חיה.
נושמת (עם דופק לב!).
שעדיין רלוונטית לחיינו.
מה עושים עכשיו?
פשוט.
תשמעו את האלבום שוב.
ואז שוב.
וכל פעם תגלו בו משהו חדש.
צליל שלא שמעתם.
מילה שלא שמתם לב אליה.
חיבור שלא חשבתם עליו.
אתם יכולים גם לחפש את המילים המלאות ולקרוא אותן בזמן שאתם מאזינים.
או לצפות בהופעות חיות של פינק פלויד מהתקופה הזו (יש כמה מדהימות).
או פשוט לשבת בחדר חשוך.
ולתת למוזיקה לעשות את שלה.
המוזיקה היא מסע אישי.
ו”הצד האפל של הירח” הוא אחד המסעות הכי טובים שתוכלו לעשות.
בלי לצאת מהבית.
אז תודה שהצטרפתם אליי למסע הפילוסופי-מוזיקלי-הומוריסטי-קצת-מוזר הזה.
מקווה שלמדתם משהו.
או לפחות צחקתם קצת.
ושיהיה לכם מסע נעים.
בין אם זה לצד המואר או האפל של הירח שלכם.
תהנו!