איך לפתח ‘טאץ” אישי וגוון צליל ייחודי בקלידים: המדריך המלא לנגן המודרני

ברוכים הבאים, חברים וחברות (עתידיים) של 88 קלידים (או פחות, לא נשפוט)!
אם נחתתם כאן, כנראה שאתם רוצים שהמקלדת שלכם תישמע קצת פחות כמו צעצוע מפלסטיק שקניתם באמזון בסייל, וקצת יותר כמו… ובכן, *שלכם*.
אתם יודעים לנגן כמה אקורדים? מצוין.
אתם מנסים להבין למה הקאבר שלכם לבילי אייליש נשמע כמו מנגינה שמתנגנת בזמן המתנה למוקד שירות הלקוחות? הגעתם למקום הנכון.
הגיע הזמן לדבר על ה”טאץ'”.
לא, לא מדובר על איזה קסם על-טבעי או כישרון מולד ששמור רק לאנשים עם שיער ארוך וחולצות וינטג’.
זה משהו שכל אחד יכול לפתח.
זה מה שהופך את הצליל הגולמי מהסינתיסייזר שלכם למשהו חי.
נושם.
מרגיש.
זה ההבדל בין להגיד מילים לצעוק אותן בלהט.
זה ההבדל בין לצלם תמונה לפוטושופ אותה קצת יותר מדי.
או פשוט ההבדל בין ללחוץ על מקשים ללגרום להם לשיר.
ואני כאן כדי להראות לכם איך.
בלי טבלאות משמימות.
בלי הרצאות ארוכות על אקוסטיקה.
עם קצת הומור, קצת ציניות, והרבה הבנה שאנחנו כאן כדי ליהנות מהמוזיקה.
מוכנים לשדרג את הסאונד שלכם מ”אוקיי” ל”וואו”?
בואו נצא לדרך!

מה זה בכלל “טאץ'” בקלידים? ולמה זה לא סתם ללחוץ על מקש?

אוקיי, אז בואו נתחיל בבסיס. כשאתם לוחצים על מקש בקלידים, אתם לא סתם סוגרים מעגל חשמלי (ברוב המקרים המודרניים). אתם אומרים למקלדת “אני רוצה את הצליל הזה”. אבל ה”איך” אתם אומרים את זה? זה כל העניין.

תחשבו על זה כמו לחיצת יד. יש לחיצת יד רפה וחסרת ביטחון. יש לחיצת יד חזקה מדי שגורמת לכם לשקול לברוח. ויש לחיצת יד שהיא בדיוק במידה, מעבירה תחושה של כוונה ואישיות. הצליל שיוצא מהקלידים שלכם הוא לחיצת היד המוזיקלית שלכם.

“טאץ'” (או באנגלית, Touch או Voicing) זה כל המכלול של הדרכים שבהן אתם מתקשרים עם המקלדת כדי לעצב את הצליל ברגע האמת. זה לא רק איזה אקורד אתם מנגנים, אלא איך אתם מנגנים אותו. כמה חזק? כמה מהר? איך אתם מחברים צלילים? איך אתם משתמשים בפדאלים?

זו לא תכונה שמופיעה לכם פתאום ביום בהיר אחד כמו קסם (למרות שהיה נחמד אם כן). זו סדרה של הרגלים, טכניקות, והקשבה מודעת שאתם מפתחים עם הזמן. זה כמו ללמוד לדבר שפה זרה – בהתחלה אתם פולטים מילים בסיסיות בחוסר ביטחון, ועם הזמן אתם מגיעים לניואנסים, לסלנג, ואפילו ליכולת לספר בדיחות באותה שפה.

לא, זה לא תמיד נשמע כמו יאני בפסנתר כנף

חשוב להבין ש”טאץ'” זה לא רק רלוונטי לפסנתרנים קלאסיים שמנגנים שופן במוזיאונים. זה רלוונטי לכל מי שמנגן על קלידים, בין אם זה סינתיסייזר במוזיקה אלקטרונית, אורגן האמונד בבלוז, או פסנתר חשמלי בפופ. ה”טאץ'” שלכם ישפיע על כמה גרובי הביט שלכם, כמה דרמטי הסאונד, וכמה “חי” זה נשמע בסופו של דבר.

למה לא פשוט להוריד פלאגין ולהיות מסטרים של הסאונד? כי פלאגינים הם כלים מצוינים לעצב את הסאונד *אחרי* שניגנתם אותו. ה”טאץ'” קורה *בזמן* הנגינה. זה הקסם של הרגע, הבלתי צפוי, האנושי (עם כל הפגמים הכרוכים בזה). זה מה שגורם לשני אנשים לנגן את אותו קטע עם אותו כלי ובאותו פריסט סאונד, וזה עדיין ישמע שונה לחלוטין.

• נקודה חשובה: הטאץ’ שלכם מתפתח כל הזמן. הוא לא סטטי. הוא מושפע ממה שאתם שומעים, מה אתם מנגנים, ואיך אתם מרגישים באותו יום (כן, מוזיקה זה דבר רגשני, סורי).
• עובדה משעשעת: הרבה מהטאץ’ האגדי של פסנתרנים ג’אז נובע מהרגלי נגינה על פסנתרים ישנים ומכוונים באופן מפוקפק, שדרשו מהם לפצות עם הדינמיקה והכוח באצבעות. אז אולי המקלדת הישנה והמקרטעת שלכם היא בעצם דרך סודית לפתח טאץ’? מי יודע.

אז אם אתם מוכנים לצאת למסע הפנימי הזה (והחיצוני, כי בכל זאת צריך לגעת במקשים), בואו נפרק את זה לגורמים שפויים (בערך).

אצבעות, מקשים, והקשר המורכב שלהם: שליטה בדינמיקה ואפילו אחרי שחררתם את המקש

נתחיל מהברור מאליו: האצבעות שלכם והמקשים. זו נקודת המפגש הראשונה בין הכוונה המוזיקלית שלכם לבין הצליל. וזו נקודה שבה הרבה דברים יכולים להשתבש… או להיות מדהימים.

היכו את המקש (בעדינות או בלהט, תלוי במצב הרוח): הבנת Velocity

רוב המקלדות המודרניות הן Velocity Sensitive. זה אומר שהן מזהות לא רק שלחצתם על המקש, אלא גם באיזו מהירות לחצתם עליו. מהירות הלחיצה מתורגמת לרוב לעוצמת הצליל. לחיצה מהירה וחזקה = צליל חזק. לחיצה איטית ועדינה = צליל חלש. פשוט, נכון?

לא כל כך מהר, קפטן. השליטה ב-Velocity היא אמנות. זה לא רק חזק/חלש. זה כל הטווח שביניהם. זה היכולת לנגן פסקה שלמה בעוצמה אחידה (שזה קשה משחשבתם), או לבנות מתח על ידי הגברת העוצמה בהדרגה (קרשנדו), או לנגן שני צלילים בו זמנית בעוצמות שונות לחלוטין כדי להבליט אחד על פני השני.

שאלה ותשובה 1:

שאלה: המקלדת שלי לא Velocity Sensitive! מה עכשיו?

תשובה: אמממ… עכשיו? להתחיל לחסוך למקלדת חדשה? או לחפש כלי נגינה אחר? או פשוט להבין שהטאץ’ שלכם יבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות, כמו שליטה על הסאונד דרך פקדים חיצוניים, שימוש באפקטים בזמן אמת, או פשוט לנגן מלודיות כל כך טובות שאף אחד לא ישים לב שאין לכם דינמיקה? גם זו אופציה!

טעויות נפוצות בשליטה ב-Velocity כוללות נגינה שטוחה (כל התווים באותה עוצמה, כמו רובוט שלא שתה את הקפה של הבוקר), או נגינה פראית ולא מבוקרת (כמו רובוט שהשתלט עליו ג’ינגל של מזון לחיות מחמד).

הטיפ הגדול כאן: תתאמנו בלנגן סולמות או אקורדים תוך כדי שינוי מכוון של העוצמה. תתחילו מאוד חלש ותגבירו בהדרגה. אחר כך תעשו הפוך. תנסו לנגן כל תו באותו סולם בעוצמה אחרת. זה מבאס, זה מאתגר, וזה ישדרג אתכם ברמות.

Aftertouch: הלוחץ הוא הנותן (גם אחרי הלחיצה הראשונה)

זה פיצ’ר קצת פחות נפוץ במקלדות ברמת כניסה, אבל מדהים לחלוטין במקלדות מקצועיות. Aftertouch (לחץ לאחר הנגינה) הוא היכולת של המקלדת לזהות כמה חזק אתם ממשיכים ללחוץ על מקש אחרי שכבר לחצתם עליו לראשונה והפקתם צליל.

שאלה ותשובה 2:

שאלה: Aftertouch נשמע מסוכן. זה כואב לאצבעות?

תשובה: רק אם אתם מנסים לשבור את המקלדת! מדובר בלחץ עדין יחסית, לא משהו שמצריך כוח על-אנושי. פשוט תחשבו על זה כעל ויברטו (הרעדת צליל) עם האצבע, רק על המקש במקום על מיתר.

איך זה עוזר ל”טאץ'” שלכם? אתם יכולים לשלוט על פרמטרים של הסאונד תוך כדי שהצליל ממשיך לצלצל! אתם יכולים להוסיף ויברטו (הרעדת צליל), להגביר את הווליום, לשנות את הגוון (למשל לפתוח פילטר), ועוד אינסוף אפשרויות, הכל רק על ידי הגברת או הפחתת הלחץ על המקש שכבר לחוץ. זה כמו להתחיל לצייר קו, ואז לשנות את הצבע או את עובי המכחול בלי להרים אותו מהדף.

יש שני סוגי Aftertouch:

• Channel Aftertouch: מגיב ללחץ ממוצע על *כל* המקשים הלחוצים באותו ערוץ MIDI. קל יותר לשליטה, אבל פחות מדויק.
• Polyphonic Aftertouch: מגיב ללחץ על *כל מקש בנפרד*. הקדוש גראל של הטאץ’! מאפשר לשלוט על כל תו באקורד בנפרד. נדיר יותר ויקר יותר.

אם יש לכם Aftertouch, תתחילו לשחק איתו. תכוונו אותו לשלוט על ויברטו או פילטר ותראו איך זה מוסיף חיים מיידיים לצלילים שלכם. זה לוקח קצת תרגול, אבל זה משנה את כללי המשחק.

הפדאלים: החברים השקטים שלכם (או למה הרגליים שלכם גם חשובות)

לרוב המקלדות יש כניסה אחת או יותר לפדאלים חיצוניים. הפדאל הנפוץ ביותר הוא פדאל הסוסטיין (Sustain Pedal). מה הוא עושה? הוא גורם לתווים להמשיך לצלצל גם אחרי ששחררתם את המקש. קסם!

שאלה ותשובה 3:

שאלה: אז פדאל סוסטיין זה פשוט כמו להחזיק את המקש?

תשובה: לא בדיוק! כשלחצתם על מקש, הצליל מתחיל לדהות (Decay). פדאל סוסטיין מאפשר לו להמשיך לצלצל בעוצמה המקורית או קרוב אליה, תלוי בסאונד ובכלי. וחשוב מכך, הוא משחרר לכם את הידיים לנגן דברים אחרים בזמן שהצלילים הקודמים ממשיכים לצלצל. זה חיוני לאקורדים רחבים או להוספת הד ומרחב.

סוסטיין: מעבר מ”ללחוץ עד הסוף” ל”להרגיש את הנייר”

רוב האנשים משתמשים בפדאל סוסטיין רק בשתי מצבים: לחוץ (כל התווים נשארים) או לא לחוץ (כל התווים נעצרים כשמשחררים). אבל יש עולם שלם בין לבין, במיוחד בפדאלים איכותיים שיודעים לזהות “חצי לחיצה” או אפילו טווח רחב יותר של לחיצות (Half-Pedaling).

שאלה ותשובה 4:

שאלה: למה שארצה ללחוץ על פדאל הסוסטיין רק חצי?

תשובה: וואו, זו שאלה טובה! חצי לחיצה בפדאל סוסטיין בפסנתר אמיתי גורמת רק לחלק מההדהודים להישאר, ומשאירה את הצליל פחות מעומס ומבולגן מצליל בלחיצה מלאה. בקלידים דיגיטליים, אם המקלדת והפדאל תומכים בזה, זה יכול לחקות את האפקט הזה. זה מוסיף עדינות ו”לכלוך” נעים ששתי המצבים הקיצוניים לא מאפשרים. זה כמו להחזיק את הדלת פתוחה רק קצת, לא לרווחה.

שימוש יצירתי בפדאל סוסטיין כולל:

• פדאלינג ריתמי: לחיצה ושחרור של הפדאל בתיאום עם הקצב או עם שינויי אקורדים, במקום להחזיק אותו לחוץ לכל אורך הפסקה. זה שומר על הסאונד נקי וממוקד יותר.
• הוספת הדהוד בסוף פסקה: ללחוץ על הפדאל רק ברגעים האחרונים של פסקה כדי לתת לצלילים לדהות בעדינות, במקום שייקטעו בפתאומיות.
• יצירת “כאוס מבוקר”: לפעמים, לחיצה ממושכת מדי יכולה ליצור שכבות של צלילים שמתערבבות בצורה מעניינת (אם כי לפעמים גם סתם נוראית). צריך אומץ לנסות!

שאלה ותשובה 5:

שאלה: יש עוד פדאלים חוץ מסוסטיין?

תשובה: בטח שיש! יש פדאלים אקספרסיביים (Expression Pedals) שמשמשים לרוב לשליטה על הווליום, אבל אפשר לכוונו לשלוט כמעט על כל פרמטר בסאונד (פילטר, כמות אפקט, מהירות LFO ועוד). יש פדאלים שמשמשים כמתג פשוט (Foot Switch) שאפשר להקצות לפונקציה מסוימת, כמו החלפת פריסט, הפעלת אפקט, או אפילו פונקציית Soft Pedal (החלשת הצליל, כמו בפסנתר אמיתי).

שליטה על פדאלים אקספרסיביים היא עוד דרך מדהימה להוסיף טאץ’ אישי. במקום לשנות ווליום עם כפתור, אתם שולטים בו עם הרגל. זה מאפשר שינויי ווליום הרבה יותר חלקים ואורגניים. זה כמו להאיץ ולבלום באוטו – אתם שולטים בזרימה.

למצוא את ה”קול” שלכם: לא רק איך מנגנים, אלא גם מה מנגנים ועל מה מנגנים

הטאץ’ שלכם הוא לא רק עניין של טכניקת נגינה פיזית. הוא גם קשור בבחירות הצליל שלכם ובאופן שבו אתם משתמשים בכל מה שהמקלדת מציעה לכם.

לבחור פריסטים זה לא מספיק טוב: להבין מה שאתם שומעים

לכל מקלדת יש אינסוף פריסטים. פסנתרים גרנד, פסנתרים חשמליים, סינתיסייזרים, פאדים, בסים… לפעמים זה מפתה פשוט לדפדף בין הפריסטים המובנים עד שמוצאים משהו שנשמע “בערך” טוב. אבל כדי לפתח טאץ’ אישי, אתם צריכים להבין מה גורם לסאונד להישמע כמו שהוא נשמע, ולבחור סאונד שתומך בדרך שבה אתם רוצים לנגן.

שאלה ותשובה 6:

שאלה: יש לי ים של פריסטים במקלדת/בתוכנה. אני אמור להכיר את כולם?!

תשובה: ממש לא! זה בלתי אפשרי ומיותר. תתחילו מלהכיר לעומק כמה סוגי סאונדים בסיסיים שאתם אוהבים: פסנתר אקוסטי, פסנתר חשמלי (רודס, וורליצר), אורגן, פאד (רקע אטמוספרי), ובאס סינתיסייזר. תלמדו איך הם מגיבים לטאץ’ שלכם. ככל שתכירו את הסאונדים שלכם יותר טוב, כך תדעו להשתמש בהם בצורה יותר אקספרסיבית.

שליטה בפרמטרים בסיסיים: ADSR ועוד חיות מחמד סינתיסייזריות

גם אם אתם לא מתכננים להיות מומחי סינתיסייזרים, הכרת פרמטרים בסיסיים בסאונד יכולה לשדרג לכם את הטאץ’ ברמות. הפרמטרים המרכזיים שמשפיעים הכי הרבה על איך שהטאץ’ שלכם נשמע הם אלה ששולטים על “עקומת המעטפת” (Envelope) של הסאונד, ובראשם:

• Attack (מתקפה): כמה זמן לוקח לסאונד להגיע לעוצמה המקסימלית שלו מרגע הלחיצה על המקש. Attack מהיר נותן צליל פאנצ’י, חד, כמו נקישת פסנתר או פלייקט של גיטרה. Attack איטי נותן צליל מתפתח, רך, כמו פאד מתנפח.
• Decay (דעיכה): כמה זמן לוקח לסאונד לרדת מהעוצמה המקסימלית לעוצמת ה-Sustain (אם קיימת).
• Sustain (החזקה): העוצמה שבה נשאר הצליל כל עוד אתם מחזיקים את המקש (אחרי שלב ה-Decay).
• Release (שחרור): כמה זמן לוקח לצליל לדעוך לחלוטין מרגע ששחררתם את המקש. Release ארוך נותן לסאונד “זנב”, הדהוד. Release קצר חותך את הסאונד בחדות.

שינוי הפרמטרים האלה ישנה את תחושת הנגינה לחלוטין. סאונד עם Attack מהיר ידרוש מכם דיוק קצבי רב יותר. סאונד עם Release ארוך יחייב אתכם להיות מודעים ל”זנבות” שמשאירים התווים הקודמים ויכולים להפוך אתכם לכאוס אם לא נזהרים.

שאלה ותשובה 7:

שאלה: אני לא מבין כלום מהמונחים האלה! יש דרך קלה יותר לחשוב על זה?

תשובה: בטח! תחשבו על זה כמו צעקה: Attack זה כמה מהר אתם מגיעים לעוצמה המקסימלית של הצעקה (בום! או אט אט…). Decay זה אם העוצמה יורדת קצת אחרי שהתחלתם לצעוק במלוא הכוח. Sustain זה אם אתם ממשיכים לצעוק באותה עוצמה נמוכה יותר. Release זה כמה זמן לוקח לכם להפסיק לצעוק אחרי שסגרתם את הפה (דהירה מהירה או דעיכה איטית). ככה, פשוט. לא?

פרמטרים חשובים נוספים שמשפיעים על הטאץ’ הם פילטרים (Cutoff, Resonance), שמשנים את “בהירות” הסאונד, ומודולציה (LFO) שמוסיפה תנועה ושינוי מחזורי לסאונד (כמו ויברטו או טרמולו).

הכי חשוב: תשחקו! תשנו פרמטרים, תראו מה קורה. תבינו שהבחירה בסאונד היא חלק בלתי נפרד מהטאץ’ שלכם. לפעמים הטאץ’ האישי שלכם יבוא לידי ביטוי בבחירת פריסטים שאף אחד אחר לא משתמש בהם, או בשינוי עדין של פריסט קיים כדי שיתאים לכם בדיוק.

אפקטים: איך לתת לסאונד שלכם מקום לנשום (או לשחות, או לעוף)

עולם האפקטים הוא עולם עצום ומבלבל, אבל כמה אפקטים בסיסיים יכולים להשפיע דרמטית על הטאץ’ שלכם ועל גוון הצליל האישי שלכם.

ריוורב ודיליי: לתת לסאונד שלכם מרחב (או סתם לטבוע בהדהוד)

ריוורב (Reverb) הוא הד טבעי שנוצר בחלל. כשאנחנו מנגנים בחדר אמבטיה, יש הרבה ריוורב. באולפן הקלטות מודרני, יש מעט מאוד. ריוורב מוסיף תחושת מרחב ו”אוויר” לסאונד. הוא יכול לגרום לצליל יבש להישמע עשיר ומלא חיים.

דיליי (Delay) הוא פשוט הד חוזר ונשנה. זה כמו לצעוק בהר ולשמוע את הצעקה חוזרת אחרי כמה שניות. דיליי יכול להוסיף עניין קצבי למלודיות או ליצור שכבות צלילים.

שאלה ותשובה 8:

שאלה: מתי להשתמש בריוורב ומתי בדיליי?

תשובה: ריוורב הוא יותר ל”לתת מקום” לסאונד, לגרום לו להישמע כאילו הוא קיים בחלל מסוים. דיליי הוא יותר ליצירת עניין קצבי או אטמוספרי ברור. פסנתר קלאסי ישתמש לרוב בריוורב עדין כדי לחקות אולם קונצרטים. מלודיה של סינתיסייזר בטראנס תשתמש בדיליי מסונכרן לטמפו כדי ליצור אפקט ריתמי. אפשר גם לשלב ביניהם כמובן!

שימוש נכון (ועדין) באפקטים האלה יכול לשדרג את הטאץ’ שלכם. יותר מדי ריוורב והסאונד שלכם יהפוך לעיסה מטושטשת. יותר מדי דיליי וזה ישמע כאילו מישהו נתקע על כפתור ה-Echo. הסוד הוא באיזון. תלמדו להקשיב כמה אפקט אתם באמת צריכים כדי שהסאונד שלכם ישב נכון במיקס או יישמע מעניין.

אפקטי מודולציה: לגרום לסאונד שלכם לרקוד קצת

אפקטי מודולציה כמו Chorus, Flanger, ו-Phaser מוסיפים “תנועה” ורוחב לסאונד על ידי שכפול הצליל המקורי והוספת שינויים קטנים ומהירים בגובה הצליל או בזמן הדיליי ביניהם.

• Chorus: יוצר אפקט של מספר כלים מנגנים יחד. מוסיף רוחב ועושר לסאונד, במיוחד לפאדים או פסנתרים חשמליים.
• Flanger/Phaser: יוצרים אפקטים של “מעבר מטוס” או “סינון מסרק” בסאונד. מאוד אופייניים לסינתיסייזרים משנות ה-70 וה-80, ומוסיפים תנועה קיצונית יותר.

שימוש באפקטים כאלה יכול להיות חלק מהטאץ’ שלכם – אולי אתם תמיד מוסיפים כמות מסוימת של Chorus לפסנתרים החשמליים שלכם, או משתמשים בפלנג’ר בסולואים. זה כמו להוסיף תבלין מיוחד לאוכל – זה נותן לו את הטעם הייחודי שלכם.

הקשבה אקטיבית: ללמוד מהטובים ביותר (ולא להתבייש לגנוב, בעדינות)

אחת הדרכים הטובות ביותר לפתח את הטאץ’ שלכם היא להקשיב. לא סתם להקשיב למוזיקה, אלא להקשיב באופן פעיל לנגנים אחרים, במיוחד קלידנים.

לשמוע את ה”איך” ולא רק את ה”מה”

תבחרו קלידנים שאתם מעריצים את הסאונד שלהם ואת הנגינה שלהם. עכשיו, תתחילו להקשיב לניואנסים. איך הם מתחילים כל תו? כמה חזק הם מנגנים? האם יש שינויים בעוצמה במהלך פסקה? איך הם משתמשים בפדאלים? מתי הם משתמשים ב-Aftertouch (אם הכלי מאפשר)?

תנסו לחקות אותם. אל תדאגו, זו לא רמאות. זה תהליך למידה. תנסו לנגן קטע ידוע בדיוק באותה דינמיקה כמו המקור. תנסו להוסיף את הויברטו שלהם (אם קיים). תנסו לשחק עם ה-Release של הסאונד כדי שידהה כמו אצלם. לאט לאט, כשתנסו לחקות טאץ’ של אחרים, תתחילו למצוא את הדרך שלכם, את הטאץ’ שלכם שמשלב השפעות שונות. זה כמו ללמוד לבשל ממספר שפים – בסוף תפתחו את הסגנון שלכם, אבל תשתמשו בטכניקות שלמדתם מהם.

שאלה ותשובה 9:

שאלה: זה בסדר לנסות לחקות קלידנים אחרים?

תשובה: לא רק שזה בסדר, זה מומלץ! כל אמן גדול התחיל בחיקוי של האמנים שהשפיעו עליו. דרך החיקוי אתם מבינים טכניקות ורעיונות. עם הזמן, החיקוי מפנה מקום ליצירה אישית, ושם נולד הטאץ’ הייחודי שלכם. רק אל תשכחו בסוף להוסיף את התבלין הסודי שלכם!

איך להמשיך מכאן? טיפים לדרך (עם קריצה, כמובן)

אז קראתם עד לכאן (שאפו!). עכשיו מה? איך הופכים את כל הידע התיאורטי (שלא היה כזה תיאורטי, אני מקווה) לטאץ’ אמיתי באצבעות?

1. תתאמנו בכיף (או לפחות בלי לרצות לשבור דברים)

תרגול הוא המפתח. אין קיצורי דרך. אבל תרגול לא חייב להיות עונש.

• תתמקדו בדינמיקה: במקום לנגן את הסולם הכי מהר שאתם יכולים, תנסו לנגן אותו בעוצמה אחידה מאוד. אחר כך תנסו “לפסל” את הסולם עם דינמיקה – חלש בהתחלה, מתגבר לאמצע, נחלש לסוף.
• תשחקו עם Aftertouch/Pedals: אם יש לכם את הכלים האלה, תקדישו זמן לתרגל שליטה בהם בנפרד. תנגנו תו אחד או אקורד אחד ותתאמנו בלשלוט בפרמטרים עם הלחץ או עם הפדאל.
• תקליטו את עצמכם: זה אף פעם לא כיף בהתחלה, אבל זו הדרך הטובה ביותר לשמוע את עצמכם באמת, בלי התחושה הפיזית שמסיחה את הדעת. תזהו איפה הדינמיקה לא אחידה, איפה הפדאלים מבלגנים את הסאונד, ואיפה אתם יכולים להוסיף יותר אקספרסיה.

2. תחקרו סאונדים ואפקטים (ותתאהבו בתהליך)

אל תפחדו לצלול לתפריטים של המקלדת או של התוכנה שלכם. תשנו פרמטרים, תשמעו מה קורה. תתנסו בשילובים שונים של אפקטים. לפעמים הטאץ’ שלכם יבוא לידי ביטוי ביצירת סאונד מקורי שמתאים בדיוק לדרך שבה אתם מנגנים.

3. תמצאו את ה”קול” שלכם (זה לוקח זמן, וזה בסדר)

הטאץ’ האישי שלכם הוא שילוב של כל מה שלמדתם, כל מה שהשפיע עליכם, והאישיות שלכם. אל תנסו בכוח להישמע כמו מישהו אחר. תלמדו מהם, תתנסו, אבל בסוף תנו לעצמכם לבוא לידי ביטוי.

שאלה ותשובה 10:

שאלה: מתי אדע שהגעתי ל”טאץ'” האישי שלי?

תשובה: אתם כנראה לא תדעו. זה לא רגע אחד שבו נורה עליכם זרקור מהשמיים ואומר “זהו! יש לך טאץ’!”. זה תהליך מתמשך. אתם תתחילו פשוט לשמוע שהנגינה שלכם מרגישה ונשמעת לכם “נכון”. שהיא מבטאת את מה שרציתם להגיד. שאנשים אחרים אולי מזהים את הנגינה שלכם. זה קורה בהדרגה, דרך אלפי שעות של נגינה והקשבה. אבל זה שווה כל רגע (וגם את כפות הידיים המזיעות).

סיכום סופר-דופר-מגה-אופטימי (שכנראה יגרום לכם לחייך)

אז הנה זה. המדריך הלא רשמי (והקצת היסטרי) לפתח את הטאץ’ המוזיקלי שלכם על קלידים.

עברנו על הכל:

• למה הטאץ’ הזה חשוב (כי מי רוצה להישמע כמו רובוט?).
• איך לשלוט באצבעות שלכם (ולא לתת להן לשלוט בכם).
• למה הפדאלים הם לא רק קישוט (וששווה להשתמש ברגליים).
• איך לבחור סאונד חכם (ולא סתם הכי רועש).
• למה אפקטים יכולים להיות חברים טובים (אם משתמשים בהם בזהירות).
• ואיך ללמוד מהטובים ביותר בלי להרגיש כמו רמאים.

המסע לפיתוח הטאץ’ האישי שלכם הוא מרתק, מתסכל לפעמים, אבל בעיקר מתגמל בצורה בלתי רגילה. זה מה שיהפוך אתכם מנגנים ש”מבצעים” שיר, לנגנים ש”מספרים סיפור” עם הצלילים.

זכרו:

מוזיקה היא שפה.

הקלידים הם הקול שלכם.

והטאץ’ הוא המבטא הייחודי שלכם.

עכשיו לכו תנגנו. תתנסו. תעשו טעויות מצחיקות. תגלו סאונדים חדשים. תגרמו לשכנים להתלונן (או להתרגש, תלוי בטאץ’ שלכם).

הכי חשוב – תיהנו מהתהליך. מוזיקה זה אמור להיות כיף.

וכן, אל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם. אמרתי שאני אביא אטמי אוזניים? זה היה בצחוק. בטח…

בהצלחה, נגנים ונגניות של הטאץ’! העולם מחכה לשמוע אתכם.