היי חבר’ה (או היי מי שלא תהיו שם בצד השני של המסך), ברוכים הבאים למסע הכי חשוב (והכי פחות נוצץ) בעולם המוזיקה.
כן כן, אנחנו לא הולכים לדבר עכשיו על סולואים מטורפים או על איך לכתוב את הבלדה שתשבור את הלב של העולם.
אנחנו הולכים לדבר על… ישיבה.
כן, שמעתם נכון.
הפעולה הבסיסית ביותר, זו שרובכם עושים כבר שנים בלי לחשוב פעמיים (אולי קצת יותר עם העלייה במשקל בחגים).
אבל רגע, אל תברחו!
למה ישיבה?
כי כשהיא נכונה, היא יכולה להפוך את הנגינה שלכם מקטטה עם הפסנתר לחוויה זורמת ונעימה.
וכשהיא לא נכונה?
ובכן, תתכוננו לכאבים מוזרים.
לשרירים תפוסים במקומות שלא ידעתם שקיימים.
וליכולת לנגן כמויות מוגבלות של זמן לפני שאתם נראים כאילו הרגע סיימתם מרתון (או ניסיתם להרים פסנתר לבד).
אז בואו נצלול פנימה.
במדריך הזה, אנחנו נגלה למה היציבה שלכם חשובה כמו התווים שאתם מנגנים.
איך לשבת כמו המלכים (או לפחות האנשים המלכותיים) שאתם (או שואפים להיות) מול 88 הקלידים.
ונעשה את זה בלי להיות יותר מדי משעממים.
מבטיח שיהיו צחוקים.
או לפחות חיוכים קטנים של “אה, הבנתי את הבדיחה הזו”.
אם אני יכול להסביר את זה בצורה שתבינו, אתם בטוח יכולים לשבת נכון.
אז בואו נתחיל, לפני שהגב שלכם יחליט שהוא פורש.
למה הגב שלכם שונא אתכם? (ולא, זו לא רק הפעמים שרציתם להרים את הספה לבד)
החיים הסודיים של עמוד השדרה (והקשר שלהם ללהיטים מצעדים)
אז נכון, כשאנחנו חושבים על מוזיקה, אנחנו חושבים על אצבעות רצות על הקלידים.
על מלודיות שמתנגנות בראש.
אבל האמת היא שהכל מתחיל הרבה יותר נמוך.
בגב.
בעמוד השדרה שלכם.
הגיבור האלמוני של עולם המוזיקה (חוץ מלמעצב העטיפות של אלבומים משנות ה-80, הוא גם גיבור אלמוני).
למה הוא כל כך חשוב?
כי הוא הבסיס.
העוגן.
תחשבו עליו כמו על היסודות של הבית שלכם.
אם היסודות עקומים או רופפים, כל הבית יסבול.
ככה זה גם עם הגוף שלכם מול הפסנתר.
יציבה נכונה מאפשרת לכל שאר הגוף שלכם – הכתפיים, הזרועות, הידיים והאצבעות – לעבוד ביעילות.
בלי מתח מיותר.
עם חופש תנועה מקסימלי.
זה אומר שאתם יכולים לנגן מהר יותר.
במדויק יותר.
ולמשך זמן ארוך יותר בלי להרגיש כאילו רכבת דרסה אתכם.
נמנעים מ”תסמונת קווזימודו”: ההשלכות הקומיות (והכואבות) של יציבה גרועה
התסריט מוכר: מתיישבים מול הפסנתר.
מתחילים לנגן.
לאט לאט, בלי לשים לב, הגב מתעגל.
הכתפיים עולות.
הצוואר נמתח קדימה כאילו אתם מנסים לנשק את התווים.
ברוכים הבאים למועדון “העקומה המוזיקלית”.
ומה קורה כשאתם יושבים ככה?
קודם כל, זה נראה קצת… מוזר. כאילו אתם מסתירים משהו חשוב בכיס הקדמי.
אבל מעבר לצד האסתטי (שהוא גם חשוב, בואו נודה), הצד הפיזי הרבה יותר מטריד.
מתח בשרירים.
כאבי גב וצוואר.
לחץ על המפרקים.
ידיים שמרגישות עייפות מהר.
זה כמו לנסות לצייר ציור עדין עם פטיש חמש קילו. אפשרי, אבל לא אופטימלי ולא ממש נעים.
אז המטרה שלנו במדריך הזה היא לעזור לכם להימנע מהמצב הזה.
לשבת כמו אלופים.
או לפחות כמו אנשים שרוצים ליהנות מהנגינה שלהם בלי להזדקק למעסה צמוד.
המושב המושלם: לא כל שרפרף נולד שווה (לצערינו)
לא סתם כיסא אוכל יעשה את העבודה (אלא אם אתם מנגנים עם פה מלא פסטה)
אוקיי, הגענו לשלב הבא: איפה אתם יושבים?
אם אתם חושבים שכל כיסא בבית יכול להתאים, תחשבו שוב.
ואז תחשבו עוד פעם.
כיסאות אוכל? לרוב גבוהים מדי או נמוכים מדי.
כיסאות משרדיים? גלגלים! הגלגלים האלה הם האויב הגדול ביותר של ריכוז מוזיקלי. אתם מנסים לנגן משהו עדין ופתאום גולשים הצידה כאילו אתם על קורקינט.
מה שאנחנו צריכים זה שרפרף פסנתר מתכוונן.
זה נשמע בנאלי, אבל זה קריטי.
היכולת להתאים את הגובה המדויק לצרכים שלכם היא כמו היכולת לבחור את התווים הנכונים בשיר. בלעדיה, משהו פשוט לא יעבוד כמו שצריך.
עקרון זהבה ושלושת הדובים: למצוא את הגובה הנכון (בלי לטעום דייסה)
אז איך יודעים מה הגובה הנכון?
קחו את עקרון זהבה.
לא גבוה מדי.
לא נמוך מדי.
בדיוק כמו שצריך.
ומה זה בדיוק “בדיוק כמו שצריך”?
כשתהיו יושבים, כפות הרגליים שלכם צריכות להיות שטוחות על הרצפה.
אם הן לא מגיעות, תשתמשו בשרפרף רגליים.
כן, כמו לילדים.
זה לא מביך, זה חכם.
הברכיים צריכות להיות בזווית ישרה בערך, או קצת יותר נמוכות מהירכיים.
הזרועות שלכם, כשהן נחות על הקלידים, צריכות להיות בערך מקבילות לרצפה.
או עם שיפוע קל כלפי מטה.
המפרקים צריכים להיות חופשיים ומשוחררים.
אם אתם צריכים להרים את הכתפיים כדי להגיע לקלידים, אתם נמוכים מדי.
אם הזרועות שלכם מכוונות כלפי מטה בזווית חדה, אתם גבוהים מדי.
שחקו עם הגובה עד שזה מרגיש נוח.
אבל באמת נוח.
לא “אני אסתדר עם זה בינתיים”.
כי ה”בינתיים” הזה יכול להפוך לכאב גב כרוני.
למצוא את תנוחת ה”זן” שלכם (כן, זה אפשרי מול פסנתר)
לשבת כמו מקצוען (או לפחות לא כמו תפוח אדמה)
מצאתם את המושב בגובה הנכון?
מעולה. צעד ענק לאנושות (ולגב שלכם).
עכשיו בואו נדבר על איך לשבת על המושב הזה.
המטרה היא לשבת זקוף.
אבל לא נוקשה.
תחשבו על חוט בלתי נראה שמושך אתכם כלפי מעלה מהקודקוד.
הסנטר מקביל לרצפה בערך.
הכתפיים רפויות.
שמעתם נכון: ר פ ו י ו ת.
אל תנסו להרים אותן לאוזניים.
הן לא אמורות להיות שם.
הזרועות תלויות בצורה טבעית מהכתפיים.
הגב ישר, אבל לא מקושת מדי (לא לנסות להיות קשת בענן).
יש לכם קימור טבעי בגב התחתון? מצוין, תשמרו עליו. לא צריך ליישר אותו בכוח.
המטרה היא לא “לשבת מושלם” בסגנון צבאי, אלא לשבת בצורה שתאפשר לכם לנוע בחופשיות וללא מאמץ.
המרחק הקסום מהקלידים: לא קרוב מדי (סנדוויץ’ פסנתר?), לא רחוק מדי (אורגניסט מתיחה?)
עכשיו כשאתם יושבים ישר (או לפחות ישר יותר ממה שישבתם קודם), בואו נראה כמה קרוב (או רחוק) כדאי לשבת מהפסנתר.
שבו כך שכאשר הזרועות שלכם מכופפות במרפקים, כפות הידיים שלכם מגיעות לקלידים בצורה נוחה.
המרפקים צריכים להיות בערך בזווית של 90-100 מעלות.
או קצת יותר פתוחים.
אם אתם קרובים מדי, המרפקים יהיו כפופים בזווית חדה מאוד, הידיים יהיו קרובות מדי לגוף, ויהיה לכם קשה לנוע בחופשיות על כל אורך הקלידים. זה כמו לנסות לרקוד סטפס בתוך קופסת טלפון.
אם אתם רחוקים מדי, תצטרכו למתוח את הזרועות קדימה כל הזמן. זה יוצר מתח בכתפיים ובזרועות וזה פשוט לא כיף. זה כמו לנסות להגיע לפופקורן בקולנוע מהשורה האחרונה.
מצאו את המרחק שבו אתם יכולים להגיע בקלות לכל הקלידים, מהנמוכים ביותר לגבוהים ביותר, בלי למתוח את הגוף או להישען קדימה בצורה מוגזמת.
ידיים, מפרקים ואצבעות: הגיבורים השקטים (שעושים את כל הרעש היפה)
מפרק כף היד הרפוי מול המקל הנוקשה: הסוד נמצא בגמישות
עכשיו, שימו לב לידיים ולמפרקי כף היד שלכם.
זה אזור קריטי!
מפרק כף היד צריך להיות רפוי וגמיש.
חשבו עליו כעל גשר.
לא מקל קשיח.
לא סמרטוט רטוב.
משהו באמצע.
המפרק צריך לאפשר לידיים שלכם לעלות ולרדת בעדינות, לספוג את התנועה מהזרועות והאצבעות.
אם מפרק כף היד שלכם נוקשה, זה כמו לנסות לקפוץ על טרמפולינה שהיא למעשה בטון. כל הכוח והמתח נשארים בפנים.
זה מוביל לעייפות מהירה.
אפילו לפציעות לא נעימות כמו דלקות גידים.
כושר אצבעות (בלי ללכת למכון כושר לאצבעות): התנועה הנכונה
והאצבעות?
הן הגיבורות האמיתיות.
הן אלה שפוגשות את הקלידים.
הן צריכות להיות מעוגלות בעדינות, כאילו אתם אוחזים תפוח קטן (או אגס, לבחירתכם).
התנועה צריכה להגיע בעיקר ממפרקי האצבעות (אלה שקרובים לכף היד).
לא ממפרק כף היד.
לא מהמרפק.
מהאצבע עצמה.
כאילו אתם מקפלים ומיישרים אותה.
הימנעו מאצבעות שטוחות כמו קרש גיהוץ. זה מונע את היכולת שלכם לשלוט בעוצמה ובדיוק.
הימנעו גם מאצבעות קפוצות כמו טפרים. זה יוצר מתח מיותר.
שוב, המפתח הוא רגיעה.
תנו לאצבעות שלכם לנוע בחופשיות.
עם כוח שמגיע מהמשקל של היד והזרוע, לא רק מהאצבעות עצמן.
זה מרתון, לא ספרינט: להישאר נינוחים גם בסשנים ארוכים
עוצרים להפסקה לפני שהגוף שלכם מתחיל לשבות רעב למנוחה
אף אחד לא מצפה מכם לשבת שעות רצופות מול הפסנתר, במיוחד בהתחלה.
זה מתכון בטוח לתסכול וכאב.
המוח צריך הפסקה.
האוזניים צריכות הפסקה.
והגוף? הוא הכי צריך הפסקה.
תכננו הפסקות קבועות.
כל 20-30 דקות, קומו.
התמתחו.
לכו לשתות מים (חשוב!).
עשו סיבובי כתפיים עדינים.
נשנשו משהו קטן (בריא, רצוי).
ההפסקות האלה לא רק מונעות כאב, הן גם עוזרות למוח לעבד את מה שלמדתם ומשפרות את הריכוז כשאתם חוזרים לנגן.
מקשיבים לגוף שלכם (הוא בדרך כלל לא לוחש)
הגוף שלכם הוא מומחה בתקשורת.
הוא ישלח לכם סימנים.
כאב קל.
תחושת נוקשות.
עקצוץ.
עייפות.
אל תתעלמו מהם!
אם משהו כואב, הפסיקו.
חקרו למה זה קורה.
האם אתם יושבים עקום?
האם אתם מרימים כתפיים?
האם אתם לוחצים חזק מדי?
האם מפרקי כף היד נוקשים?
לרוב, הבעיה קשורה למתח או ליציבה לא נכונה.
תיקון קטן עכשיו יכול למנוע בעיה גדולה אחר כך.
זה כמו שנורת אזהרה נדלקת באוטו – אתם לא מתעלמים ממנה ומקווים לטוב, נכון? (אהמ… טוב, רוב האנשים לא).
טעויות יציבה נפוצות (ואיך לצחוק עליהן… ואז לתקן אותן)
מגדל פיזה המנגן: ההשלכות של הישענות הצידה
ראיתי את זה אינספור פעמים: נגנים נוטים הצידה.
לרוב לכיוון היד הדומיננטית.
או לכיוון התווים.
למה זה קורה? לפעמים זה מתוך הרגל, לפעמים זה מתוך רצון “להיות קרוב יותר” למה שקורה.
אבל מה זה עושה?
זה יוצר עומס לא שווה על עמוד השדרה.
מקשה על הידיים לעבוד בצורה עצמאית ומאוזנת.
ופשוט נראה… עקום.
איך מתקנים? שימו לב לזה.
הזכירו לעצמכם להתיישר.
דמיינו קו ישר שעובר דרך האמצע שלכם וממשיך עד לתקרה.
לפעמים עזרה קטנה יכולה להיות למקם את התווים בדיוק מולכם, ולא בצד אחד, כדי שלא תצטרכו להישען כדי לראות אותם.
הרמת הכתפיים של האבדון: כשמתח עולה לראש (ולכתפיים)
זו כנראה אחת הבעיות הנפוצות ביותר: כתפיים שתקועות איפה שהוא ליד האוזניים.
זה קורה כשאנחנו לחוצים, כשאנחנו מרוכזים מדי, או כשאנחנו פשוט לא מודעים לגוף שלנו.
כתפיים מורמות יוצרות מתח עצום.
זה מגביל את התנועה של הזרועות והידיים.
זה משפיע על הצליל.
וזה גורם לכם להיראות כאילו אתם מנסים להיעלם מאחורי הפסנתר.
הפתרון? מודעות ושחרור.
כל כמה דקות, עצרו רגע.
נשמו עמוק.
שחררו את הכתפיים.
פשוט תנו להן לצנוח למטה.
דמיינו שהן שקי חול שמתרוקנים.
בהתחלה תצטרכו להזכיר לעצמכם הרבה.
עם הזמן, זה יהפוך להרגל.
הרגל טוב, בניגוד להרגל לכסוס ציפורניים או לאכול עוגיות בשלוש לפנות בוקר.
ה”צווארזאורוס רקס”: כשהראש בורח קדימה
עוד הרגל לא כל כך מוצלח: הצוואר שמתארך קדימה לכיוון התווים או המקלדת.
זה קורה כשאנחנו מנסים לראות טוב יותר מה קורה.
או פשוט שוקעים לתוך הנגינה ושוכחים שאנחנו יצורים עם עמוד שדרה.
הראש כבד! כשהוא נטוי קדימה, הוא יוצר עומס אדיר על שרירי הצוואר והגב העליון.
זה יכול לגרום לכאבי ראש.
כאבי צוואר.
ולגרום לכם להיראות כאילו אתם דינוזאור קטן מנסה למצוא מזון.
שוב, מודעות היא המפתח.
הזכירו לעצמכם לשמור על הראש מאוזן מעל הכתפיים.
הסנטר מקביל לרצפה.
אם אתם מתקשים לראות את התווים, נסו למקם אותם גבוה יותר או להשתמש בתאורה טובה יותר. אל תכופפו את הצוואר כדי להתקרב אליהם.
שאלות ותשובות מהחיים (או לפחות מהספה שלי)
- שאלה: אני יושב נכון, אבל עדיין כואב לי הגב אחרי 10 דקות. מה אני עושה לא נכון?
תשובה: יופי שאתה שואל! קודם כל, בדוק שוב את כל הנקודות: גובה השרפרף, מרחק מהפסנתר, האם אתה באמת משוחרר או פשוט יושב ישר אבל מתוח כמו קפיץ? לפעמים הבעיה היא לא רק היציבה הכללית, אלא מתח נקודתי שאתה לא מודע אליו. תנסה להתמתח לפני ואחרי נגינה, וקח הפסקות קצרות יותר בהתחלה. ואם הכאב ממשיך, אולי שווה לבדוק אצל פיזיותרפיסט. הגוף שלך יודע הכי טוב (לרוב).
- שאלה: האם אני חייב שהרגליים שלי יהיו על הרצפה? הן די קצרות…
תשובה: אתה לא חייב, אבל זה מומלץ מאוד! הרגליים על הרצפה (או על שרפרף רגליים) מספקות יציבות. הן מאפשרות לך לעגן את עצמך ולשמור על שיווי משקל. בלי זה, אתה עלול למצוא את עצמך מתנדנד קדימה ואחורה או מצד לצד, וזה מפריע לריכוז וליציבה. אז כן, שרפרף רגליים זה פתרון מצוין ומומלץ בחום למאותגרים גובה.
- שאלה: אני יושב מול קלידים ניידים על שולחן. האם כל העקרונות האלה עדיין תקפים?
תשובה: בהחלט! העקרונות לגבי יציבת הגב, הכתפיים, הצוואר, הידיים והמרפקים תקפים לכל סוג של כלי קלידים. ההבדל היחיד הוא שאולי תצטרך לשחק עם גובה השולחן וגובה הכיסא שתבחר כדי להגיע לזווית הנכונה של המרפקים (בערך 90 מעלות) ולגובה הנכון של הידיים מעל הקלידים.
- שאלה: האם זה באמת משפיע על הצליל? חשבתי שרק איך שאני מכה על הקליד משפיע.
תשובה: שאלה מצוינת! וכן, זה משפיע, לפעמים בצורה עקיפה. יציבה נכונה מאפשרת לידיים ולזרועות שלך להיות חופשיות ומשוחררות. כשאתה משוחרר, אתה יכול להשתמש במשקל של הזרוע והגוף כדי ליצור צליל עמוק ומלא יותר. מתח, לעומת זאת, גורם לצליל להיות דק, “פטישי”, וקשה לשלוט בדינמיקה (עוצמת הצליל). אז יציבה טובה היא הבסיס לצליל טוב!
- שאלה: כמה זמן לוקח “לתקן” יציבה רעה?
תשובה: זה משתנה מאדם לאדם. אם הרגלים רעים נבנו במשך שנים, זה ייקח זמן ומודעות כדי לשנות אותם. אל תתייאש! זה תהליך. בהתחלה תצטרך להזכיר לעצמך כל הזמן. עם אימון ומודעות, זה יהפוך ליותר ויותר טבעי. תראה שיפור די מהר בתחושה, ובטכניקה ייקח קצת יותר זמן. העיקר להתמיד ולהיות סבלני עם עצמך.
טיפים להמשך הדרך (כי ללמוד זה מסע, לא ישיבה בודדת)
מתאמנים בלי להתייאש (גם כשהכל נשמע כמו מריבה בין חתולים לפילים)
אוקיי, אז עכשיו אתם יודעים איך לשבת.
זה צעד ענק!
אבל ללמוד לנגן זה לא רק לשבת נכון.
זה להתאמן.
הרבה.
ולפעמים זה נשמע… פחות מלודי ממה שדמיינתם.
בדיוק כמו שאתם מתאמנים על יציבה, אתם צריכים להתאמן על המוזיקה עצמה.
והכי חשוב: אל תתייאשו!
כולם התחילו מאיפשהו.
גם וירטואוזים עולמיים עשו טעויות (אני מניח? אולי הם פשוט גאונים שנולדו מוכנים?).
התקדמות היא לא תמיד קו ישר.
יהיו ימים שבהם תרגישו שאתם לא זזים לשום מקום.
זה נורמלי לגמרי.
קחו הפסקה.
תחזרו אחר כך.
והזכירו לעצמכם למה התחלתם מלכתחילה (בטח לא בגלל שאתם אוהבים לשבת בצורה מוזרה).
מקורות השראה נוספים (ולא, לראות הופעות של להקות רוק פרועות כנראה לא יעזור עם היציבה בפסנתר)
המדריך הזה הוא רק ההתחלה.
העולם מלא בידע מוזיקלי.
יש המון ערוצי יוטיוב מעולים שמלמדים לנגן (חפשו כאלה שגם מדגימים יציבה טובה!).
אפליקציות ללימוד תווים או מקצבים.
מורים פרטיים (הכי טוב ליציבה – הם יכולים לתקן אתכם בזמן אמת!).
ספרים.
אתרים כמו MusicIndex (אהמ… כן, קצת פרסומת עצמית קלה לא הזיקה לאף אחד).
אל תפחדו לחפש.
לשאול.
ללמוד.
לגלות דברים חדשים.
המסע המוזיקלי הוא אישי, אבל לא צריך לעבור אותו לבד.
רעיונות יצירתיים לשימוש בידע החדש (בלי להסתבך עם זכויות יוצרים)
אז מה עושים עם כל זה?
עכשיו שאתם יושבים כמו מקצוענים (או מתקרבים לזה), ואולי אפילו מנגנים משהו קטן?
האפשרויות אינסופיות!
תכתבו שיר משלכם! (כן, אתם יכולים!).
תעשו קאברים לשירים שאתם אוהבים (ותצרו להקה עם שם מצחיק, כמו “השרפרפים המנגנים”).
תנגנו למשפחה ולחברים (אפילו אם זה רק אצבע אחת על קליד אחד).
תנגנו בחתונות (אם אתם אמיצים מספיק).
תכתבו ג’ינגל לחברת ניקיון שכונתית.
כל דבר שיגרום לכם להשתמש במה שלמדתם, להנות מהמוזיקה, ולשבת נכון על הדרך.
הסוף הטוב: אתם לגמרי יכולים לעשות את זה!
אז מה למדנו היום? (חוץ מזה שהכותב כנראה שתה יותר מדי קפה)
עברנו דרך ארוכה (טקסטואלית לפחות).
דיברנו על הגב שלכם ועל למה הוא לפעמים מקטר.
על כיסאות ושרפרפים וההבדלים ביניהם.
על איך לשבת זקוף אבל רפוי, כמו… כמו מישהו שיושב זקוף אבל רפוי.
על הידיים והאצבעות ואיך לגרום להן לעבוד כמו שצריך.
על חשיבות ההפסקות ועל להקשיב לגוף (כי הוא לא ישתוק עד שתקשיבו).
ולמדנו גם שטעויות קורות, אבל אפשר לצחוק עליהן ולתקן אותן.
הדבר הכי חשוב לזכור מכל זה:
יציבה נכונה בפסנתר היא לא עונש.
היא לא משהו “טכני” ומעצבן שצריך לעשות.
היא מפתח.
מפתח ליכולת לנגן טוב יותר.
לנגן בלי כאב.
לנגן בהנאה.
וכן, אולי אפילו להיראות קצת יותר מגניבים בזמן שאתם עושים את זה.
קדימה, צאו לנגן! (ובבקשה, אל תשברו שום דבר בבית תוך כדי)
עכשיו זה הזמן שלכם.
קחו את הידע הזה.
שבו מול הפסנתר או הקלידים שלכם.
וקודם כל, תשבו.
פשוט תשבו.
בצורה הנכונה.
תרגישו את זה.
תתאמנו על הישיבה עצמה.
רק אז תתחילו לנגן.
ובהצלחה ענקית במסע המוזיקלי שלכם!
אני מחזיק לכם אצבעות (ורק מקווה שזה לא יפגע לי ביציבה).
ואל תשכחו, אם תהפכו לכוכבים ואתם מופיעים איפשהו ליד הבית שלי, תזמינו אותי.
אני אביא את השרפרף המתכוונן שלי, ליתר ביטחון.