אתם מנגנים על פסנתר, קלידים, אורגן או סתם מפצחים אצבעות במקצבים משונים? מעולה!
אבל מה אם הייתי אומר לכם שהאוזניים שלכם קצת פישלו בשיעורי מוזיקה?
הן שומעות, בטח שהן שומעות.
אבל האם הן באמת מבינות?
זה קצת כמו לשמוע מישהו מדבר בסינית בלי לדעת מילה.
אתם שומעים צלילים, אבל המשמעות? אה, זו כבר אופרה אחרת לגמרי.
ברוכים הבאים לעולם המופלא (והקצת מבלבל) של אימון שמיעה!
במיוחד בשבילכם, קלידנים יקרים, שכבר ככה מסובכים עם שתי ידיים, רגליים (אם יש פדאלים), ואיזה מאות כפתורים.
למה להוסיף גם את הראש למשוואה?
כי זה ישדרג לכם את החיים המוזיקליים ברמות שלא הכרתם.
או לפחות, יגרום לכם להישמע פחות כמו חתול עצבני על פסנתר.
בואו נצלול פנימה.
הקדמה קורעת מצחוק (או לפחות מחייכת במבוכה)
אז למה בכלל לטרוח עם אימון שמיעה כשאתם יכולים פשוט ללמוד שירים מהאינטרנט?
שאלה מצוינת!
קודם כל, כי זה מגניב. אתם תתחילו לשמוע דברים שאנשים רגילים פשוט מפספסים.
זה קצת כמו לפתח חוש שישי, רק למוזיקה.
תחשבו על זה: במקום לשמוע “שיר יפה”, תשמעו “אה, זה סולם פנטטוני בלה מינור עם אקורדים מודאליים! איזה מגניב!”.
החברים שלכם יחשבו שהשתגעתם. השכנים? הם כבר חושבים את זה מזמן, כנראה בגלל האימונים הליליים שלכם.
חוץ מזה, אימון שמיעה פותח עולם חדש של חופש.
אתם תוכלו לאלתר, להרים שירים משמיעה, להבין הרמוניה, לכתוב שירים משלכם בלי להיות תלויים בתווים או טאבים.
זה כמו להפוך מסתם נהג שפועל לפי GPS למכונאי שיכול לתקן את האוטו לבד.
או ממישהו שמזמין אוכל בוולט למישהו שמכין ארוחת גורמה מהמקרר.
טוב, אולי הגזמתי קצת.
אבל הרעיון הוא שתהפכו להיות עצמאיים מוזיקלית.
והכי חשוב? זה כיף!
טוב, לא תמיד. לפעמים זה מתסכל כמו לנסות להרכיב רהיט מאיקאה בלי הוראות.
אבל כשפתאום קולטים אקורד או מרווח בפעם הראשונה? זה רגע של אאוריקה קטנה.
כמו למצוא גרב בודדה שחשבתם שהלכה לאיבוד לנצח.
אני זוכר שבפעם הראשונה זיהיתי אקורד דימינואד (מצומצם) בשיר.
הרגשתי כאילו פיצחתי את קוד דה וינצ’י המוזיקלי.
בדיעבד זה היה סתם שיר פופ טפשי, אבל באותו רגע הייתי גאון.
אז בואו נתחיל.
אל תפחדו. זה הולך להיות קצת מאתגר, לפעמים מעצבן, אבל בעיקר… פותח אופקים.
ואם אני, שעד היום מתבלבל בין צליל סול לפה בקול רם, הצלחתי להסביר את זה, אתם בטוח תצליחו לשמוע את זה.
אז מה זה לעזאזל “אימון שמיעה”? קורס השרדות לאוזן הלא מיומנת
בגדול, אימון שמיעה (או Ear Training בשפה של אנשים שראו יותר מדי סרטים אמריקאים על מוזיקאים גאונים) זה פשוט ללמד את האוזניים שלכם לזהות צלילים.
לא רק לשמוע אותם כרעש נעים (או פחות נעים), אלא להבין את היחסים ביניהם.
זה כמו ללמוד לזהות פרצופים.
בהתחלה, כולם נראים קצת אותו דבר.
אבל עם הזמן, אתם מזהים את הדוד מצד האבא, את השכנה מלמטה, ואת הדוור המצחיק שתמיד יש לו סיפור.
במוזיקה, הפרצופים האלה הם:
- מרווחים: המרחק בין שני צלילים. תחשבו על זה כעל הקשר המשפחתי בין הצלילים. אח, בן דוד, סבא רבא… כל אחד במרחק אחר ובאופי שונה.
- אקורדים: שני צלילים ויותר שמנוגנים יחד. זו כבר משפחה קטנה שגרה יחד. יש משפחות שמחות (מז’ור), משפחות קצת מבאסות (מינור), משפחות עם בעיות (דימינואד), ומשפחות הזויות (אוגמנטד).
- מלודיות: רצף של צלילים בזה אחר זה. הסיפור שהמוזיקה מספרת.
- פרוגרסיות הרמוניות: רצף של אקורדים. המבנה של הסיפור, איך הוא מתקדם.
- קצב: איך הצלילים מסודרים בזמן. הלב הפועם של המוזיקה.
כקלידנים, יש לכם יתרון עצום!
אתם רואים את התווים מול העיניים על הקלידים.
זה עוזר לכם לקשר בין מה שאתם שומעים למה שאתם רואים ומרגישים מתחת לאצבעות.
זה קצת כמו ללמוד שפה חדשה עם מילון ויזואלי שמחובר למוח שלכם.
פרק 1: המרווחים – הדייטים הראשונים של הצלילים (ולמה הם כל כך מסובכים לפעמים?)
בואו נתחיל מהבסיס: המרווחים.
זה המרחק בין שני צלילים. נשמע פשוט, נכון?
אז זהו, שלא.
יש 12 מרווחים בסיסיים באוקטבה (המרחק מהצליל עצמו לצליל הזהה לו בגובה).
כל אחד עם שם קצת מוזר (סקונדה קטנה, טרצה גדולה, קווינטה זכה… נשבע לכם שלא המצאתי את זה) ו”טעם” ייחודי.
למה ללמוד אותם?
כי הם אבני הבניין של כל המוזיקה!
אקורדים בנויים ממרווחים, מלודיות בנויות מקפיצות בין צלילים (שהן בעצם מרווחים), והרמוניה כולה היא משחק של מרווחים.
איך לזהות מרווחים בלי להישמע כמו אדם שיכור שזמזם לעצמו?
השיטה הקלאסית היא לשייך כל מרווח לתחילת שיר מפורסם שאתם מכירים.
זו שיטה מצוינת, אבל דורשת שתכירו המון שירים (ובעיקר שלא תתבלבלו בין שיר לשיר…).
בואו נעבור על כמה מהמרווחים העיקריים ו”שירי העוגן” הקלאסיים שלהם (או כאלה שהמצאתי הרגע כי זה נשמע מצחיק):
- סקונדה קטנה (חצי טון): המרווח הכי קטן וצפוף. נשמע קצת דיסוננטי (לא נעים לאוזן, כמו שתי אצבעות על קלידים שכנים בטעות). תחשבו על מוזיקה מסרטי אימה רגע לפני שהמפלצת קופצת. או על ה”צליל” של מסור חשמלי. השיר הקלאסי: נושא הסרטים “מלתעות”. נשמע כמו הסכנה מתקרבת!
- סקונדה גדולה (טון שלם): המרווח של צעד אחד “רגיל” בסולם מז’ור. נשמע יציב יותר מהקטן. תחשבו על ה”דו רה” הראשון בסולם דו מז’ור. שיר עוגן: Happy Birthday (השני צלילים הראשונים). כי יום הולדת זה בדרך כלל יותר נעים ממלתעות.
- טרצה קטנה: מרווח “עצוב” או “מלנכולי”. המרווח שמגדיר אקורד מינור. שיר עוגן: Greensleeves (השני צלילים הראשונים). כי שירים ישנים לרוב נשמעים קצת עצובים.
- טרצה גדולה: מרווח “שמח” או “אופטימי”. המרווח שמגדיר אקורד מז’ור. שיר עוגן: Oh, When the Saints Go Marching In (השני צלילים הראשונים). כי קדושים צועדים זה אירוע שמח כנראה.
- קוורטה זכה: מרווח יציב וחזק. נשמע “פתוח”. שיר עוגן: ה”הנה מה טוב” ב”הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד”. כי קוורטה זכה זה מרווח של אחווה ויציבות (כנראה).
- טריטון (קוורטה מוגדלת/קווינטה מוקטנת): המרווח ה”שטני” של ימי הביניים! נשמע ממש דיסוננטי ומתוח. הוא חצי אוקטבה בדיוק. שיר עוגן: נושא הפתיחה של ה”סימפסונים”. שמתם לב כמה זה נשמע מוזר? עכשיו אתם יודעים למה.
- קווינטה זכה: המרווח הכי יציב ו”מושלם” אחרי האוקטבה. המרווח הכי חשוב בהרבה סגנונות מוזיקליים. שיר עוגן: נושא מלחמת הכוכבים (השני צלילים הראשונים). כי קווינטה זכה זה מרווח עוצמתי ויציב כמו הג’דיי.
- סקסטה קטנה: נשמע קצת “כואב” או “דרמטי”. שיר עוגן: Stairway to Heaven (שני הצלילים הראשונים של המלודיה בפתיחה). כי לעלות במדרגות לגן עדן זה דרמטי.
- סקסטה גדולה: נשמע “מואר” או “פתוח”. שיר עוגן: My Bonnie Lies Over the Ocean (שני הצלילים הראשונים). כי האוקיינוס גדול ומואר כנראה.
- ספטימה קטנה: מרווח מתוח שרוצה להיפתר. בשימוש נרחב באקורדי ספטימה דומיננטית שיוצרים מתח לקראת מעבר לאקורד הטוניקה. שיר עוגן: Somewhere (מ-West Side Story) – הצלילים הראשונים של המלודיה. כי “איפהשהו” זה מרווח של ציפייה ומתח.
- ספטימה גדולה: מרווח מאוד דיסוננטי, בהיר ו”נוצץ”. שיר עוגן: Fantasy (מ-Earth, Wind & Fire) – הצלילים הראשונים של הפזמון. כי פנטזיה יכולה להיות נוצצת וקצת מנותקת מהמציאות.
- אוקטבה: אותו צליל בגובה שונה. נשמע זהה, אבל גבוה יותר. שיר עוגן: Somewhere Over the Rainbow (השני צלילים הראשונים). כי מעבר לקשת בענן זה גבוה וצבעוני.
טיפ למאותגרים (זה בסדר, כולנו שם):
התחילו עם מרווחים קלים יותר לזיהוי (קוורטה, קווינטה, אוקטבה, טרצה גדולה/קטנה) והוסיפו בהדרגה את המרווחים הקשים יותר (סקונדות, ספטימות, טריטון).
תרגלו לזהות אותם עולה ויורד.
נגנו אותם על הפסנתר, שירו אותם, דמיינו אותם.
האוזן צריכה להתרגל ל”צבע” הרגשי והאקוסטי של כל מרווח.
פרק 2: האקורדים – המסיבות המוזיקליות (ומי הזמין את הדימינואד המבאס הזה?)
אם מרווחים הם דייטים, אז אקורדים הם כבר מסיבות.
שלושה צלילים ומעלה שמנוגנים יחד יוצרים אקורד.
כקלידנים, אתם מנגנים אקורדים כל הזמן!
אבל האם אתם יודעים לזהות אותם רק לפי השמיעה?
האקורדים הכי בסיסיים הם אקורדי הטריאד: שלושה צלילים, בדרך כלל בנויים במרווחים של טרצות מעל צליל הבסיס (השורש).
- אקורד מז’ור: שורש + טרצה גדולה + קווינטה זכה. נשמע שמח, יציב, סוגר פינה. כמו לשתות לימונדה ביום קיץ.
- אקורד מינור: שורש + טרצה קטנה + קווינטה זכה. נשמע עצוב, מלנכולי, לפעמים דרמטי. כמו יום גשום מול החלון.
- אקורד דימינואד (מצומצם): שורש + טרצה קטנה + קווינטה מוקטנת (טריטון!). נשמע מתוח, לא יציב, מחפש פתרון. כמו ללכת לבד בסמטה חשוכה.
- אקורד אוגמנטד (מוגדל): שורש + טרצה גדולה + קווינטה מוגדלת. נשמע מוזר, צף, קצת כמו חלום או סצנה מסרט מד”ב ישן.
הטריק הגדול: לזהות את “צבע” האקורד ואז את השורש!
קודם כל, תנסו לשמוע אם זה מז’ור (שמח/יציב), מינור (עצוב), דימינואד (מתוח/מפחיד), או אוגמנטד (מוזר/צף).
זה החלק ה”קל” יחסית.
החלק המאתגר יותר הוא לזהות את השורש (root) של האקורד – הצליל הבסיסי שהאקורד בנוי ממנו.
איך מוצאים את השורש כמו בלש מוזיקלי?
זה דורש קצת יותר אימון.
אחת הדרכים היא לנגן את האקורד ולנסות לזמזם או לשיר את הצליל הכי נמוך שאתם שומעים (ברוב המקרים, באקורדים בסיסיים, זה יהיה השורש).
אפשר גם לנסות לשיר את המלודיה של האקורד – לפרק אותו לצלילים בודדים ולשמוע לאן הוא “שואף” או מאיפה הוא התחיל.
טיפים לזיהוי אקורדים:
- התחילו עם אקורדי מז’ור ומינור בלבד. אלה 90% מהמסיבות המוזיקליות שתתקלו בהן.
- תרגלו לזהות את ההבדל בין מז’ור למינור בצליל הבסיס זהה (למשל, C מז’ור ו-C מינור).
- נגנו אקורדים בצורות שונות (inversions – היפוכים). אותו אקורד יכול להישמע קצת שונה כשהצלילים מסודרים אחרת, אבל ה”צבע” הבסיסי שלו (מז’ור/מינור וכו’) יישאר זהה. תרגלו לזהות את האקורד בלי קשר לסדר הצלילים. זה כמו לזהות חבר שמסתובב על הראש – הוא עדיין אותו חבר.
- השתמשו בתוכנות או אפליקציות אימון שמיעה שמנגנות אקורדים ומבקשות מכם לזהות אותם. זה כמו שיש לכם מורה פרטי שלא מתלונן שאתם מזייפים.
פרק 3: מעבר לאקורדים פשוטים – כשהמסיבה נהיית מעניינת (או סתם רועשת)
אחרי שטריאדים כבר מרגישים לכם כמו ותיקי מסיבות, אפשר להתקדם.
יש אקורדים עם ארבעה צלילים ויותר (אקורדי ספטימה, נונה, אנדצ’ימה, טרצ’ימה – שמות שנשמעים כמו מחלות עתיקות).
האקורד הנפוץ ביותר אחרי הטריאדים הוא אקורד הספטימה הדומיננטית (Major-Minor Seventh).
זה אקורד מז’ור עם ספטימה קטנה מעל השורש. נשמע מתוח מאוד ותמיד רוצה להיפתר לאקורד אחר. כמו סימן שאלה מוזיקלי שמחכה לתשובה.
שיר עוגן קלאסי: הבלוז! אקורד הספטימה הדומיננטית הוא המלך הבלתי מעורער של הבלוז.
טיפים לאקורדים מתקדמים:
- תתרגלו לזהות את אקורד הספטימה הדומיננטית קודם כל. הוא הכי חשוב והכי קל לזהות בזכות המתח שהוא יוצר.
- נסו לשמוע את הצלילים “הנוספים” באקורד. לדוגמה, באקורד Cmaj7, תתרגלו לשמוע את ה-C (השורש), את ה-E (הטרצה הגדולה), את ה-G (הקווינטה הזכה), ואת ה-B (הספטימה הגדולה). אפשר לעשות את זה על ידי פריטת האקורד (ארפג’ו) לאט לאט ולנסות לזהות כל צליל בנפרד ואז יחד.
- הקשיבו לג’אז, בלוז, ומוזיקת נשמה. הסגנונות האלה עשירים באקורדים מורכבים. תנו לאוזן שלכם להתרגל לצלילים האלה. זה כמו לאמן את הפאלטה שלכם בטעמים חדשים.
פרק 4: מלודיות ופרוגרסיות – הסיפור שמאחורי הצלילים (ולא, זו לא תמיד אגדה)
אחרי שאתם מזהים מרווחים ואקורדים בודדים, השלב הבא הוא להבין איך הם מתחברים ליצירת מלודיה או רצף אקורדים (פרוגרסיה).
האוזן והמלודיה – ללכת אחרי המוביל
זיהוי מלודיה משמיעה זה פשוט לזהות רצף של מרווחים.
אם אתם שולטים בזיהוי מרווחים עולים ויורדים, אתם יכולים לשבת ליד הפסנתר, להקשיב למלודיה ולנסות “להרים” אותה צליל אחרי צליל.
זה דורש סבלנות. זה קצת כמו לנסות לצייר דיוקן מורכב בלי לראות את הדגם, רק לשמוע תיאור.
טיפים לזיהוי מלודיות:
- התחילו עם שירים פשוטים. שירי ילדים, שירי עם, שירי פופ ישנים עם מלודיות ברורות.
- אטו את השיר. רוב נגני המדיה מאפשרים להאט קטעי אודיו בלי לשנות את הגובה. זה כמו לראות סרט בהילוך איטי כדי לשים לב לכל הפרטים.
- שירו את המלודיה. נסו לשיר אותה ואז למצוא את הצלילים על הפסנתר. השירה מחברת את מה שאתם שומעים לפעולה פיזית שאתם יכולים לתרגם לקלידים.
פרוגרסיות אקורדים – הכוריאוגרפיה של המסיבה
פרוגרסיה הרמונית היא רצף של אקורדים שמנוגנים בזה אחר זה.
זיהוי פרוגרסיות זה קצת יותר מורכב, כי אתם צריכים לזהות את האקורד ואז את היחס שלו לאקורדים לפניו ואחריו.
אבל יש חדשות טובות: הרבה מאוד שירים, במיוחד בפופ, רוק, ובלוז, משתמשים באותן פרוגרסיות שחוזרות על עצמן!
יש פרוגרסיות “קלאסיות” שתשמעו בכל מקום (למשל, ה-I-IV-V-I או ה-I-V-vi-IV בסולם מז’ור).
טיפים לזיהוי פרוגרסיות:
- למדו את הפרוגרסיות הנפוצות ביותר. חפשו ברשת “common chord progressions”. הכירו אותן על הפסנתר בכל הסולמות.
- הקשיבו לשירים ונסו לזהות את ה”תחושה” של המעברים בין האקורדים. המעבר מ-I ל-IV נשמע שונה מהמעבר מ-V ל-I. לכל מעבר יש אופי משלו.
- נסו לזהות את השורשים של האקורדים בפרוגרסיה. אם אתם שומעים C ואז F ואז G ואז C, אתם כנראה ב-I-IV-V-I בדו מז’ור.
- שוב, השתמשו בתוכנות אימון שמיעה שמנגנות פרוגרסיות ומבקשות לזהות אותן.
פרק 5: קצב באוזן – למה הרגליים שלכם רוצות לרקוד (גם אם אתם על כיסא פסנתר)?
אימון שמיעה זה לא רק גובה הצלילים, אלא גם הזמן!
האוזן צריכה לזהות מקצבים, סינקופות (הקפצות מחוץ לביט), ושינויים טמפו (מהירות).
איך לאמן את האוזן לקצב:
- הקשיבו באופן אקטיבי למקצבים בשירים. תופים, בס, גיטרה קצבית. נסו “להרגיש” את הביט.
- טופפו עם הרגל או היד. אל תתביישו. גם אם זה נראה מטופש, זה עוזר פלאים לחבר את השמיעה לתחושה פיזית של קצב.
- נסו לחזור על מקצבים שאתם שומעים. מישהו מקיש על השולחן? נסו לחזור על זה בדיוק.
- השתמשו במטרונום. זה המורה הכי סבלני לקצב שיש. התחילו לאט והאיצו בהדרגה.
- שימו לב לסינקופות – כשהדגשים נופלים בין הפעימות הרגילות. זה מה שנותן הרבה מוזיקה את הגרוב שלה. נסו לטפף גם את הסינקופות.
פרק 6: טיפים להמשך הדרך (ואיך לא לזרוק את הפסנתר מהחלון)
אימון שמיעה זה מרתון, לא ספרינט.
יהיו ימים שתשמעו הכל ברור, ויהיו ימים שתתבלבלו בין דו לרי כמו ילד בכיתה א’.
זה נורמלי לגמרי!
אל תתייאשו. גם האוזן, כמו שריר, צריכה אימון עקבי.
איך להישאר שפויים (יחסית):
- תרגלו קצת בכל יום: עדיף 10-15 דקות ביום מאשר שעתיים פעם בשבוע. עקביות היא המפתח.
- הפכו את זה למשחק: יש המון אפליקציות ואתרים לאימון שמיעה שהופכים את התרגול למשחק (למשל, teoria.com, tonedear.com, או אפליקציות כמו Complete Ear Trainer). זה פחות כואב כשיש נקודות או פרסים.
- שלבו את זה בנגינה: בזמן שאתם לומדים שיר חדש, נסו לזהות את האקורדים או המלודיה משמיעה לפני שאתם מסתכלים על התווים. או נסו לאלתר על סולם מסוים ולשמוע איך המרווחים נשמעים מעל אקורד הבסיס.
- הקשיבו למוזיקה באופן אקטיבי: במקום שהמוזיקה תהיה סתם רעש רקע, נסו לשים לב לאקורדים, למלודיה, לקצב, לבס. מה קורה שם? זה יפתח לכם את האוזן בלי שתשימו לב.
- תנו לעצמכם מנוחה: אם אתם מתוסכלים, קחו הפסקה. האוזן מתעייפת, כמו המוח. מחר יהיה יום חדש (עם אותם מרווחים, אבל אולי תשמעו אותם טוב יותר).
- אל תפחדו “לזייף”: כשאתם מנסים לשיר מרווחים או אקורדים, זה בסדר גמור אם זה לא נשמע מושלם בהתחלה. המטרה היא לחבר את הצליל שאתם שומעים (או מדמיינים) לתחושה בגרון ולצליל שיוצא.
7 שאלות בוערות (שאולי לא העזתם לשאול) ותשובות קצרות (כי מי יש לו כוח לקרוא הכל?)
1. כמה זמן ייקח לי לפתח שמיעה מוזיקלית טובה?
שאלה של מיליון דולר! זה משתנה מאוד מאדם לאדם. יש אנשים עם “שמיעה אבסולוטית” (מזהים צלילים בודדים בלי צליל ייחוס) שזה כישרון נדיר. רובנו צריכים לפתח “שמיעה יחסית” (מזהים מרווחים ויחסים בין צלילים). זה תהליך של שנים של אימון עקבי, אבל תראו שיפור משמעותי תוך כמה חודשים אם תתמידו.
2. האם צריך להיות מוזיקאי גאון כדי ללמוד אימון שמיעה?
ממש לא! כל אחד יכול לשפר את השמיעה המוזיקלית שלו. זה כמו ללמוד כל מיומנות אחרת – דורש תרגול והתמדה, לאו דווקא כישרון מולד יוצא דופן.
3. האם אימון שמיעה יעזור לי לנגן טוב יותר על הפסנתר?
חד משמעית כן! כשתבינו את המוזיקה שאתם שומעים, יהיה לכם קל יותר ללמוד שירים, לאלתר, להבין תיאוריה מוזיקלית (שפתאום תקבל משמעות!), ולבטא את עצמכם דרך המוזיקה.
4. האם יש דרך קלה לזכור את המרווחים?
שיטת שירי העוגן (כמו שהוצגה למעלה) היא אחת הדרכים הכי פופולריות. מצאו שירים שאתם אוהבים וזכרו את הצלילים הראשונים שלהם כשירים ייחוס למרווחים השונים.
5. האם חייבים להשתמש באפליקציות?
לא חייבים, אבל זה מאוד מומלץ. הן מספקות מגוון תרגילים, עוקבות אחרי ההתקדמות שלכם, ולרוב הופכות את התהליך למהנה יותר (עם נקודות, רמות, וכו’). אפשר גם פשוט להשתמש בפסנתר שלכם כדי לנגן מרווחים ואקורדים ולנסות לזהות אותם.
6. אני מנסה לזהות שיר משמיעה וזה נשמע כמו סתם רעש. מה עושים?
זה קורה לכולם! התחילו בקטן. נסו לזהות רק את קו הבס, או רק את המלודיה הראשית, או רק את האקורד הראשון של השיר. האטו את השיר. פרקו אותו לחלקים קטנים ונסו לזהות מרכיבים בודדים במקום את כל היצירה בבת אחת.
7. האם שמיעה אבסולוטית באמת כל כך חשובה?
שמיעה אבסולוטית היא מיומנות מרשימה, אבל שמיעה יחסית הרבה יותר שימושית לרוב המוזיקאים. היכולת לזהות את היחסים בין הצלילים (מרווחים ואקורדים) היא מה שמאפשר לכם להבין הרמוניה, לאלתר בכל סולם, ולהרים שירים. אז אל תתבאסו אם אין לכם שמיעה אבסולוטית – אתם לא לבד, והשמיעה היחסית היא מה שאתם באמת צריכים לעבוד עליו.
סיכום אופטימי ומצחיק (כי היי, שרדנו!)
ברכות! אם הגעתם עד כאן, כנראה שיש לכם סבלנות של בודהה או פשוט חוש הומור מפותח (או ששני הדברים קשורים איכשהו?).
או שאתם פשוט נואשים לשפר את הנגינה שלכם.
לא משנה מה הסיבה, עכשיו אתם יודעים את הבסיס של אימון שמיעה לקלידנים.
זכרו: האוזניים שלכם הן הכלי החשוב ביותר שלכם כמוזיקאים (אחרי הקלידים כמובן, ואצבעות שלא נתקעות זו בזו).
תרגלו אותן, טפחו אותן, והן ישרתו אתכם נאמנה.
אל תצפו להפוך למאסטרים תוך שבוע.
זה תהליך. תהליך של הקשבה, זיהוי, טעייה, תיקון, ושוב הקשבה.
קצת כמו ללמוד ללכת – נופלים הרבה בהתחלה, אבל בסוף רצים (או לפחות הולכים בקצב יציב).
אז לכו לנגן! לכו להקשיב! לכו לתרגל!
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא פרחים. ואולי גם אטמי אוזניים, ליתר ביטחון.
סתם צוחק! (או שלא?).
בהצלחה!