אז החלטתם ללמוד לנגן מהר?
כלומר, לא סתם לנגן.
לנגן בקצב מסחרר.
בזמן שכל השאר עדיין מגרדים את האקורד הראשון…
אתם כבר בטרוף של סולו שגורם לקהל להזמין אמבולנס (מהתרגשות, כן?).
ברוכים הבאים למועדון המשוגעים לדבר!
למה לעזאזל שמישהו ירצה ללמוד לנגן מהר?
אולי כדי להרשים את הדייט.
אולי כדי לעצבן את המורה לפסנתר שפעם אמר לכם ש”אין לכם ידיים לזה”.
ואולי, רק אולי… כי זה פשוט כיף בטירוף כשזה עובד.
כשפתאום כל הצלילים האלה, שבקצב איטי נשמעו כמו גמל מדלג…
בקצב מהיר מתחברים יחד לקיר סאונד הירואי.
אבל רגע, שנייה לפני שאתם קופצים לפרק על “1000 צלילים בשנייה – המדריך הפרקטי”, בואו נדבר תכלס.
לנגן מהר זה לא סתם לרוץ עם האצבעות על הכלי.
זה לרוץ… אבל בלי למעוד.
בלי להיתקע.
בלי שהשכן צורח לכם מהמרפסת “די כברררררר!”.
זה לנגן מהר בדיוק.
ובבהירות.
שכל תו ישמע.
שהמוזיקה תישמע כמו מוזיקה, לא כמו מכונת כתיבה מקולקלת.
וזה, חברים, כבר סיפור אחר לגמרי.
אם חשבתם שזה בלתי אפשרי, שזה רק ל”גאונים” או למי שהידיים שלו בנויות מגומי סופר אלסטי…
אז תחשבו שוב.
או בעצם, אל תחשבו, פשוט תמשיכו לקרוא.
המדריך הזה הולך לקחת אתכם יד ביד (אצבע ליד אצבע? תו ליד תו?) דרך ג’ונגל הטכניקות לנגינה מהירה.
נעבור על הטעויות שכולם עושים (ואיך לצחוק עליהן לפני שמתקנים).
על הסודות הקטנים שיעשו הבדל ענק.
ונבטיח שבסוף המסע הזה (או לפחות איפשהו באמצע), תבינו שהשד לא נורא כל כך.
ואולי אפילו… אולי… תצליחו לנגן את הסולו ההוא שחשבתם שהוא רק לחולמים.
אז שימו בצד את הפחד, תתחילו לחמם אצבעות (לא, לא על הסיר החם של אמא), ובואו נצלול פנימה.
המסע למהירות ודיוק מתחיל עכשיו.
למה לנגן מהר זה כמו לרוץ מרתון עם כינור? (ולמה זה לא חייב להיות נורא כל כך)
המיתוס הגדול: מהירות שווה הכל? (Spoiler Alert: לא ממש)
בואו נדבר רגע על המפלצת שרודפת את כל המוזיקאים המתחילים (ולא רק): המהירות.
כולם רוצים לנגן מהר.
לראות את האצבעות מתרוצצות על הפסנתר כאילו ברחו מכוורת דבורים זועמות.
לשמוע את המיתרים צועקים בקצב היסטרי.
אבל אם נהיה כנים לרגע… מהירות לשם מהירות זה כמו לאכול קילוגרם סוכריות גומי בבת אחת.
זה אולי מרשים לכמה שניות, אבל אחר כך?
הכל נתקע, נדבק, ומרגישים נורא.
האמת הכואבת היא שמהירות בלי דיוק ובהירות זה סתם רעש.
זה כמו לנסוע במכונית מירוץ במהירות 300 קמ”ש… בתוך דירת סטודיו.
לא יעיל.
לא נעים.
ולגמרי מיותר.
אז לפני שאנחנו רצים קדימה, בואו ניקח נשימה עמוקה ונפנים: המטרה שלנו היא מהירות מדויקת וברורה.
מהירות שמשרתת את המוזיקה, לא מהירות שהורסת אותה.
זה כמו לשלוף קלפים במהירות בזק… רק אם כל הקלפים נשארים ביד בסוף השליפה.
האויב השקט שגונב לכם את המהירות והדיוק: מתח שרירי (או: למה הידיים שלכם לא צריכות להרגיש כמו קרש גיהוץ)
אם אי פעם ניסיתם לנגן קטע מהיר ופתאום הרגשתם שהידיים שלכם ננעלות, האצבעות מתקשות, והכל מרגיש כמו מלחמת עולם…
ברכות!
פגשתם את האויב מספר אחת של נגינה מהירה: המתח.
מתח שרירי זה כמו לשים אבן ענקית על דוושת הגז ברכב.
האוטו מנסה לנסוע, אבל האבן מפריעה לו.
ככה זה כשהשרירים שלכם מכווצים.
הם מנסים לבצע תנועות עדינות ומהירות, אבל הם קפואים ונוקשים.
זה לא רק מפריע למהירות ודיוק, זה גם מתכון בטוח לכאבים, פציעות (אל תגיעו לזה!), ובעיקר… לתסכול אינסופי.
אז איך מזהים את המתח המרושע הזה?
- הידיים או הכתפיים כואבות בזמן או אחרי הנגינה.
- הצליל נשמע לחוץ ודק, לא מלא וחופשי.
- אתם מרגישים ש”נאבקים” בכלי, במקום “לזרום” איתו.
- אחרי כמה דקות של נגינה מהירה, הידיים שלכם עייפות כאילו הרמתם משקולות.
הסוד הגדול הראשון: נגינה מהירה ויעילה היא נגינה רגועה.
זה אולי נשמע מוזר, אבל ככל שתצליחו לשחרר את המתח מהשרירים…
ככה התנועה תהיה קלה יותר, מהירה יותר, ומדויקת יותר.
תחשבו על זה כמו על ספורטאי עלית.
הם נראים חסרי מאמץ בזמן שהם רצים במהירות מטורפת.
למה? כי הם למדו להשתמש רק בשרירים הנחוצים, ולהשאיר את השאר רגועים.
זה מה שאנחנו שואפים אליו.
פחות קרש גיהוץ, יותר סרט קונג פו איטי (שפתאום מתפרץ במהירות הבזק).
הקסם המשעמם של המטרונום: החבר הכי מעצבן אבל הכי טוב שלכם
אוקיי, אז הבנו שצריך לנגן מהר… אבל בדיוק.
ושצריך להיות רגועים.
אבל איך מתחילים בכלל?
התשובה אולי תאכזב חלק מכם.
לא, זה לא איזה גאדג’ט סודי או כדור קסם.
זה משהו שבטח כבר שמעתם עליו מיליון פעם: המטרונום.
כן, המכשיר הקטן והמעצבן הזה שעושה “טיק-טק-טיק-טק”.
או האפליקציה הזו בטלפון שלכם ששכחתם שהורדתם.
המטרונום הוא כמו מאמן כושר נודניק שלא מוותר לכם.
הוא לא מתרשם מזה ש”כמעט” הייתם בקצב.
הוא לא מקבל תירוצים על “היום אני עייף”.
הוא פשוט… דופק את הקצב.
ובשבילנו, הוא הכלי הכי חשוב בבניית מהירות ודיוק.
העיקרון הוא פשוט (ויעיל):
- קחו את הקטע שאתם רוצים לנגן מהר.
- נגנו אותו בקצב איטי מאוד עם המטרונום. כזה שאתם יכולים לנגן אותו בלי אף טעות ובלי שום מתח. אפילו אם זה נשמע כמו שיר ערש לצבים.
- רק אחרי שאתם מנגנים את הקטע הזה בצורה מושלמת כמה וכמה פעמים בקצב האיטי… תעלו את המטרונום בקלילות. 2-3 פעימות לדקה. לא יותר.
- חזרו על שלב 2. מושלם? בלי טעויות? עולים עוד קצת.
- נתקעתם? עשיתם טעויות? הידיים התחילו לכאוב? סימן שעליתם מהר מדי. חזרו לקצב האחרון שבו הצלחתם.
זה כמו לבנות בית. אי אפשר לדלג ישר לגג. צריך יסודות חזקים.
הקצב האיטי עם המטרונום הוא היסודות שלכם.
זה אולי משעמם בהתחלה.
אבל זה עובד.
ובסוף, כשתראו כמה מהר התקדמתם בצורה נקייה ומדויקת…
תודו למטרונום (אפילו שהוא עדיין מעצבן קצת).
פירוק לגורמים: איך לפרק את המפלצת המהירה לחתיכות קטנות (ולאכול אותן בזו אחר זו)
“תאכל את הפיל ביס אחד בכל פעם” – הכלל המוזהב של אימון קטעים מהירים
מסתכלים על הקטע המהיר הזה בדף התווים (או בטאב, או על הסרטון ביוטיוב)…
ונראה כמו… פיל.
ענק.
מאיים.
איך לעזאזל אמורים לבלוע את כל זה בבת אחת?
התשובה: לא מנסים.
במקום להסתכל על הקטע כ”רצף מטורף ובלתי ניתן לנגינה”, מחלקים אותו לחלקים קטנים.
זה כמו שמפרקים מתכון מסובך לשלבים: קודם קוצצים בצל, אחר כך מטגנים בשר, אחר כך מוסיפים ירקות…
כל שלב בפני עצמו הוא קל יחסית. רק כשמצרפים הכל יחד זה נהיה “המתכון המורכב”.
במוזיקה, החלקים הקטנים האלה יכולים להיות:
- משפט מוזיקלי קצר.
- שתי תיבות או ארבע תיבות.
- אפילו רק כמה צלילים בודדים שמצליבים אצבעות או נשמעים מורכבים.
מה עושים עם החלקים הקטנים האלה?
- בחרו את החלק הכי מפחיד/קשה בקטע. זה שגורם לכם להתכווץ באי נוחות.
- עבדו רק עליו. תשכחו לרגע מכל השאר.
- חזרו לשלב המטרונום: התחילו לנגן את החלק הקטן הזה בקצב איטי מאוד.
- העלו את הקצב בהדרגה רק כשאתם מנגנים אותו מושלם ובלי מתח.
- כשהחלק הקטן הזה כבר “רץ” לכם בקצב רצוי… עברו לחלק הקשה הבא.
- וכך הלאה.
רק אחרי שעבדתם על כל החלקים הקשים בנפרד… מתחילים לנסות לחבר אותם יחד.
בהתחלה מחברים שני חלקים. אחר כך שלושה.
כל חיבור כזה הוא כמו “חלק חדש” שצריך לעבוד עליו לאט בהתחלה.
זה אולי נשמע כמו הרבה עבודה… כי זה הרבה עבודה.
אבל זו עבודה חכמה.
שמובילה לתוצאות אמיתיות.
במקום להיאבק במפלצת שלמה בבת אחת, אתם “מנצחים” אותה חלק אחר חלק.
ובסוף, כשתחברו את הכל… פתאום תגלו שהפיל כבר לא כזה מפחיד.
ואפילו אפשר לאכול אותו (מוזיקלית, כמובן).
חזרה, חזרה, חזרה… אבל עם מוח! (או: איך לא להפוך לרובוט חסר מחשבה)
אחד הדברים הראשונים שמורים למוזיקה אומרים זה “תתאמן! תעשה חזרות!”.
וזה נכון.
חזרות הן המפתח לנגינה מהירה ומדויקת.
השרירים שלנו צריכים ללמוד את התנועות, ליצור “זיכרון שריר”.
אבל יש הבדל עצום בין חזרה סתמית לחזרה חכמה.
חזרה סתמית זה כמו לרוץ על הליכון בלי לדעת לאן אתם הולכים.
אתם זזים, אבל לא בהכרח מתקדמים.
זה גם מה שקורה כשחוזרים על קטע מהיר שוב ושוב בקצב שבו אתם עושים טעויות.
אתם פשוט מתאמנים להיות מושלמים… בטעויות.
החזרות צריכות להיות ממוקדות מטרה.
בזמן שאתם מנגנים (לאט, זוכרים?), המוח שלכם צריך להיות ערני.
- שימו לב לתחושה בידיים: יש מתח? איפה? איך משחררים?
- הקשיבו לצליל: האם הוא ברור? נקי? האם כל תו נשמע?
- הסתכלו על התנועה: האם היא יעילה? מינימלית? או שאתם מבזבזים אנרגיה בתנועות גדולות מדי?
- האם אתם באמת מנגנים עם המטרונום, או סתם לידו (או איפשהו בסביבה הכללית שלו)?
זה כמו ללמוד לרקוד.
בהתחלה עושים את הצעדים לאט, מסתכלים במראה, מתקנים את היציבה.
רק אחר כך, כשהתנועות כבר טבועות בגוף, אפשר להגביר את הקצב ולזרום.
טיפ קטן: נסו לפעמים להתאמן בצורה שנקראת “Rhythmic Variation” (וריאציה קצבית).
למשל, אם יש לכם 4 שמיניות ברצף…
במקום לנגן אותן שווה (שמינית-שמינית-שמינית-שמינית)…
נסו לנגן אותן בתבניות קצביות אחרות:
- ארוך-קצר-ארוך-קצר (רבע – שש עשרה – רבע – שש עשרה)
- קצר-ארוך-קצר-ארוך (שש עשרה – רבע – שש עשרה – רבע)
- זוגות זוגות (שמינית-שמינית הפסקה, שמינית-שמינית הפסקה)
- שלישיות שלישיות וכן הלאה.
זה מאתגר את המוח והאצבעות בדרכים שונות, ומונע מהתרגול להפוך להיות אוטומטי מדי וחסר מחשבה.
זה גם מדגיש את הדיוק של כל צליל וצליל בנפרד.
בקיצור: תתאמנו.
הרבה.
אבל בצורה חכמה ומודעת.
המוח הוא המפתח למהירות בדיוק כמו האצבעות.
כשזה לא עובד (וזה לא יעבוד לפעמים): איך לא להתייאש ולמי אסור להקשיב
המלכודת הגדולה: כשמתאמנים על טעויות (ואז מתפלאים שזה נשמע כמו טעות)
אז אתם מתאמנים על הקטע המהיר הזה.
אתם מרגישים שאתם מתקדמים…
אבל עדיין, בכל פעם שאתם מגיעים לנקודה מסוימת, משהו מתפקשש.
אצבע מחליקה, צליל לא נשמע, הכל הופך ל”גוש” של סאונד.
ומה אנחנו נוטים לעשות אז?
לנסות שוב.
ואז שוב.
ושוב.
באותו קצב.
ומקווים שהפעם… בנס… זה יעבוד.
חדשות רעות: זה לא יעבוד.
חדשות עוד יותר רעות: אתם פשוט מאמנים את הגוף והמוח לעשות את הטעות הזו שוב ושוב.
אתם בונים נתיב עצבי (שזה כמו “שביל” שהמוח והשרירים הולכים בו) לביצוע הטעות.
כמו ללמוד להקיש על המקלדת ולכתוב כל הזמן “שךום” במקום “שלום”.
אם תמיד תתאמנו על זה ככה, תמיד תכתבו “שךום”.
מה עושים במקום?
- זיהיתם את הנקודה הבעייתית? עצרו מיד. אל תמשיכו לנגן דרכה בטעות.
- בודדו את הקטע הבעייתי ביותר. אפילו אם זה רק שני צלילים רצופים שיוצרים לכם כאב ראש.
- חזרו אחורה. המון אחורה. לקצב שבו הצלחתם לנגן את הקטע הזה לפני שקרס.
- עבדו רק על הקטע הבעייתי הזה, לאט לאט, עם המטרונום, עד שתצליחו לנגן אותו מושלם כמה פעמים ברצף.
- רק אז, התחילו שוב לצרף את הקטע הבעייתי לקטעים שלפניו ואחריו, וגם את החיבורים החדשים האלה תרגלו לאט.
זה כמו לפתור פאזל. אם חלק אחד לא מתאים, אתם לא ממשיכים לדחוף אותו בכוח. אתם מחפשים חלק אחר או מנסים בזווית שונה.
במוזיקה, הזווית השונה היא לרוב: יותר לאט, יותר מודעות, יותר מיקוד על הנקודה הספציפית.
זכרו: אימון מושלם לאורך זמן יביא לנגינה מושלמת. אימון מלא טעויות לאורך זמן יביא לנגינה מלאת טעויות.
לא רק אצבעות: לנגן מהר עם נשמה (ואיך זה קשור לבהירות הצליל)
טוב, הצלחנו. האצבעות רצות. הקצב מהיר. הכל נשמע…
…מה בעצם זה נשמע?
האם זה נשמע כמו קטע מוזיקלי עם משמעות?
או כמו מכונת ירייה של צלילים?
המטרה שלנו היא לא רק לנגן מהר, אלא לנגן מהר בבהירות ובמוזיקליות.
שכל תו ישמע.
שהדינמיקה (עוצמת הצליל) תהיה מורגשת.
שהארטיקולציה (איך כל תו מתחיל ונגמר) תהיה ברורה.
שיהיה אפשר לשמוע את ה”משפטים” המוזיקליים בתוך הריצה המהירה.
איך עושים את זה?
שוב, חוזרים לאימון האיטי.
בזמן שאתם מתאמנים לאט:
- שימו לב לאיכות הצליל של כל תו בנפרד. האם הוא מלא ועגול? או חלש ו”תקוע”?
- תרגלו את הדינמיקה. נגנו את הקטע כולו בעוצמות שונות (פיאנו, פורטה, קרשנדו, דמינואנדו). זה יעזור לכם לשלוט בעוצמה גם בקצב מהיר.
- שימו לב לארטיקולציה. האם התווים מנוגנים מחוברים (לגאטו)? או מופרדים (סטקטו)? תרגלו את זה במדויק בקצב איטי.
- חישבו על המוזיקה כמשפטים. איפה ההתחלה של ה”משפט”? איפה הסוף? נסו לנשום (גם אם אתם לא זמרים או נגני כלי נשיפה) בסוף כל משפט.
כשתגבירו את הקצב, הדברים האלה יעברו איתכם מהקצב האיטי למהיר.
אם התרגלתם לנגן כל תו בבהירות בקצב איטי, סביר להניח שתנגנו אותם בבהירות גם בקצב מהיר (אחרי אימון מתאים, כמובן).
אם התרגלתם לנגן לגאטו בקצב איטי, יהיה לכם קל יותר לנגן לגאטו בקצב מהיר.
נגינה מהירה היא לא רק עניין פיזי, היא גם עניין מוזיקלי.
המוח עדיין צריך להנחות את הידיים לנגן מוזיקה, לא רק צלילים.
אז תמיד תשאלו את עצמכם: האם זה נשמע… כמו מוזיקה?
אז מה עושים כשזה מרגיש שהכל תקוע? (ו-5 שאלות בונוס שעוברות לכולם בראש)
נתקעתם בקצב מסוים? זה לגמרי נורמלי! (ואיך לעבור את המכשול הזה)
יש רגעים באימון מהירות שבהם מרגישים כאילו מגיעים לקיר.
לא משנה כמה מתאמנים, לא משנה כמה עולים במטרונום…
תמיד נתקעים באותו קצב.
מעלים קצת יותר – הכל מתפרק.
חוזרים אחורה – זה קל מדי.
ברוכים הבאים ל”רמת הנוחות” שלכם (והמכשול הגדול הבא).
הקצב שבו נתקעתם הוא לא סתם מספר על המטרונום.
הוא לרוב מסמן נקודה שבה הטכניקה הנוכחית שלכם מגיעה לגבולותיה.
שבה אתם עדיין מסתמכים על כוח או מתח, במקום על יעילות ותנועה רגועה.
אז מה עושים כשתקועים?
- קחו הפסקה. לפעמים המוח והגוף פשוט צריכים להתאפס. יום-יומיים בלי הקטע הזה יכולים לעשות פלאים.
- חזרו אחורה… רחוק יותר. נסו לנגן את הקטע בקצב איטי במיוחד, אפילו יותר ממה שהתחלתם. ובקצב האיטי הזה, שימו לב במיוחד לרוגע, לתנועה המינימלית, לבהירות הצליל.
- נסו תרגילים אחרים. אולי הבעיה היא לא רק בקטע הזה, אלא בטכניקה בסיסית יותר? חזרו לתרגילי אצבעות כלליים (סולמות, ארפג’ים), אבל תרגלו אותם גם כן לאט, עם מטרונום, ובמטרה לשחרר מתח.
- בדקו את הציוד. לפעמים זה לא אתם, זה הכלי. מיתרים ישנים? מקלדת תקועה? משהו במגבר? וודאו שהכלי שלכם תקין ומכוון.
- שנו את זמני האימון. אולי אתם מתאמנים על קטעים מהירים בסוף האימון כשאתם כבר עייפים? נסו להתחיל איתם כשהאנרגיה בשיאה.
העיקר הוא לא להמשיך להיתקע באותו קצב שוב ושוב.
צריך לשנות משהו בגישה או בשיטת התרגול כדי לשבור את המחסום.
הקצב התקוע הוא לא כישלון, הוא פשוט סימן שהגיע הזמן לחשוב קצת מחוץ לקופסה (של המטרונום).
שאלות שכולם שואלים (במיוחד בלב) על נגינה מהירה:
הנה כמה שאלות נפוצות שאני שומע (או לפחות מדמיין שאנשים שואלים תוך כדי שהם מנסים לנגן מהר ונשמעים כמו אופנוע עם בעיה בסטרטר):
שאלה 1: יש איזה תרגיל קסם אחד שיגרום לי לנגן מהר בן לילה?
תשובה 1: אילו רק! לצערי (ולשמחת תעשיית המורים למוזיקה), אין קיצורי דרך קסומים. נגינה מהירה בדיוק היא תוצאה של עבודה שיטתית, סבלנות, ותרגול נכון. התרגיל הכי קרוב לקסם הוא פשוט… להתאמן לאט עם מטרונום. משעמם, אבל יעיל כמו קסם בסוף.
שאלה 2: אני מרגיש/ה כאב בידיים/אצבעות כשאני מנסה לנגן מהר. זה נורמלי?
תשובה 2: חד משמעית לא! כאב הוא סימן אזהרה של הגוף. לרוב, כאב בזמן נגינה (ובמיוחד בנגינה מהירה) נובע ממתח שרירי מוגזם או טכניקה לא נכונה. עצרו מיד! אל תנגנו דרך כאב. נסו לשחרר את הידיים, לבדוק את היציבה, לחזור לקצב איטי יותר. אם הכאב ממשיך, כדאי להתייעץ עם מורה מוסמך שיסתכל על הטכניקה שלכם, או אפילו עם פיזיותרפיסט שמתמחה במוזיקאים.
שאלה 3: כמה זמן ביום אני צריך להתאמן כדי לנגן מהר?
תשובה 3: זה לא *כמה* זמן, אלא *איך*. 15-20 דקות של אימון ממוקד, איטי ומודע על קטעים קשים, עם מטרונום, יכולות להיות יעילות יותר משעתיים של נגינה מהירה ולא מדויקת. עקביות (קצת כל יום) חשובה יותר מאימון מטורף פעם בשבוע.
שאלה 4: האם יש גיל מסוים שבו קשה יותר ללמוד לנגן מהר?
תשובה 4: נכון, אצבעות צעירות לומדות דברים מהר יותר, אבל זה ממש לא בלתי אפשרי ללמוד לנגן מהר בכל גיל. זה פשוט יכול לקחת קצת יותר זמן או לדרוש יותר מודעות לשחרור מתח. הסבלנות והשיטה הנכונה חשובות הרבה יותר מהתאריך בתעודת הזהות.
שאלה 5: אני צריך ללמוד את כל הסולמות והארפג’ים במהירות מטורפת לפני שאני מתחיל לנגן שירים מהירים?
תשובה 5: תרגילי אצבעות כמו סולמות וארפג’ים הם מצויינים לפיתוח טכניקה ומהירות. אבל אתם לא חייבים להיות אלופי עולם בהם כדי להתחיל לעבוד על שירים. אפשר (ומומלץ!) לעשות את שניהם במקביל. לעבוד על הטכניקה הבסיסית עם תרגילים, וליישם את מה שלמדתם על קטעים ספציפי מהשירים שאתם אוהבים. זה גם שומר על המוטיבציה.
שאלה 6: האם ציוד יקר יותר יעזור לי לנגן מהר יותר?
תשובה 6: ציוד טוב ומכוון בוודאות עוזר. גיטרה עם אקשן נמוך, מקלדת עם קלידים מגיבים, כינור מכוון היטב… כל אלה מקלים על הנגינה. אבל הציוד לא יחליף את הטכניקה שלכם. ציוד יקר בידיים של נגן עם טכניקה גרועה עדיין יישמע גרוע (אולי רק גרוע יותר, אבל יקר!). השקיעו קודם בטכניקה. ציוד טוב הוא בונוס נעים (או הכרחי, תלוי ברמה), אבל לא פתרון קסם.
שאלה 7: אני מתבאס/ת כשאני שומע/ת נגנים אחרים שמנגנים מהר יותר ממני. מה עושים?
תשובה 7: טבעי להשוות את עצמך לאחרים, אבל זה מתכון בטוח לתסכול. זכרו: אתם רואים את “התוצר הסופי” של שנים של אימון אצל נגנים אחרים. אתם לא רואים את השעות הארוכות שהם השקיעו בחדר סגור, מתמודדים עם אותם קשיים בדיוק שאתם עוברים עכשיו. התמקדו במסע שלכם. התקדמות אישית, גם אם היא קטנה, היא המדד האמיתי להצלחה. תנו לנגנים מהירים אחרים לשמש השראה, לא סיבה להתבאס. גם הם התחילו מאיפה שאתם נמצאים עכשיו.
טיפים לשרוד את המסע (ולא לאבד את האצבעות בדרך)
טוב, אז עכשיו יש לכם את הכלים הבסיסיים.
אתם מבינים שמהירות היא לא הכל, שמתח זה רע, שהמטרונום הוא חברכם הטוב (והמעצבן), ושאוכלים פילים ביס אחד בכל פעם.
אבל הדרך לנגינה מהירה בדיוק היא מסע.
מסע ארוך לפעמים.
מסע שיש בו רגעים של פריצת דרך… ורגעים שבהם בא לזרוק את הכלי מהחלון.
איך שורדים את זה בלי לאבד את שפיותכם המוזיקלית (או את האצבעות)?
1. היו עדינים עם עצמכם (אבל לא לוותרניים מדי): יהיו ימים שזה פשוט לא ילך. שהאצבעות ירגישו כבדות, שהקצב יברח, שהכל ישמע נורא. זה בסדר! לא כל יום חייב להיות יום שיא. תנו לעצמכם מנוחה, ואז חזרו לזה ביום אחר. אבל אל תתנו ל”יום גרוע” להפוך ל”שבוע גרוע” או “חודש גרוע”. חזרו לזה. לאט, אם צריך.
2. חגגו ניצחונות קטנים: הצלחתם לנגן מושלם את התיבה הזו שתמיד נתקעתם בה, בקצב קצת יותר גבוה מהרגיל? יאללה! תנו לעצמכם טפיחה על השכם (בעדינות, שהאצבעות לא יתקעו). כל התקדמות קטנה היא סיבה למסיבה (או לפחות לחיוך קטן).
3. הקשיבו הרבה (ואל תפחדו לחקות): שמעו נגנים שאתם מעריצים שמנגנים קטעים מהירים. איך הם עושים את זה? נסו “לשמוע” את הבהירות, את הדינמיקה, את הזרימה. נסו לחקות אותם (קודם לאט!). הקשבה פעילה היא חלק קריטי בלמידה.
4. אל תשכחו ליהנות מהמוזיקה עצמה: לפעמים, בתוך כל העבודה הטכנית, שוכחים למה התחלנו בכלל. נגנו שירים שאתם אוהבים, גם אם הם לא מהירים. נגנו עם חברים. עשו ג’אם. תזכרו שהמטרה של כל הטכניקה הזו היא לא רק להרשים, אלא ליצור מוזיקה.
5. שקלו מורה טוב (אם אתם באמת רציניים): מדריך כתוב יכול לתת לכם המון כלים והכוונה, אבל מורה טוב יכול לזהות בעיות ספציפיות בטכניקה שלכם שאתם אולי לא רואים, ולתת לכם פידבק מותאם אישית. זה לא חובה, אבל זה בהחלט יכול לזרז את התהליך ולמנוע פיתוח הרגלים רעים.
אז זהו, הגענו לסוף המסע (של המדריך, לא של הלימוד!).
אתם עכשיו חמושים בידע.
אתם יודעים שמהירות בלי דיוק זה בולשיט.
שמתח הוא האויב.
שהמטרונום הוא הדמות הראשית בסיפור ההצלחה שלכם.
שמפרקים קטעים קשים לחלקים קטנים ואוכלים אותם לאט לאט.
ושלא מתאמנים על טעויות, מתקנים אותן (אפילו שזה מבאס).
נגינה מהירה בדיוק ובהירות היא מיומנות נרכשת.
היא דורשת סבלנות.
התמדה.
והרבה שעות עם המטרונום בקצב שנשמע בהתחלה איטי מדי כדי שהשכנים יחשבו שהתחלתם ללמוד מחדש לנגן.
אבל זה אפשרי.
באמת.
אם אני הצלחתי לשבת ולכתוב את כל זה בלי לנגן תו אחד (אבל עם הרבה קפה)…
אתם בטוח תצליחו לשבת ולתרגל את זה על הכלי שלכם.
אז קדימה!
תתחילו לאט.
תתאמנו חכם.
תשחררו את המתח.
ותהנו מהמסע.
יום אחד, תסתכלו אחורה על הקטעים האלה שפעם נראו בלתי אפשריים…
ותבינו שהצלחתם.
ובאותו רגע, זכרו את המדריך הזה.
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא אטמי אוזניים ליתר ביטחון (כי אני יודע כמה מהירים אתם הולכים להיות).
בהצלחה!
(ועכשיו לכו להתאמן, במקום לקרוא עוד מדריכים מצחיקים באינטרנט).