The Wall: האופרת רוק של רוג’ר ווטרס והאמירה החברתית – מסר שעדיין מהדהד

מוזיקה. היא יכולה להיות מקור לשמחה. לריגוש. לפעמים גם לכאב ראש, בעיקר אם השכן שלכם חזר להתאמן על חצוצרה בשלוש לפנות בוקר. אבל לפעמים, מוזיקה היא יותר מזה. היא מסע. היא סיפור. היא… טוב, במקרה של האלבום הספציפי הזה, היא קצת כמו פגישת טיפול פסיכולוגי באורך שעתיים שעלתה המון כסף והיו בה בובות ענק. כן, אנחנו מדברים על “החומה”. The Wall. יצירת המופת (או יצירת השיגעון, תלוי את מי שואלים ומה הוא עישן בפעם האחרוונה ששמע את זה) של פינק פלויד, ובעיקר של המוח הלא שקט של רוג’ר ווטרס. למה בכלל לצלול לתוך האלבום המאסיבי, המדכא למדי הזה? שאלה מעולה. כי הוא גאוני. כי הוא רלוונטי. וכי אם תבינו אותו, תרגישו קצת יותר חכמים במסיבות (או לפחות תדעו על מה לדבר כשהשיחה על המחירים בנדל”ן מתחילה לשעמם).

המדריך הזה הוא לא מדריך רגיל. אנחנו לא הולכים להיות כבדים. אנחנו הולכים להסתכל לחומה הזו עמוק בעיניים, לצחוק עליה קצת (בעיקר עלינו, הקוראים והכותבים, שמנסים להבין אותה), ולפרק אותה ללבנים. נראה מה בתוכה. למה היא נבנתה. ולמה, לעזאזלי, היא עדיין עומדת איתנה בעולם המודרני והקליל שלנו. מוכנים? קחו אוויר. זה הולך להיות מסע. מבטיח שיהיה כיף. או לפחות שיהיה פחות נורא משיעור מתמטיקה בתיכון.

מה לעזאזל זה “החומה” ולמה שזה יעניין אותי בכלל? (חוץ משיעורי היסטוריה של הרוק)

אוקיי, בואו נתחיל בבסיס. “החומה” הוא לא סתם עוד אלבום של להקת רוק מהסבנטיז ששמעתם ברדיו (או בספוטיפיי, אנחנו מודרניים). זהו אלבום קונספט כפול. רוק אופרה. סיפור. מסע פסיכולוגי. הכל עטוף במוזיקה שהיא לפעמים עוצרת נשימה, לפעמים מחרידה, ולפעמים פשוט… יש שם המון פלנג’ר בגיטרה. הסיפור עוקב אחרי דמות בשם פינק. הוא כוכב רוק (הלם!), ומן הסתם, החיים שלו זוועה. הוא בונה סביבו חומת הגנה מפני העולם החיצון, לבנה אחר לבנה, כתוצאה מטראומות שונות שעברו עליו בחיים.

למה שזה יעניין אתכם? כי למרות שהסיפור ספציפי לפינק (או לרוג’ר ווטרס, בואו לא נעשה את עצמנו), הנושאים כל כך אוניברסליים שזה כואב: התמודדות עם אובדן, מערכות יחסים רעילות (הורים, מורים, בנות זוג), בדידות, התמכרות, והרצון המטורף של כל אדם בעולם לבנות סביבו חומה מטופשת כדי לא להיפגע. זה מראה שגם אם אתה כוכב רוק עם מיליונים, אתה עדיין יכול להיות מבולגן לגמרי. וזה, חברים, נחמה עצומה.

פגשו את פינק: כוכב הרוק הכי אומלל שלא הכרתם (ויש תחרות קשה בז’אנר)

פינק הוא לא הגיבור הקלאסי שלכם. הוא לא סופרמן. הוא לא בון ג’ובי רץ על הבמה בחולצה קרועה. הוא אדם שבור. הלבנים הראשונות בחומה שלו מגיעות מאירועים קשים:

• אבא מת במלחמה: לבנה מספר 1. טראומה ראשונית. אין דמות אב. מי ילמד אותך לגלח? מי יראה לך איך בונים מגדל קוביות כמו שצריך? שאלות קיומיות.
• אמא פולנייה (ברוחה לפחות): לבנה מספר 2 (ותפזורת של לבנים קטנות מסביב). מגוננת מדי. חונקת מדי. “אכלת? לבשת סוודר? למה אתה לא עונה לטלפון?!”
• מורים מפלצתיים: לבנה מספר 3 (היא נראית כמו מורה עם סרגל). המערכת החינוכית, שבמקום לעזור, לפעמים שוברת. זוכרים את המורה ההוא למתמטיקה שגרם לכם לחשוב שאתם חסרי כל סיכוי בחיים? כן, בדיוק.
• אישה בוגדנית: לבנה מספר 4. כי מה יותר טוב כדי להשלים חומת בידוד מאשר אכזבה רומנטית?
• הלחץ של התהילה: הלבנים האחרונות, הגדולות והכואבות ביותר. הקהל שדורש ממך להיות משהו שאתה לא, הסמים, הניתוק מהמציאות. הפחד שהכל יתמוטט.

כל אלה ועוד בונים את החומה סביב פינק. הוא נכנס פנימה, מסתגר, מתנתק. האלבום הזה הוא מסע פנימי לתוך הראש שלו בזמן שהוא הולך לאיבוד בתוך הבידוד שהקים לעצמו. נשמע כיף, נכון? חכו, המוזיקה עושה את זה פחות מדכא ויותר… אפוס. כמו לראות תאונת דרכים בהילוך איתי עם פסקול גאוני.

לבנה אחר לבנה: ניתוח שירים מרכזיים (בלי להתיימר להבין הכל)

החומה מורכבת מ-26 רצועות. כל אחת היא “לבנה” בסיפור ובמבנה. חלקן קצרות, חלקן ארוכות. חלקן שירים קלאסיים, חלקן קטעים אטמוספריים או דיבורים. בואו נצלול לכמה מהבולטים שבהם. ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד (ולצחוק) מהם.

“Another Brick in the Wall, Part 2”: ההמנון שלא ידעתם שהוא נגדכם (ועכשיו הוא תקוע לכם בראש)

אם שמעתם פעם פינק פלויד, סביר להניח שזה השיר שקפץ לכם לראש (או שהשכן ניגן אותו בווליום מטורף בשלוש בבוקר). הריף הפשוט אבל קליט בטירוף, קו הבס המהפנט, וקולות הילדים שצועקים “We don’t need no education!”. השיר הזה הפך להימנון מחאה נגד מערכת החינוך, למרות שוטרס עצמו אמר שהשיר מדבר יותר על הגישה הכוחנית שבה מורים (ספציפיים, מהעבר שלו) ניהלו את הכיתה, מאשר על עצם הצורך בחינוך. אבל היי, מי צריך ניואנסים כשאפשר לצעוק סיסמאות קליטות?

מה לומדים מוזיקלית?

• כוחה של פשטות: הריף הוא שלושה אקורדים. הבס חוזר על עצמו. התופים ישרים. ולמרות זאת, זה אחד השירים האייקוניים בכל הזמנים. לפעמים, פחות זה יותר.
• שכבות: השיר הזה נבנה בשכבות – הגיטרה, הבס, התופים, השירה, קולות הילדים, הסולו. כל שכבה מוסיפה משהו. כמו לבנות קומה בבניין (או בחומה).
• סאונד אייקוני: הסאונד של הגיטרה (דייוויד גילמור, האגדה) בשיר הזה הוא מיידית ניתן לזיהוי. הפלנג’ר/פייזר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של פינק פלויד בתקופה הזו.

טעות נפוצה ואיך לצחוק עליה (ואז לתקן): לנסות לנגן את הסולו גיטרה בפעם הראשונה ולחשוב שזה קל כי הוא נשמע זורם. חחחח. לא. גילמור גאון. הסולו הזה נשמע קליל אבל הוא מלא ניואנסים, כיפופים, ויברטו מדוייק. בפעם הראשונה שתנסו, זה ישמע יותר כמו חתול שיצא לכם מהגיטרה בבהלה. אל תתייאשו. זה קורה לטובים ביותר (כלומר, לא לגילמור. לכל השאר). פשוט תתחילו לאט. הרבה יותר לאט ממה שאתם חושבים.

“Comfortably Numb”: הסולו שיגרום לכם לדמוע (או לפחות לחשוב שאתם על סמים קלים)

שיא האלבום, לפחות מבחינה מוזיקלית לטעמם של רבים (בעיקר מעריצי גילמור). השיר הזה הוא דיאלוג בין רוג’ר ווטרס לדייוויד גילמור, גם בליריקה וגם מוזיקלית. ווטרס שר את הבתים בשירה שקטה, כמעט מלחישה, מנקודת מבטו של פינק המנותק. גילמור שר את הפזמון מנקודת מבט חיצונית, אולי של רופא, מנהל או סתם מישהו שמנסה להגיע לפינק. ואז… יש סולואים. שניים. והם לא סתם סולואים. הם רגעים טהורים של רגש במוזיקה. במיוחד הסולו האחרון.

למה הסולו הזה מיתולוגי?

• סיפור: הוא לא סתם אוסף של תווים מהירים. הוא נבנה. יש לו התחלה, אמצע וסוף. הוא מתחיל בעדינות, מתפתח, מגיע לשיא דרמטי, ונמוג. כמו מיני-אופרה בתוך שיר.
• רגש טהור: גילמור מנגן עם הלב. כל כיפוף מיתר, כל ויברטו – זה מרגיש אמיתי וכואב. זה הסולו שמצליח לבטא את הכאב, הבלבול, והניתוק של פינק טוב אולי אפילו מהמילים.
• סאונד: שוב, הסאונד המושלם של גילמור. הדיליי, הריברב, הדרייב. זה פשוט נשמע… נכון.

אנקדוטה קטנה (אמיתית לגמרי!): ווטרס וגילמור התווכחו קשות על המבנה המוזיקלי של השיר הזה. ווטרס רצה גישה מינימליסטית יותר. גילמור רצה גישה יותר “פומפוזית” (כפי שווטרס כינה זאת). במקרה הזה, העולם אסיר תודה שגילמור ניצח בוויכוח. בלעדיו לא היה לנו את הסולו הזה. ובלעדי הסולו הזה, העולם היה מקום קצת יותר עצוב (ופחות אנשים היו מנסים לנגן אותו על גיטרת אוויר).

עוד לבנים שכדאי להכיר (כי אי אפשר להתעלם מהן):

יש עוד המון שירים מדהימים באלבום. הנה כמה שנותנים טעימה מהמגוון:

• “Mother”: שיר על מערכת יחסים חונקת עם אמא. מוזיקלית הוא מתחיל עדין והופך לסיוט מוזיקלי בסוף הבית. כי מי לא מרגיש לפעמים שההורים שלו הם קצת… לבנה בחומה שלו?
• “Hey You”: הפנייה של פינק החוצה מהחומה שלו, מתוך בידוד. שיר עם פתיחה אקוסטית עדינה ובתים קודרים שמתפוצצים בפזמון מלא ייאוש ותקווה.
• “Run Like Hell”: שיר קצת יותר קצבי, אפילו מסיבתי (יחסית לשאר האלבום הדיכאוני), עם גיטרה שמזכירה סירנות משטרה. הוא מתאר את ההתנהגות האלימה והמשוגעת של פינק כשהוא חושף את עצמו לעולם אחרי שהחומה נבנית. בואו נגיד שזה לא שיר שתרצו לשים ברקע בזמן שאתם מנסים להירדם.
• “The Trial”: שיא הדרמה באלבום. שיר בסגנון אופרטי-תיאטרלי, שמציג את המשפט הפנימי של פינק, בו הוא עומד מול כל הדמויות (לבנים) שבנו את החומה שלו: המורה, האמא, האישה. זה הזוי, דרמטי, ומטורף לגמרי. כמו ישיבת ועד בית, רק עם יותר אפקטים קוליים.

החומה בLIVE: הופעות שהן אירוע (ויש סיכוי שתצטרכו לראות דרך קיר)

האלבום היה הצלחה ענקית, ומן הסתם, היה חייב להיות סיבוב הופעות. אבל איך מעלים על במה אלבום על כוכב רוק שמתנתק ובונה סביבו חומה? בונים חומה אמיתית! בכל הופעה, החל מהשיר הראשון, נבנתה חומה ענקית על הבמה, מלבנים מקרטון או חומרים דומים. עד סוף החלק הראשון של ההופעה, הלהקה מצאה את עצמה מנגנת מאחורי חומה ענקית. זה היה מרהיב, תיאטרלי, וגם קצת מטופש ומנותק (בדיוק כמו פינק!).

עובדות מצחיקות/מוזרות על ההופעות:

• היו בובות ענק של הדמויות השונות מהסיפור (האמא, המורה, האישה). הן היו מפחידות. מאד.
• היה מטוס ש”התרסק” על הבמה בתחילת ההופעה. כי למה לא?
• לקח כל כך הרבה זמן וכסף לבנות ולהרוס את הסט, שהם יכלו להופיע רק במספר מצומצם של ערים בעולם. ככה זה כשאתה מתעקש על קונספט מטריד ויזואלית.
• ההופעה המפורסמת ביותר הייתה בברלין ב-1990, אחרי נפילת חומת ברלין. רוג’ר ווטרס העלה מופע ענק וגרנדיוזי כדי לחגוג את האירוע (ולהרוויח קצת כסף, כמובן. הוא כוכב רוק, בכל זאת). זה היה מרשים בטירוף, למרות שהמוזיקה קצת סבלה מכל הבלגן מסביב.

מעבר ללבנים: הסרט, המורשת, ולמה אנחנו עדיין מדברים על זה

כמו כל אלבום קונספט מוצלח מספיק (או מספיק פסיכדלי), גם “החומה” הפך לסרט. בכיכובו של בוב גלדוף (שעוד לא היה סר באותו זמן), הסרט הוא ויזואליזציה עוצרת נשימה (ולפעמים מטרידה מאד) של הסיפור של פינק. אין בו כמעט דיאלוג, הכל מועבר דרך המוזיקה והויזואליה הפסיכדלית של הבמאי אלן פארקר והאנימטור ג’רלד סקארף (כן, ההוא מהבובות המפחידות).

מורשת:

למה האלבום הזה עדיין רלוונטי? כי הוא עוסק בנושאים שאינם מתיישנים. בידוד חברתי? רלוונטי מתמיד בעולם הרשתות החברתיות. לחץ מוסדי (בית ספר, עבודה, מדינה)? לגמרי שם. התמודדות עם טראומות אישיות? מי לא מתמודד עם זה? האלבום הזה נגע בעצב חשוף אצל המון אנשים, וזה מה שהפך אותו לא רק להצלחה מסחרית ענקית, אלא ליצירת אמנות שנשארת עם השנים. הוא השפיע על אינספור להקות ואמנים, על איך חושבים על אלבומים, על הופעות חיות, ועל איך לשלב אמירה חברתית עם מוזיקת רוק (גם אם האמירה היא בעיקר “העולם דפוק ואני בונה חומה”).

לפרק את החומה שלכם: מה פינק יכול ללמד אתכם (חוץ מאיך להסתבך)

אז אחרי כל הדיכאון והבובות המפחידות והסולואים המדהימים, מה אתם באמת יכולים לקחת מהמדריך הזה ומהאלבום הזה לחיים שלכם? בואו נראה.

5 שיעורים מהחומה (בלי לעבור התמוטטות עצבים):

1. אל תבנו חומות: כן, הבדידות לפעמים נעימה. אבל בידוד מוחלט? זה מסוכן. תלמדו לזהות מתי אתם בונים חומות רגשיות סביבכם. ולכו לדבר עם מישהו. אפילו אם זה רק המוכר בחנות המכולת.
2. תרפיה דרך מוזיקה: פינק בנה חומה בגלל הטראומות שלו. אתם? אתם יכולים להשתמש במוזיקה כדי לפרק אותן. לשמוע מוזיקה שמדברת לרגש שלכם (כן, גם פינק פלויד). לנגן כלי. לכתוב שיר (גם אם הוא נשמע כמו שיר ילדים כועס). שחררו את זה החוצה.
3. שימו לב למערכות יחסים רעילות: האלבום מלא בדמויות שפוגעות בפינק. לפעמים קל להישאב למערכות יחסים כאלה. שימו לב ל”לבנים” שאחרים מנסים להוסיף לחומה הפנימית שלכם. ויש לכם רשות מלאה לבעוט בהן הצידה.
4. אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם: “We don’t need no education” אולי קליט, אבל אולי לא הכי נכון. תמיד תשאלו שאלות. אל תקבלו דברים כמובן מאליו. בטח לא מורים מפחידים או כוכבי רוק מתוסבכים.
5. זה בסדר לא להיות בסדר: המסע של פינק הוא סיפור קיצוני של התמודדות נפשית. הוא מראה שזה בסדר להרגיש אבוד, מנותק או כועס. החוכמה היא לחפש עזרה (גם אם היא מגיעה בצורה של סולו גיטרה מדהים).

שאלות בוערות (או סתם מוזרות) על החומה

בטח יש לכם עוד כמה דברים שמעיקים לכם על הלב לגבי האלבום המטורלל הזה. הנה כמה תשובות קצרות ומצחיקות לשאלות שוודאי שאלתם את עצמכם (או שעכשיו אתם שואלים):

ש: האם רוג’ר ווטרס באמת כל כך מתוסבך כמו פינק?
ת: בואו נגיד שהוא לא בדיוק קווין קומפורט מהשכונה. הוא אדם מאד מורכב, גאון יצירתי, וכן, כנראה שהיה לו חלק לא קטן מהלבנים של פינק בחומה הפרטית שלו. זה כנראה מה שעשה את האלבום לאותנטי כל כך.

ש: האם זה אלבום שמתאים לדייט ראשון?
ת: רק אם הדייט הוא פסיכולוג, או מישהו שממש אוהב מוזיקה דיכאונית אפית. אחרת? פחות מומלץ. יש סיכוי שהדייט יברח או יתחיל לדבר על הטראומות האישיות שלו במשך שעתיים. עדיף לשמור את החומה לשלב מתקדם יותר במערכת יחסים, כשיודעים שהצד השני מספיק יציב כדי לעמוד בזה.

ש: האם צריך לראות את הסרט כדי להבין את האלבום?
ת: לא חייבים, אבל זה בהחלט מוסיף. רק תתכוננו לכמה רגעים ממש מוזרים ומפחידים ויזואלית. הסרט הוא כמו חלום רע ארוך ויפה.

ש: מה הקטע עם החזירים המעופפים?
ת: החזיר המעופף (שיש גם באלבום Animals שלהם) הפך לסמל של רוג’ר ווטרס ושל “החומה”. הוא מייצג שחיתות, שליטה, דיקטטורה. בקיצור, כל מה שווטרס שונא בעולם (ויש הרבה דברים כאלה). והוא ענק ומפחיד ומרחף מעל הקהל בהופעות. כי שוב, למה לא?

ש: האם אפשר לנגן את האלבום הזה בגיטרה אקוסטית סביב המדורה?
ת: “Comfortably Numb”? אולי, אם אתם ממש מוכשרים ויש לכם מצב רוח דרמטי במיוחד. “Another Brick in the Wall”? בטח, זה אפילו עובד. רוב האלבום האחר? כנראה פחות. האלבום בנוי להפקה מורכבת. תנסו לנגן “The Trial” על יוקללה במדורה ותבינו למה אני מתכוון.

ש: האם האלבום הזה באמת כל כך טוב כמו שאומרים?
ת: זה תלוי את מי שואלים. הוא בהחלט יצירה מוזיקלית שאפתנית, מורכבת, ובעלת השפעה אדירה. הוא לא קל לעיכול, הוא כבד רגשית, ולפעמים קצת… הרבה. אבל הוא גם מלא ברגעים של גאונות מוזיקלית ולירית. תנו לו צ’אנס. אולי הוא ידבר אליכם. אולי הוא רק יגרום לכם להרגיש צורך לבנות סביבכם חומה מפני מוזיקת רוק קונספטואלית. שניהם תגובה לגיטימית לחלוטין.

הסוף הטוב (או לפחות הסוף הפחות רע): מה עכשיו?

הגענו לסוף המסע שלנו דרך “החומה”. קצת עמוס. קצת מטורלל. אבל מקווה שגם קצת מואר ומצחיק. למדתם (אני מקווה) קצת על האלבום, על הסיפור, על המוזיקה ועל המורשת המורכבת שלו. ואולי, רק אולי, קיבלתם קצת השראה לפרק איזה “לבנה” קטנה בחומה הפנימית שלכם.

עכשיו מה? שמעו את האלבום! תראו את הסרט (בזהירות)! דברו עליו עם חברים! תתווכחו האם ווטרס או גילמור צדקו בוויכוחים שלהם! נסו לנגן את הסולו המפורסם (ואז תצחקו על עצמכם)! העיקר, תמשיכו לחקור מוזיקה. גם אם היא לא תמיד קלילה ושמחה. לפעמים היצירות הכי מרתקות הן אלה שמאתגרות אותנו. שמכריחות אותנו להסתכל עמוק פנימה. או סתם כאלה שיש בהן בובות מורים מפחידות ואקורדים יפים.

תודה שקראתם. בהצלחה עם הניסיון לפרק את החומות שלכם. ואל תשכחו לשים סוודר. אמא של פינק הייתה מתעקשת על זה.